שמעון רייכשטט ז"ל

לזכרו של חבר יקר שחוויות הילדות שלנו שזורות.

ביום רביעי ה – 30 באוקטובר 1942 בשעה 22:00 הטילו ארבע משחתות בריטיות לא פחות מ 288 מטעני עומק על הצוללת הגרמנית U-559 ששייטה במזרח התיכון במטרה להעלותה אל פני הים. מפקד הצוללת הורה על ציפה והמלטות בסירות המיועדות לכך ופתח את שסתומי ההצפה על מנת להטביעה.

שלושה לוחמים זינקו מהסיירת המלכותית 'פטארד', ביניהם השקמיסט בן השש-עשרה שזייף את גילו על מנת להתגייס, ושחו במהירות לצוללת הטובעת. בעזרת ירי בתת-מקלע פרצו את ארונו של מפקד הצוללת והחלו להוציא ספרי צופן ומסמכים אחרים. הנער הצליח לשחות שלוש פעמים הלוך וחזור ולהעביר חומר. שני חבריו נלכדו בצוללת הטובעת ומתו בגבורה. לאחר שעוטרו השלושה התברר שהחומר הרב שחילצו היוו בסיס לפיענוח של צופן האניגמה.

האירוע הזה היווה מלחמת חורמה בצוללות הגרמניות שעשו שמות בצי הסוחר והצבאי של בנות הברית. באותה שעה בדיוק שכבה זלדה בחדר לידה בחיפה, נאנקה מכאב והביאה לעולם תינוק בריא ושמנמן. חיפאי מלידה שנקרא בישראל שמעון רייכשטט עם אהבה גדולה לים, גדולה מאד.

אין קשר בין הצוללת הגרמנית לבין שמעון למעט העובדה שנולד באותו היום אל תוך הקלחת ואהב את הים וגליו. אין בכוונתי לספר כאן את כל העוללות שלנו הן תופענה בסיפורים שונים.

בתקופה שלפני הבר-מצווה הכרתי את שמעון יחד עם ישראל תמרי. החברות היוותה את הבסיס לחברה סלונית שנמשכה עד לאחר הצבא. עם המצאת משחק הבקבוק שעבד ללא חשמל או מצבר נטען וללא אינטרנט. סובבנו בקבוק ולאחר כמה סבבים עקרים של שאלות ומטלות טיפשיות התחלנו להתנשק במצוות הבקבוק. אסתר, עדנה, מירי, גבי ועוד נערות טובות ויפות שהמשיכו אתנו אל תוך התבגרות החבורה העולזת שעיקר עיסוקה היה חברותא ותחרויות במגוון ריקודים סלוניים.

צבי ז"ל אביו של שמעון איש אוהב מוסיקה ובילוי הצליח דרך קשר מיוחד עם ימאים להשיג תקליטי בקליט מיוון. סטליוס קזנדג'ידיס, ווואסיליס ציצאניס כיכבו והבית שימש כמעבר של חברים, אומנים ונגנים. הימים של מדינה צעירה ומחסור בכל. אברהם אחיו הבכור שפרט על גיטרה והביא לכך שחווינו את לידת צמד העופרים בגלגולו הראשון עם שמוליק קראוס ואחר כך עם אסתר זייד. בית מלא נגינה ומוסיקה. כך למדתי להכיר שישנה עוד מוסיקה מהנה מלבד היצירות לכינור אותן ניגנתי באהבה רבה.

במסגרת הקשרים עם מלחי צי הסוחר הצליח אבא צבי להשיג 'דונגריז' ששינה שמו ברבות הימים ל'ג'ינס'. מכנסיים נדירים בצבע אפרפר תכלת הגיעו מעבר לים בדרך לא דרך בעזרתם של הימאים. מסיבת ריקודים ראשונה נכנסתי עם הדונגריז המיוחד בידיעה שעוד שעה קלה אחליף למכנסיים הרגילים שלי.

ריקוד הצ'ה-צ'ה עם האפרפר תכלת גרם לי להרגיש שריקוד כזה טרם נראה. לאחר כמה ריקודים נכנסתי לחדר השני הסרתי את מחולל היכולות, לבשתי את בגדי הצנועים ושמעון נכנס לסלון עם הדונגריז היפהפה כמלך אנדלוסיה.
שמעון חברי לא ידע שכל חיי לא שכחתי את המחווה החברית שאיפשרה לי ליהנות ממשהו שלא היה אפשרי באותם הימים. ללא כל תכנון גמלתי לו בכך שהצלתיו מכמה סטירות מכאיבות.
אברהמ'לה אחיו הגדול של שמעון היה מארח חברות ומעריצות בקצב מעורר סקרנות. יום אחד בשעות אחר הצהריים נכנסה עלמת חן והסתגרה עם אברהמ'לה בחדר. שמעון ואני הילדים ישבנו בחדר הקטן ושמענו מוסיקה. לפתע שמעון קם עלה על כיסא והוציא ראשו מן החלון הצר על מנת להציץ לחלון של החדר הסמוך. החלונות הצמודים אפשרו לגנוב הצצה ואולי לראות משהו אסור.
נראה שנגרם איזשהו רעש כי אברהמ'לה פרץ מחדרו בחמת זעם. שמעון ברח מהחדר במנוסה מנחת זרועו של אחיו הגדול. יצאתי מהחדר בתקווה שנוכחותי תרגיע את הכעוס ואכן כך היה. צעקה ואיומים הספיקו, ואחריהם טריקת הדלת בשובו לזרועות האורחת הנכבדה.
עד הצבא בילינו יחדיו מאות שעות וחוויות אין ספור שחלקן הגדול יופיע בסיפוריי מדי פעם.

