כמעט מידי יום אני עולה על ההליכון בבית (כן, אצלי הוא לא רהיט לתליית מגבות ומעילים;)) ומחפשת לי חברה לדרך. פעמים אבחר בדוקומנטרי על כל דבר וחלל שיסייע לי בכתיבת ספר הירח שלי, פעמים אחרות משהו משלים ללימודי התרבות שלי באוניברסיטה הפתוחה ופעמים כל דבר שיעורר בי עניין והשראה בימים שקשה לה להגיע.
מי שקורא אותי כאן כבר שנה שניה מכיר את אהבתי לאופנה ולאסתטיקה של הבגד. כמו חפצינו האישיים בהם בחרנו למלא את ביתנו, כך למה שבחרנו להיתלות או להתקפל בארון הבגדים שלנו, יש השפעה, כך אני חושבת, עלינו. מה שנבחר ללוות איתנו את היום, יש לו משמעות. בגד עבורי יכול להרים ולהוריד מצב רוח, בין אם יצאתי לשוטט ברחבי חיפה ובין אם זה רק אני והמחשב בשולחן העבודה שלי בקיבוץ.
אז, ברוכים הבאים לביקורה של האופנה, בטור הספרותי שלי. וכן, לא לחשוש, אחרי סקירת תכניות הטלוויזיה, אגיע גם לספר. אחרי הכול, מילים הן הסיפור האמיתי.
בכלל התחלתי את מרתון האופנה הזה מסדרה שעלתה לאפל טי וי בספטמבר 2023, זוכרים איך נראו ימינו לפני אוקטובר ההוא? ובכן, The Super Models (אפל טי וי), צד את עיני והחזיר אותי לימי הנערות כשנעמי קמפבל, סינדי קרופורד, לינדה אוונגליסטה וכריסטי טרלינגטון כיכבו בקליפ Freedom של ג׳ורג׳ מייקל המנוח ב1990. ימי מאה אחוז רייטינג של האלף הקודם לא ימצאו מישהו שהייתה לו טלוויזיה באותה תקופה או קרא במגזינים ולא יודע מי הן הסופר מודל׳ס הנזכרות מעלה. כך, מפרק לפרק התרפקתי על ימינו מקדם וצעדתי קצת יותר זקוף על ההליכון.
נראה שלא רק אני חובבת אופנה והיסטוריה שלה, כיוון שמאז התכניות והסרטים לא מפסיקים להופיע. אתם לא רוצים לפספס את הסדרה הכיפית על ווג המגזין משנות ה90 ועד ימינו In Vogue:The 90’s . צפיתי בה פעמיים. לעומת זאת, את Becoming Karl Lagerfeld (דיסני) לא סיימתי. לא יודעת למה, אבל לא משך אותי מעבר לחצי שעה הראשונה של הפרק הראשון. למרות שלגרפלד כמעצב מעניין אותי, משהו לא עבד עבורי. לא חשתי את ההשראה מהסיפור שקיוויתי לה. גם את הלסטון (נטפליקס) זנחתי בפרק השני. אולי בשל הציפייה שלי שאראה אותם, אלה שמספרים את סיפורי הבדים שאני כה אוהבת וארגיש מעט גבוהה יותר אחרי שארד מההליכון, אז כשלא קיבלתי את מבוקשי – עזבתי.
אבל שימו לב! את ששת הפרקים על סיפורו וחייו של כריסטובל בלנסיאגה (דיסני) בלעתי בשקיקה, היה שם איזון מצוין בין ההיסטוריה הלא פשוטה של מלחמת העולם השנייה, חייו הפרטיים שלא התאימו לרוח תקופתו, לבין האופנה, הו האופנה, כמה יפה העבירו את תהליך הייצור של ההוט קוטור, הגזירה, התפירה, ממש אפשר לגעת בבד דרך המסך, ולחלום.
כך, כשיצאה למסך הסדרה The New Look (אפל טי וי) המספרת על חייו של כריסטיאן דיור, הגעתי עם ציפייה לסדרה שתתן לי את היופי שנוצר מכאוס אותה תקופה, שכן דיור, שאנל ובלנסיאגה הם בני אותה תקופה. אז אמנם המשחק, המתח והעלילה לא אפשרו לי לחתוך באמצע, אבל אל תצפו להרבה אופנה שם, אלא לסיפור הקשה של כיבוש פריז על ידי הנאצים וההשלכות על חייו של דיור ובחירותיה של שאנל.
חתמתי את הצפייה עם הפתעה אמיתית שלא שיערתי שאהנה ממנה כך. כשראיתי לראשונה שעלה סרט על DVF, הלא היא המעצבת דיאן פון פירסטנברג, לא מיהרתי לצפות בו אבל בוקר אחד אמרתי נו, טוב. הדוקומנטרי ״דיאן פון פירסטנברג: אישה חזקה״ (דיסני) הוא מפתיע ומרתק ומספר הרבה מעבר למי שהמציאה את שמלת המעטפת והתחתנה עם נסיך גרמני. וסליחה שאני מקלקלת מעט את ההפתעה אבל זה מופיע כבר בפתח הסרט ואני חושבת שכדאי לתת לו צ׳אנס. לילי, אמא של דיאן פון פירסטנברג שרדה את אושוויץ, אך הרופא לא האמין שתשרוד לידה. ״אלוהים שלח לי את דיאן, היא הייתה מתנה,״ היא מספרת ולבת שלה חזרה ואמרה במהלך חייה: ״אלוהים הציל אותי כדי שאוכל להעניק לך חיים. בזכות העובדה שנתתי לך חיים, נתת לי אַת את חיי בחזרה. אַת לפיד החירות שלי.״
והינה הגעתי לביקור בספרייה האזורית היפה ולצד ספרו של ריצ׳רד פיינמן עליו כתבתי לכם בשבוע שחלף, מצאתי את ספרה של שירה ברויאר, סטייל משלך. לכאורה אין סיבה ששני אלה יחלקו מדף, לא שם המשפחה ולא הנושא הספרותי. נראה שמה שמחבר ביניהם הוא פשוט… אני. כי הינה נהניתי גם מהגיגיו של המדען בענייני דיומא וגם מהגיגיה של כתבת האופנה שחולקת מניסיונה ומסעותיה בעולם הסטייל איך לשפר הופעתך ויתרה מכך, לאהוב ולעבוד עם מה שיש.
ברויאר מעידה על עצמה כי ״ככל שהעמקתי להתבונן בבגדים וככל שהתבגרתי בעצמי, הבנתי שלא אופנה מעניינת אותי, אלא מורכבות היחסים בין נשים לבגדים.״ (עמ׳ 12). מנקודת מבט זו היא מגישה את הספר ונוגעת בנקודות הרגישות שמעסיקות אותנו בבואנו לבחור במראה שלנו לעולם. אהבתי את הזרקור שהיא מאירה בו, בעזרת הלית ישורון, את ״הקשר בין המילה ״בגד״ למילה ״בגידה״… הבקשה הזאת, בעיני הנשים שיוצאות מתאי המדידה: שהבגד לא יבגוד, לא יסגיר״. קראתי את הספר כמדריך שאפשר ליישם ממנו. אפילו נעור בי חשק לסדר את הארון, כך שהוא עשה את העבודה.
נשאר או משוחרר?
ידעתי שהספר יעניין אותי בהינתן הנושא שלו, אבל לא ציפיתי שארצה להשאיר אותו על מדף הספרים. אני די בטוחה שגם בנותיי ייהנו ממנו ושבעצמי ארצה לחזור ולקרוא שוב באיזה פרק מהפרקים בעתיד. אם כן, אוסיף אותו לרכישה בהמשך ואת העותק של הספרייה אחזיר עם המלצה לאוהבות ואוהבי הז׳אנר.
פרטי הספר:
סטייל משלך, שירה ברויאר, אחוזת בית ספרים, 2019.
מילה אחרונה על שיק וסטייל שעובדים גם במטבח. את הטור הזה אני כותבת בעת חופשה עם החיילת שלי באילת. הרצון לפנק אותה ולהעניק לה מרגוע, גם אם רגעי, מרמת סיכון א של חייה בחודשים האחרונים, הפך לרווח גם עבורי. בכלל, לפני שנים גיליתי שאילת בחורף זה כייף עולמי. רק על העיר הזאת אוכל לכתוב טור שלם, אבל אתמקד בדבר אחד – המטבח והסטייל הצרפתי.
לדעתי האישית מאוד, אין סטייל ואלגנטיות שתשווה לנשים הצרפתיות. ביקור בפריז יספק אותי גם אם רק אשב בקפה ואצפה בהולכות ושבות. ומה הקשר לאילת ולאוכל? ובכן, רעבה משעות שיטוט ארוכות, בעודי צועדת במעלה שדרות התמרים, צד את עיני השלט: מרק בצל מוגש בתוך לחם. במעדנייה והמסעדה הצרפתית Stéphanie, פגשתי אישה יפהפיה עם שיק, ששמה כשם המסעדה. ודבר לא הכזיב, לא האוכל, לא טעמו ולא האריזה שלו, אותה תראו בתמונה שלהלן. תודה לעיר הדרומית ולאנשיה החמים על האירוח. אני עוד אשוב.
ואם יש משהו אחד שנשאר איתי ואני רוצה להשאיר אתכם מכל הטור האופנתי הזה, הוא מה שאומרת דיאן פון פירסטנברג בפתח הסרט: ״גיל מעיד על חיים… אם לוקחים ממך את הקמטים, המפה של חייך משתנה. אני לא רוצה למחוק שום דבר מחיי.״
לגזור ולשמור.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי