השעה 7:20 בבוקר, עמק הירדן, החלון פתוח וריחו של גשם נישא באוויר. אפילו אגזים ואומר שאנחנו על סף קרירות נעימה והעובדה שאין צורך בהפעלת המזגן תומכת בבואם של ניצני הסתיו. אולי זה מאיר בנאי זכרו לברכה, שדואג לזעוק לגשם שירד כבר, כי גם הוא שם למעלה יודע שצריך לשטוף הכול. שנה חדשה מתחילה. האם להעז ולקוות? כן. תמיד.
באגרת אישית ששלחתי השבוע כתבתי ששנת תשפ"ה צריכה להיות שנה שתשפה אותנו על כל מה שקודמתה לקחה. אנחנו רוצים את אלה שנחטפו מאתנו בחזרה לגבולות הבית. אנחנו רוצים שמי שהוגלו מצפון ומדרום יוכלו לשוב ולטפח את אמות ביתם בביטחון ואהבה. אנחנו רוצים לפתוח חלון בלי לחשוש שיש מישהו שרק מחכה לטרוק לנו אותו בפנים. אנחנו רוצים ובוחרים לחיות את החיים במלואם. זה לא נראה לי בקשה מוגזמת, מבחינתי אלה תנאים בסיסיים שאני מציבה לשנה החדשה.
מוות רך מאוד / סימון דה בובואר
אחרי שזה נכתב, יהיה אולי מפליא שהספר עמו בחרתי לסיים את שנת תשפ"ד ששיפדה לנו את הנשמה, עונה לשם: מוות רך מאוד של סימון דה בובואר. שאלתי אותו מהספרייה של אמא בביקורי האחרון בחיפה, שלא ידעתי שיהיה האחרון ושלא אוכל לבקר שם כבר שבועיים עקב מטחי הטילים לכנרת ולאורך הדרך עד חיפה. מקווה לשבור את צום הנסיעות ולהתענג על מאכלי החג של בית ההורים. יש הרבה מסעדות טובות בחיפה אבל אבא תמיד אומר שהמסעדה הטובה ביותר היא של אמא. ת'כלס, צודק.
סימון דה בובואר מתעדת את ימיה האחרונים של אימה, פרנסואז. הספר הוא אוטוביוגרפי ונכתב כמו יומן ואיכשהו לא יכולתי להפסיק לקרוא בו, בד בבד עם לשאול את עצמי שוב ושוב: למה את קוראת את זה בכלל? מה נותן לך לקרוא את התיאורים הלא מתפשרים האלה של דעיכת הגוף והנפש, של פרידה, של העול הזה כשמישהו קרוב אלינו גוסס? ואתם יכולים להיות בטוחים שאין כאן הנחות ויש משפטים שגרמו לי לעצום עיניים בכאב ולהתכווץ רק מלקרוא מה קורה לגוף של פרנסואז.
אי אפשר להניח מהיד
ואיכשהו, לא יכולתי להניח אותו מהיד. זה לא סוד שפרנסואז עומדת למות, זה נתון. אין במהלך הקריאה איזו תקווה שתחלים. התקווה הנרקמת היא שסימון ואימה תגענה להשלמה, לחיבור מפוקח ואוהב למרות הריחוק. מצאתי חמלה מנחמת בכתיבה של דה בובואר והיא כמו העלתה את הרף עבורי לאיך כותבים יומן ובעצם זו כתיבת פרוזה. מוות רך מאוד הוא ספר מסוגנן היטב למרות התחפשותו ליומן תיעודי. וסופרת שמצליחה לרתק אותי כך לנושא שממש אבל ממש לא מתחשק לי לקרוא עליו, ראויה לשבח.
כשהגיע החלק שמתייחס למונח 'מוות רך מאוד', הבנתי מה נתן לי הספר הזה ומה חיפשתי גם בלי לדעת שרציתי למצוא. בעולם המקברי שאנחנו חווים בימים וחודשים ארוכים אלה, המוות הוא אלים וחד מידי והנשימה נעתקת באימה בכל ידיעה קשה, יש בי געגוע אירוני לתהליכי פרידה מאהובים שאינם כתוצאה ממלחמה או תאונה פתאומית.
לסימון דה בובואר ניתנה הזדמנות כלשהי לתקן את יחסיה עם אימה, עם עצמה ואז לפנות לתהליך האבל. לרבים מאתנו, במיוחד בשנה שחלפה, לא הייתה את ההזדמנות הזו, לא להיפרד ויש אף שאינם יכולים להתאבל עדיין. אף פעם לא חשבתי על מוות כמשהו שיכול להיות רך והזכות לאבל נדמתה בעיניי כמובנת מאליה.
מביטה על מה שכתבתי לכם ונוצר הרושם שזה ספר מדכא ששווה לקרוא אותו. ובכן, הוא לא מדכא. תיאורים של רחובות פריז והתרבות הצרפתית מקסימים בעיני, כך גם הדמויות של אחותה של סימון, הדודים, הרופאים והאחיות, דיירי הבניין – הספר עשיר בדמויות מעניינות.
אני שמחה שאמא בחרה להשאיר את הספר בספרייה שלה, אולי לא הייתי מגיעה אליו לולא הותיר בה רושם כה עז כשקראה בו לפני כמה שנים. אני גם מאמינה שהספר הנכון מגיע לידינו בזמן הנכון ולא בכדי הוא צד את עיני כששוחחתי עם הוריי בחדר ילדותי בחיפה. ספרים זה החיים. תקראו, תהנו.
בציטוט שלהלן סימון נשארת ללון לצד אימה בבית החולים ומוצאת מנוחה דווקא שם:
"לבשתי את כתונת הלילה של אחותי והשתרעתי על הדרגש לצד מיטתה של אמא; גם לי היו חרדות. עם השקיעה היתה עוגמה בחדר, ששוב לא היה מואר אלא במנורת לילה. אמא ביקשה שיורידו את הווילון המתגולל. שיערתי שהחשכה עיבתה עוד יותר את המסתורין העגמומי הזה. למעשה, בלילה הזה ובשלושת הלילות שאחריו, ישנתי טוב יותר מאשר בביתי, בהיותי מוגנת מפני מועקת הטלפון ואי הסדרים של דמיוני: הייתי שם, לא הגיתי במאומה." (עמ' 81)
פרטי הספר:
מוות רך מאוד על גלגלים מאת סימון דה בובואר, כתר ספרים, 2008. (הספר נכתב במקורו ב1964)
שתהיה לכם שנה של שיפוי ופיצוי ואל תשכחו לאהוב, כי אין מי שינצח את האהבה.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי
לילי אהובתי אין על הכתיבה שלך אני לא משוחדת הספר זה הזמן לקרוא אותו שתהיה לנו שנה טובה ומוצלחת חיבוק ענק אני מחכה התגעגעתי
תודה אמא יקרה לי, זכיתי בך. מחכה לחיבוק כדי להתחיל את השנה.