'השינל' • נער שנתן את נפשו למען רבים חסרי הערכה

בתקופת מלחמת-העולם הראשונה הפך השינל או הסגין לפריט חובה ללוחמים ברוב הצבאות. המעיל ארוך, עשוי צמר וכבד מאד בעיקר לאחר שנספג במי-גשם. הוא הופיע בצבע חאקי צבאי או שחור ועוטר בכפתורים מוזהבים לבעלי הדרגות. שימש גם את צה"ל עד שהוחלף במעיל קצר 'בטלדרס' ולאחר מכן הדובון.

'שמחה' שכן בבית ממול, ברחוב עמק-הזיתים בחיפה. לוחם וגיבור שהשתתף במבצעים רבים של טרום מדינה, חזר הביתה משוגע. את שמחה הכרתי כשהיה שב מהקרבות לחופשות. זה קרה לעיתים רחוקות. תמיד זכינו ילדי השכונה למילות ברכה וחיוך חם ולבבי. לפעמים קיבלנו תרמיל ריק של רובה מלווה בסיפור גבורה כרקע. שמחה זייף את גילו ויצא לחזית בטרם מלאו לו שבע-עשרה.

באחת החופשות האחרונות, הגיע שמחה עם מעיל שינל בלוי מעוטר בכפתורי זהב שחורים. שינל גדול שעטף את גופו. עם כזה אפשר להעביר חורף באלסקה ועדיין לסבול מחום. הייתה בעיה אחת שהימים היו ימי קיץ שרביים ושמחה הסתובב עם השינל רכוס ולא הסירו. אנחנו הילדים הבנו שמשהו אינו כשורה ולא ידענו כיצד לנהוג. זקנו גדל פרא, שיער ראשו סתור וחיוכיו המרנינים נעלמו כלא היו.

אנחנו הילדים שלא הבנו מה קרה לשמחה ולא ידענו כיצד לנהוג פיתחנו משחק שכמעט והפך לאסון נוראי בשכונה.

שמחה יצא מפתח ביתו ואנחנו כשגילינו אותו צועקים: "שמחה שמחה." למען האמת , לדאבוני, אפילו "שמחה המשוגע." הוא רקע ברגליו כאילו מתחיל במרדף אחרינו ופנה לדרכו. תפקידנו היה כמובן
לנוס כל עוד נפשנו בנו. לעולם לא יכולת לדעת בוודאות שאכן שמחה לא מתכוון לרדוף אחריך.

יום אחד עמדתי על המדרכה ליד חצר ביתו. בודד וחסר הגנה. שמחה יצא ואז על פי חוקי המשחק שלנו, קראתי בשמו. אף הוא שמר על חוקי המשחק, הסתובב אלי ורקע ברגליו. אני שאמור לברוח לא היססתי לשנייה ופתחתי בריצת אמוק אל תוך הכביש. באותה שעה משאית מטפסת בעליה ונהגה שאינו מכיר את המשחקים של השכונה שלנו אינו נזהר. המשאית חלפה בחלקה על פני והתנגשתי בה תוך כדי ריצה. טיפול המעצורים האחרון שלו, בוצע כנראה, כהלכה. אלמלא כן הייתה המשאית נעצרת כמה סנטימטרים קדימה והורסת לי את התסרוקת תוך מעיכת ראשי.

שכבתי על הכביש, מתחת למשאית כשהגלגל האחורי נוגע בראשי. הנהג המבוהל ירד וניסה להרים אותי. קמתי על רגלי בפחד, בהלה ובעיקר בושה ופניתי בריצה הביתה. החצר נתמלאה בילדים וסקרנים מכל השכונה שהתאספו לשמוע מה עלה בגורלי. הנהג השאיר את המשאית ודלק אחרי על מנת לוודא
שאני בסדר. משנכנס הביתה התדהמה הייתה גדולה. הסתבר שהנהג ההמום הוא חבר של אבי.

בקול רועד סיפר לאבי על האירוע ומשנכחו לדעת שאני בריא ושלם שתו לחיים בלעדי כמובן ונפרדו לשלום. הנהג מיהר לרכבו כי נוצר כבר פקק ענק של שתי מכוניות, שחיכו בסבלנות שיפנה את המשאית ממרכז הכביש. אף אחד אינו מקלל ואינו צופר. יתכן והצופר לא הומצא עדיין, או שאורך הרוח היה מצרך שכיח.

את שמחה לא ראינו יותר. עד היום אני מצר שיתכן שבגללי אושפז במוסד סגור כי חשבו שהוא גרם לכמעט אסון. אנו הילדים קראנו 'שמחה המשוגע' לעלם חמודות שהתנדב, כאמור, מוקדם לגילו והעמדה בה ישבו חטפה פגיעה ישירה, סיפרו השכנים, וכל חבריו נפגעו וכך חזר לביתו עם ספק שעוד יחייך אי-פעם בחייו.