אני אוהבת את הקולנוע לפחות כמו שרון ליפשיץ. כשהתמסרתי לקריאה לפני יותר מעשור, ויתרתי בקלות רבה על תכניות הריאליטי, על ערוצים דו-ספרתיים שמוכרים חדשות בראי עיניהם ובקלות פחותה על סדרות טלוויזיה שהייתי מכורה אליהן. בסופו של ויתור, התפנו לי שעות רבות ביום וחגגתי אותן בקריאה. אך על קולנוע מעולם לא ויתרתי.
סרטים הם אבני דרך בחיי. נכון, לעיתים נופלים על סרט שהלוואי ולא היינו דורכים עליו מלכתחילה, אבל ממשיכים לחפש כי כשזו האבן הנכונה היא מקפיצה אותך לגבהים. סרט טוב הוא כמו שיר שהצלילים שלו ישר מנחיתים אותי בזיכרון; איפה הייתי כשראיתי אותו? עם מי? מה הארי אמר לסאלי כשפגש אותה? איזו מזליסטית ג'ניפר גריי לרקוד את המושחת עם פטריק, הנסיכה אן (אודרי הפבורן אהובתי) רוכבת על הטוסטוס ברחובות רומא כשברדלי (גרגורי פק) מחייך מאחוריה, וגם – איך נעתקה נשימתי בקולנוע כשהמסך החשיך, רגע אחרי שקברו את ביאטריקס (אומה תורמן) ורק נשימותיה הדהדו באולם הדומם, באקט קולנועי מבריק של קוונטין טרנטינו.
את ספרות זולה, לא סרטו הראשון, אך עבורי הראשון בו צפיתי, לא אהבתי מצפייה ראשונה. הייתי בת עשרה ולא הבנתי את זה, לא הבנתי את הקטע. כאן אני מגיעה למשהו חשוב מאוד שלימד אותי קוונטין, וכן, בבית שלנו, ביני לבין האיש, אנחנו על בסיס שם פרטי עם הקולנוען החביב עלינו. למדתי ממנו לא לשפוט ממבט ראשון.
את ספרות זולה למדתי לאהוב וזה קרה בצפייה אולי הרביעית. הסרטים של קוונטין הם כמו ספרים שאני קוראת שוב ושוב, כי בכל פעם אני מקבלת משהו נוסף מחוויית הקריאה. ואיך אני אוהבת את ספרות זולה. "Zed is Dead" הוא מטבע לשון אצלי;) כמובן, זה עוזר שאני ממש אבל ממש אוהבת את ברוס וויליס.
בחלק הראשון של להרוג את ביל צפינו בשנת 2003, באיזה מבנה קולנועי רעוע באי קו טאו בתאילנד. רק קוונטין יכול לעשות חגיגה ממרחץ דמים. והסרט מסתיים ואני שואלת את עצמי, איך זה שהיה לי כל כך מהנה לצפות בו? את התשובה קיבלתי השבוע כשסיימתי לקרוא את ספרו, מחשבות על קולנוע.
קוונטין טרנטינו מאפשר לקוראים להציץ לתוך זיכרונותיו ומחשבותיו בלי פילטרים. לקרוא אותו הרגיש לי קצת כמו לצותת לשיחה שהוא מנהל בשולחן ליד במסעדה, אבל בהסכמתו המלאה. ואם להמשיך באנלוגיה זו, אז לקרוא אותו זה כמו לצותת ולא להבין חצי מהדברים אבל באותה נשימה לרצות להבין, להתאוות לפיסות המידע האלה שהן כמו פניני קולנוע, גשם של שמות-דמויות-חוויות שהוא ממטיר ואני נהנית לי בגשם הסוחף.
"אם אתם קוראים את הספר הזה כדי ללמוד משהו על קולנוע ויש לכם סחרחורת מרוב שמות לא מוכרים, מזל טוב – אתם לומדים משהו", כך הוא כותב מתישהו אל תוך הספר. וזה נכון, למדתי הרבה ובעיקר למדתי שהאיש הזה, קולנוע הוא עולמו. הוא נושם וחי את הסרטים וזה מעורר בי רצון לנשום ולחיות ספרים עוד יותר ממה שאני כיום, כי אם קולנוען יכול להגיע לרמה כזאת בזכות כל מה שהוא אוסף לקרבו שקשור בתחום, אז אני מקווה להיות סופרת טובה יותר בזכות הספרים והסופרים שאני פוגשת בדרכי.
חסין מוות / קווין טרנטינו
עם זאת, יש סרט אחד שלא אסלח לקוונטין עליו. לא על הסרט הנוראי, שלא מצאתי בו תכלית חוץ מאלימות לשם האלימות וזה אף פעם לא הרגיש לי ככה בסרטיו האחרים, ולא על קורט ראסל, שעד לסרט זה אהבתי אותו ומסרט זה קשה לי לצפות בסרטים אחרים שלו. חסין מוות עבורי היה כה מזעזע, שעד לרגע זה, ועברו 17 שנים מאז צפינו בו, אני עדיין עוצמת עיניים ומנסה להשכיח מעצמי את החוויה. וזו סיבה טובה לכעוס על קוונטין, כי הוא עשה מצוין את הגועל נפש הזה, כל כך טוב שאי אפשר לשאת את זה. אז זהו, על אחריותכם אם אתם בוחרים לצפות בו.
ציטוט מתוך מחשבותיו על הארי המזוהם:
אני זוכר שישבתי בקולנוע בגיל תשע והרגשתי בדיוק את אותם הדברים שהמבוגרים סביבי הרגישו: פחד מוות וחוסר אמונה שסקורפיו מסוגל לעשות דברים חולניים ומעוותים כל כך… ובכן, יכול להיות שפעם לא האמנו למראה עינינו כשחזינו במעלליו של סקורפיו… אבל היום זה כבר לא ככה. אנחנו יודעים בדיוק כמה חולניים ומרושעים אנשים יכולים להיות.
בנוגע לשאלה אם נשאר או משוחרר בספרייה הפרטית שלי, מחשבות על קולנוע הוא ספר שארצה לחזור ולקרוא בו, בידיעה שבקריאה הבאה, כמו בסרטיו של קוונטין, אבין משהו שלא ראיתי בקריאה ראשונה, ולכן, הספר נשאר.
פרטי הספר:
מחשבות על קולנוע מאת קוונטין טרנטינו, תכלת הוצאה לאור, 2024.
ובינתיים, מאחלת לנו ימים בהם מרחץ דמים יישאר על מסך הקולנוע הדמיוני ושנוכל להתמקד באמנות על פני מלחמת הקיום שלנו.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי