בלב הסכסוך הישראלי-פלשתיני עומדת הטרגדיה של הפליטים הערבים. בעקבות התבוסה הצבאית של הערבים במלחמת השחרור וה"נכבה" שהביאה עליהם תבוסה זאת, עברו מאות אלפי פלשתינים למעמד של פליטים. טרגדיה אנושית, ללא ספק.
אלא שהעוול הגדול שחוו הפליטים לא בא דווקא מידי ישראל הצעירה. במובן זה, היו הפליטים הערבים עוד אנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם במסגרת סכסוך בין לאומים. השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ראו עשרות מיליונים של פליטים כאלה ברחבי העולם. תהליכי הקליטה של פליטים אינם פשוטים אף פעם, אבל כל עשרות מיליוני העקורים בעולם מצאו לבסוף את מקומם – חוץ מהפלשתינים.
באותם שנים הייתה הלאומיות הפלשתינית בחיתוליה. בהחלט ייתכן שלו היו הפליטים הללו משוקמים ונקלטים בארצות השכנות, לא היה לנו היום כלל עם פלשתיני. אבל ה"אחים הערבים" לא רצו פליטים משוקמים. הם רצו פליטים שידבקו בחזון "השיבה". וכך הפכו הפליטים לנשק בידי הליגה הערבית ומדינות ערב, שסירבו לשקמם. הם נבגדו על ידי אחיהם הערבים, שגייסו גם מוסדות בינלאומיים כדי להנציח את מסכנותם של "אחיהם" הפלשתינים.
זאת היא הטרגדיה וזהו העוול האמיתי שנגרם לפליטים.
אונר"א
אונר"א, שהוקמה בלחץ הליגה הערבית, היא הדוגמה הברורה ביותר (ולא היחידה) לעידוד שנותן העולם לפלשתינים להישאר תקועים בחזונם האבסורדי. זאת איננה סתם עוד סוכנות פליטים שהקים האו"ם. אונר"א היא סוכנות ייחודית שהוקמה לטיפל בפליטים הפלשתינים. זאת בזמן שעשרות מיליוני פליטים בעולם, רובם במצב גרוע בהרבה, טופלו על ידי סוכנות הפליטים של האו״ם, בדרך כלל בהצלחה.
במקרה של UNKRA בקוריאה, למשל, פתרה סוכנות הפליטים של האו"ם במהירות את בעיית 3.2 מיליון הפליטים שברחו מצפון קוריאה. תוך חמש שנים, סיימה הסוכנות ליישב את כולם ונסגרה. סוכנויות האו"ם מצאו מאז מלחמת העולם השנייה פתרונות ל-100 מליון פליטים ברחבי העולם. אונר"א, לעומתן, לא הוציאה אפילו פליט פלסטיני אחד ממעמד הפליטות שלו. לא זו בלבד – אונר"א הוסיפה דורות חדשים שנולדו לתוך מחנות הפליטים חסרי התקווה. אגב, גם אלה ששפר עליהם מזלם והתאזרחו במדינה ערבית לא איבדו את מעמדם כפליטים.
בניגוד מוחלט לגורל הפליטים הערבים, הגיעו לישראל בתחילת שנות ה-1950 כ- 850,000 פליטים יהודים מארצות ערב. כולם נקלטו במדינה הצעירה. אונר"א גם אפשרה להמוני ערבים "להסתפח" למחנות הפליטים, לקבל את הסיוע, ולנפח באופן בלתי מתקבל על הדעת את מספר הפליטים. אונר"א היא הכלי בו השתמשו מדינות ערב המתוסכלות לשימור הסכסוך. כסוכנות פליטים אונר"א היא כישלון טוטאלי.
פליטות "רגילה" אינה עוברת בירושה. לעומת זאת, ה"פליטות" הערבית עוברת מדור לדור, ולמעשה מונצחת בכוונת מכוון. וכך, במקום שמספר הפליטים יירד באופן טבעי במהלך השנים הוא עלה כמעט פי עשרים, מכמה מאות אלפים ל-5 מיליון.
מאז ומקדם
ההגדרה האוניברסלית של האו"ם לפליט היא:
| כל אדם שנאלץ לנטוש את ביתו הקבוע במקומו הטבעי מאז ומקדם ("from time immemorial") ייחשב לפליט. |
הגדרת הפליט של אונר"א כוללת מאפיין ייחודי. זהו מאפיין שלא קיים בהגדרת פליט אחר בעולם:
| כל ערבי שעזב את פלשתינה-א"י בשנת 1948 ושהה בה שנתיים ייחשב גם הוא לפליט. |
מדוע היה חשוב כל כך ליצור את ההגדרה המיוחדת הזאת? כי לא מעט מן הפליטים הללו הגיעו זה מקרוב.
המסר של אונר"א לפלשתינים איננו:
| החזון של השמדת ישראל הוא בעייתי. השלימו עם מה שקרה, והתחילו לחשוב באופן פוזיטיבי על שיקום. |
הוא בדיוק הפוך:
| חזונכם חי וקיים. אתם תחזרו לאותם בתים. עד שיוגשם החזון הזה, אתם תישארו פליטים וקורבנות ותזכו לתמיכת סעד. |
התמזל מזלו של העולם, שהגרמנים עם 20 מיליון הפליטים שלהם מן הסודטים ומשאר המדינות אותן תקפו במלחמת העולם השנייה, לא זכו בסוכנות פליטים מיטיבה כמו אונר"א.
הפליטים הערבים – טרגדיה ואגדה
(*) חלק גדול מן הנתונים והציטוטים כאן מסתמכים על ספרה של גואן פיטרס "מאז ומקדם" – קריאת חובה למי שמעוניין להבין את שורשי הסכסוך.
