(חי פה) – ראיון מיוחד לרגל יציאת ספרו של מקסים הרקין – ״יוצא לאור״: מקסים הרקין, תושב טירת הכרמל שנפל בשבי ב-07/10/23, במסיבת הנובה, ושוחרר לאחר כשנתיים בעזה, מספר בראיון על חוויותיו הקשות בשבי, על הגעגוע העמוק למשפחתו, על המפגש המרגש עם בתו מוניקה בת השש, ועל הספר שהוא מפרסם כעת כעדות לתקופה הנוראית שעבר. הרקין, יליד רוסיה, עלה לארץ בגיל 17 וגר כיום בטירת הכרמל.
הנפילה בשבי במסיבת הנובה
הרקין היה במסיבת הנובה, כשהמחבלים הגיעו למקום. הוא הגיע למסיבה שבוע לאחר שחזר מרוסיה, שם ביקר את בתו מוניקה שגרה עם גרושתו. כשהחלו האזעקות והגיעו המחבלים, הרקין הבין שאם לא ייהרג – ייפול בשבי, ולכן זרק את תעודת הקצין שלו ואת הטלפון הנייד, מתוך מחשבה שאם החמאס יגלו שהוא קצין במילואים הדבר רק יסבך אותו. הרקין היה בנובה עם חבר טוב ואשתו, שנרצחו. המחבל ניסה לירות גם בהרקין, אך הכדור החטיא במעט את ראשו, והוא נלקח לעזה. בחודשים הראשונים הוחזק עם שני חטופים נוספים – יוסף חיים אוחנה ושגב כלפון. לאחר שחרורם של ארבעת החטופים נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו על ידי כוחות צה"ל במבצע ארנון ביוני 2024, המחבלים הורידו את הרקין למנהרות תת-קרקעיות, שם פגש חטופים נוספים ושהה איתם במנהרות עד ליום שחרורו.

שנתיים של שבי – אמונה, רדיו ותקווה
הרקין מספר כי לא היה לו ספק שיש אלוהים, וכי בכל רגע בשבי הודה על כך שהוא עדיין בחיים. הוא אומר שברוב הזמן ידע מה התאריך, ציין וחגג את השבת יחד עם שאר החטופים, ואף צם בתשעה באב וביום כיפור. אחד הרגעים המשמעותיים בשבי היה כשהוא והחטופים הצליחו להפעיל רדיו ולשמוע שידורים מישראל, אך רק בשעות הבוקר המוקדמות בסביבות חמש בבוקר. באותו רגע הם הבינו עד כמה נלחמים עליהם בחוץ וכמה אנשים יוצאים לרחובות ודורשים שוב ושוב להחזיר את החטופים. הרקין מספר שהידיעה הזו נתנה לו כוח עצום להמשיך ולהחזיק מעמד.

השבר באפריל 2025 והמשך ההמתנה
הרקין מתאר את אחד הרגעים הקשים ביותר בשבי – באפריל 2025, כשנודע לו שיש עסקה לשחרור חטופים. הוא אומר שהיה לו ולחטופים שהיו איתו ברור שקודם משחררים ילדים, נשים, מבוגרים ופצועים, והם ציפו שהעסקה תמשיך עד שיגיעו גם אליהם. כשהלחימה חודשה והיה ברור להם שהעסקה לא ממשיכה, הוא מתאר זאת כשבר גדול מאוד שדרש עבודה פנימית רבה כדי להמשיך הלאה, משום שכבר הייתה תקווה לשחרור. בפועל אחרי שהעסקה הופסקה וצה"ל חזר להילחם, הרקין וחבריו נותרו בשבי עוד חצי שנה. עם זאת, הרקין אומר שכל פעם ששמע על חטוף שמשתחרר הוא היה מאושר, וקיווה שבסופו של דבר גם הוא ילך הביתה. הוא מדגיש שאין לו ספק כי הוא ושאר החטופים חייבים רבות לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, ששמע את המפגינים, הבין את המצוקה האמיתית ועשה הכל כדי לשחרר את החטופים.

ההרעבה: ירידה במשקל וההתמודדות היומיומית בשבי
לפני חטיפתו שקל הרקין 90 קילו, וכשחזר מהשבי שקל 50 קילו בלבד. שאלתי אותו איך הוא הצליח להתמודד עם ההרעבה הקיצונית וההתעללות. הוא השיב, שכשמבינים שאין שום אפשרות לבחור או להחליט דבר – לא ללכת לשירותים כשצריך, לא לאכול כשרוצים ולא לשתות כשצמאים – אז נעשה קל יותר להתמודד עם החוסר, כי מבינים שזה פשוט המצב.
הוא אומר שבכל השנתיים של השבי הוא החזיק בתוכו את התקווה שבסוף יחזור למשפחתו, ומוסיף שאין דרך אחרת להתמודד עם קושי קיצוני כמו שבי – אדם חייב תמיד להיות אופטימי. לדבריו, מכל הדברים שהיו חסרים לו, שום דבר לא התקרב לגעגוע העמוק למשפחתו – להוריו, לאחיו ולבתו מוניקה.
המפגש עם הבת והחזרה לחיים
הרקין מספר שבזמן השבי אחד הדברים שהעסיקו אותו ביותר היה המחשבה על בתו. הוא חשש מאוד שבגלל שנחטף כשהייתה בת שלוש וחצי, היא בקושי תזכור אותו. הפחד הגדול ביותר שלו היה שהיא תתבלבל ותרוץ למישהו אחר – אבל ברגע האמת הילדה לא התבלבלה, רצה אליו, חיבקה אותו וסיפרה כמה התגעגעה. לפני כמה ימים הגיעה בתו אליו לשלושה חודשים מרוסיה, שם היא מתגוררת עם גרושתו, ועכשיו הוא נהנה מלהיות אבא במשרה מלאה. הוא אומר שיש לו קשר טוב עם גרושתו והם משתפים פעולה למען מוניקה, שמדברת רוסית ועכשיו תתחיל ללמוד גם עברית. הרקין גר כיום בטירת הכרמל עם אמו ואחיו הצעיר.
הפגיעה הנוראית במשפחות החטופים