קצת לאחר השרות הצבאי דרכנו נפרדו. אני עברתי למרכז וזמן מה אחרי גם שמעון שהפך לחשמלאי תיאטרון בתקופה שכל האפקטים היו מופקדים בידיהם האמונות של תאורנים כמו שמעון. תיאטרון הקאמרי הוציא חוברת לרגל אירוע כלשהו ובעמוד 17 מצאתי אמירה של מעצב תאורה בתיאטרון ומכיוון שהכרתיו אביא את הכיתוב, העימוד והעריכה כלשונם:

קודם כל להאיר

לתאורה יש בעיני שני תפקידים: קודם כל אור,
כלומר, להאיר את הבמה, את השחקנים, את
התפאורה וכמובן להאיר את האולם (כדי לתת
לקהל להיכנס לאווירה הנכונה לקראת ההצגה).
המשחק הכי גאוני לא יהיה שווה כלום אם לא
יוכלו לראות אותו. הצגה טובה ככל שתהיה, אם
אין לה תאורה מתאימה היא פשוט לא קיימת,
היא נעלמת בחשיכה.
התפקיד השני של התאורה הוא אפקטים, כלומר,
מזג-אויר, שעת יום, שעת לילה זריחה, שקיעה,
וכו. אני שייך לדור שהפעיל את מכשירי
התאורה באופן ידני, כי עדיין לא היה מחשב,
ואז הייתה הרגשה שאתה ממש חלק מההצגה, כי
התאורן צריך לנשום ביחד עם ההצגה – עם
התחושה של הדרמה, או של הקומדיה, של
הקצב, או של המוסיקה של ההצגה, אם אתה
מפספס את זה, חיבלת בהצגה.

שמעון רייכשטט, תאורן בתיאטרון הקאמרי

עם בגרותנו כל אחד מאתנו שינה דרכו ומצא את מסלול חייו. שמעון נסע לגרמניה אל אחיו אברמ'לה עופרים שקבע את מושבו במינכן והשתלם בעיצוב תאורת במה בתיאטרון העירוני. עם שובו לארץ השתלב בתיאטרונים המסחריים ועיצב תאורה להצגה 'השטן ואשת האיכר' וללהקת 'הכל עובר חביבי' ועוד ועוד.

שמעון לא הצליח להיפרד מההרגל המגונה של העישון ולפני כמה שנים כשקבענו להיפגש הודיע לי שהוא בא עם הכינור. חייכתי לשמוע עוד בדיחה מבית היוצר של שמעון. הוא אכן הגיע עם הכינור. תיק מיוחד האורז בתוכו בקבוק חמצן וכונה על ידו 'הכינור'. שמעון לא זז בלי הכינור שלו. כשהצית סיגריה ועישן ליד הכינור מחיתי דמעה סוררת והבנתי שלא יגיע לגיל מופלג. האפשרות להיפרד מההרגל המגונה הזה אינה קיימת.
ביום חמישי ה – 03 בינואר 2013 זה מכבר חצה את גיל השבעים. ישראל תמרי התקשר וסיפר ששמעון בבית-החולים וולפסון במצב קשה מאד. מיהרתי למכוניתי, אך קשה לנהוג עם עיניים דומעות. ידעתי שהסיכוי לראותו ואולי להחליף מילה קלושים. שעת בין ערביים השמש החורפית עומדת לשקוע. ברגליים רועדות נכנסתי לחדר, עשרות שנים מאז הכרתיו חלפו ביעף. שמעון שכב במיטה, עיניו עצומות, מחובר לחמצן.
"שמעון! אילן פה! אילן בא אליך" לחש בקול רם ישראל באוזנו.
התקרבתי למיטה. שום דבר לא קרה. כמה שניות ושמעון פקח את עיניו כדי מחציתן ואני מוכן להישבע שהוא קרץ אלי בעין ימין. עיניו נעצמו ולא נפקחו עוד. ידעתי שלא אראה יותר את הרקדן הזה מפזז ברחבה. אני זוכר את תנועותיו בכל אחד מסוגי הריקודים. הקריצה הייתה, אולי, דרכו להיפרד ממני. ליטפתי ונישקתי את מצחו.
יצאתי לבין ערביים חורפיים וחשוכים. בנוסף ליקיריו הדואבים גם אגודת הכדורגל של מכבי חיפה איבדה אוהד מסור ונאמן שכל ביתו שידר אהבה לקבוצה. ידעתי שאת שמעון לא אראה יותר, אך אין ספור חוויות משותפות שעברנו יחדיו תלווינה אותי עד יומי האחרון.
חיפה איבדה את שמעון ז"ל דמות ססגונית ומוכרת.