הרקין אומר שקשה להבין את עומק הפגיעה במשפחות החטופים. הוא מספר שכשחזר ראה שמשפחתו נפגעה הן נפשית והן פיזית, ולפעמים נדמה לו שמה שעברה אמו בשנתיים האלה קשה יותר ממה שעבר הוא עצמו – משום שהיא לא ידעה באיזה מצב הוא נמצא, האם יחזור ובאיזה מצב. הוא אומר שאין דבר גרוע מזה. כעת הוא עסוק בשיקום עצמו, וזו הזדמנות למשפחה כולה לנסות להחלים. הרקין עלה לארץ בגיל 17, הוריו גרו בישראל והוא הצטרף אליהם. הם גרו בחיפה ועברו מדירה לדירה. הוא גויס לצבא ושירת כנהג במשך שלוש שנים, השתחרר והחל לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה.

ביקורת על יחס המדינה לחיילי המילואים
הרקין מתרגש כשמדברים על היחס של המדינה וצה"ל לחיילים שיוצאים למילואים או משרתים ונפגעים. לטענתו, המדינה לא לוקחת מספיק אחריות ולא עוזרת מספיק לחיילים שנפגעים או למשפחותיהם. הוא מספר שלפני כחודש נפטר חבר שלו במהלך שירות מילואים והשאיר אחריו אם ואישה ללא יכולת להתפרנס, והוא מצפה מהמדינה לקחת אחריות. לדבריו, אם המדינה מצפה מהחיילים להקריב את חייהם, ולפעמים השירות במילואים פוגע בבריאותם באופן בלתי הפיך, המינימום שהמדינה מחויבת בו הוא לעזור כלכלית ולא להשאיר לבד לא את החייל ולא את משפחתו.
עדות על התעללות, הנובה והצמרת הצבאית
הרקין מספר שידע כמה אנשים נפלו בשבי יחד איתו, כי המחבלים נהנו לספר על מה שמבחינתם הייתה הצלחה. לדבריו, המחבלים סיפרו לו שלא תכננו מראש שתהיה מסיבה רבת משתתפים, אבל ברגע שראו את המסיבה החלו לעצור ולפגוע בחוגגים. הרקין משוכנע שהנפגעים בנובה מנעו פגיעה הרבה יותר גדולה באוכלוסייה אזרחית, ואומר שהוא לא רוצה אפילו לחשוב מה היה קורה אילו המחבלים לא היו עוצרים בנובה והיו הולכים לבתים ביישובים הקרובים. לגבי הצמרת הצבאית, הוא אומר שכל מי שהיה בצמרת לא יכול להמשיך, אך אין לו שום טענה כלפי החיילים שבאותו יום עשו הכל כדי למנוע נזק גדול יותר, וחלקם שילמו על כך בחייהם.
הספר, המסר והמבט קדימה

הספר: עדות להתעללות שעבר בשבי
הרקין מסביר שהסיבה שהוא מפרסם ספר היא גם כדי שתהיה עדות להתעללות שעבר בשבי, וגם מתוך תקווה שאנשים ילמדו מהסיפור שלו וייקחו משהו לחיים שלהם.
הוא עוסק כיום גם בהסברה, בארץ ובעולם, ומדבר על כך שהחמאס הוא ארגון טרור ושאין דבר בדת האסלאם שהוא רצחני כמו בחמאס. הרקין אומר שהוא היה רוצה לראות את מדינת ישראל מתרחקת מעזה ואת תושביה סגורים שם, עובדים במצרים, ותגובה חמורה על כל ניסיון להפר את הפסקת האש.
הוא מוסיף שהמשך הלחימה מקשה מאוד עליו ועל שאר החטופים את השיקום, ושהיה רוצה לראות את המדינה כבר ביום שאחרי – דואגת לעצמה, מגיעה להסכמות ופיוס פנימי. בסוף הוא אומר שכל אחד צריך לקחת מהסיפור שלו ושל שאר החטופים את ההבנה שאפשר להתמודד עם כל בעיה, שהזמן הוא המטבע היקר ביותר, ושצריך לנצל כל רגע בחיים להנאה, לשמחה ולהיות עם אנשים שאוהבים – ותמיד לבחור להאמין בטוב.
מנשה שמש, שעמד בראש הצוות שליווה את משפחת הרקין מאז פרוץ המלחמה, ממשיך ללוות גם היום את המשפחה ואת מקסים מאז שובו מהשבי. שמש מסייע להרקין בימים אלו כשהוא מקדם את ספרו.


תהיה בריא מקסים הגיבור.
צריך לזכור שאותה אידיאולוגיה סכנה ושנאה קיימת גם ביוש וצריך להרחיק את האיום והאויב הפלסטיני ככל שניתן מהגבולות וליצור שטח חיץ רחב ככל שניתן.
לראייה מאות פגיעות ואירועי אלימות שעוברים המתיישבים בני עמינו ביוש והתקשורת מתעלמת ואם באופן נקודתי מתיישבים מגיבים לפרעות זה ישר מדווח בערוצי ואתרי התרעלה.