היום נוהגים לנקוב במספר של 750,000 פליטים ב-1948. האומנם?
בסיפרו "אגדת הפליטים הערבים" (1967ׂׂ), מנתח וולטר פינר תעודות רשמיות של חבר הלאומים ומספרי מפקד של ערבים. על סמך אלה, הוא קובע שבמאי 1948 היו בארץ 539,000 פליטים ערבים. הליגה הערבית הגדילה את המספר הזה ב-150,000. הערבים לא איפשרו לאמת את המספר הזה, וסירבו לאפשר מיפקדים רשמיים בקרב הפליטים. כבר בשנות ה-1950, הודה, מנהל סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם, ד"ר ג'ון דייויס, כי רשימת המנות הירדניות שחולקו לפליטים בירדן בלבד:
| …כוללות, לפי המשוער, 150,000 בלתי זכאים ורבים שהלכו לעולמם. |
בעיראק ובסוריה היה באותם ימים מחסור חריף בעובדים. את עיראק גם עזבו כ-100,000 יהודים שהשאירו מאחוריהם חלל תעסוקתי. למעשה, חיפשה עיראק ידיים עובדות בכל העולם הערבי – אבל רק לא פלשתינים. בסוריה, נעשה ניסיון להעביר 25,000 פליטים לאיזורי פיתוח פוטנציאלי בצפון המדינה, אך ב-1949 נבלם הניסיון הזה ע"י הליגה הערבית.
ב-1951, פנתה ממשלת סוריה לממשלת מצרים בבקשה רשמית להרשות לחצי מיליון חקלאים מצרים להגר לסוריה, כדי לפתח אדמה סורית שתימסר לידיהם. השלטונות המצריים דחו את הבקשה בנימוק שהחקלאות המצרית זקוקה לידיים עובדות. למרות זאת, בכל המקומות אליהם הגיעו הפליטים, להוציא ירדן, הם נכלאו במחנות פליטים ולא זכו להתאזרח.
העוול האמיתי
עם "אחים" שכאלה, הפליטים נשארו תקועים במסכנותם. ב-1960, התבטא חוסיין מלך ירדן:
| מאז 1948, ניגשו המנהיגים הערביים לבעיית ארץ ישראל בצורה בלתי אחראית… הם ניצלו את העם הפלשתיני לצרכים פוליטיים אנוכיים. זה מגוחך, ויכול אני לומר אפילו נפשע. |
ח'אלד אל עזם, שהיה ראש-ממשלתה של סוריה בשנים 1949-50, כתב בזכרונות שפירסם ב-1972:
| מאז 1948 דרשנו אנחנו את החזרת הפליטים… אף שבגללנו עזבו את ארצם… אנו הבאנו שואה על… הפליטים הערבים על ידי שקראנו להם לבוא ולחצנו עליהם שייצאו… אנו עשינו אותם מנושלים… הרגלנו אותם לפשוט יד… לקחנו חלק בהורדת רמתם המוסרית והחברתית.., ואחר-כך ניצלנו אותם בביצוע פשעי רצח, הצתה וזריקת פצצות על… גברים, נשים וטף – כל זה להשגת מטרות פוליטיות… |
ביולי 1957, הוציאה ועידת הפליטים שנערכה בחומס שבסוריה את ההכרזה הבאה:
| כל דיון שמטרתו לפתור את שאלת ארץ ישראל, ולא יתבסס על הבטחת זכותם של הפליטים להשמיד את ישראל, ייחשב ביזוי העם הערבי ומעשה של בגידה. |
ב-1958, אמר ראלף גאלווי, שהיה ראש סוכנות האו"ם לסעד ותעסוקה של האו"ם:
| המדינות הערביות אינן רוצות לפתור את בעיית הפליטים. הן רוצות להשאיר אותה כפצע פתוח, כעלבון לאומות המאוחדות, וכנשק נגד ישראל. השאלה אם יחיו הפליטים הערבים או ימותו, חשובה בעיני המנהיגים הערבים כקליפת השום. |
בראיון ב-1978, סיפר ג'ון מקארתי, שהקדיש עשרות שנים לעבודה עם פליטים ברחבי העולם:
| …זאת מסגרת פוליטית סבוכה כל כך. אני עבדתי במסגרת הפלשתינית, וניסיתי לומר, "הבה ניישב את האנשים האלה". הממשלות במצרים וכך הלאה, כולן אמרו, חכה מעט', או "לא, אנו לא מוכנים לזה. הם יתיישבו רק במקום אחד, בחזרה בישראל, בין אם זה צודק ובין אם לאו". …. האנשים האלה הם פשוט כלי משחק. …אנו יכולים לעשות מעשים בבני אדם אם אנו מקבלים את עזרתן, רק את רשותן של הממשלות. אבל דבר אחד אתה חייב לזכור: הארצות הערביות אינן רוצות לקבל ערבים. בזה הן מפלות לרעה את עצמן ובשרן… |
ועוד ציטוט מדהים, והפעם מפיו של זוהייר מוחסיין, חבר הועד הפועל של אש"ף, שהתבטא ב-1977:
| קיומה של זהות פלשתינאית נפרדת אינו בא אלא לצרכים טקטיים. הקמתה של מדינה פלשתינאית היא מכשיר חדש במערכה נגד ישראל… |
סיכום
גורל הפליטים הערביים הוא אכן טרגדיה. הוא טרגדיה להם, לנו ולכל המזרח התיכון. לפליטים אכן נעשה עוול , אך לא ניתן להאשים בו את ישראל שנלחמה על קיומה במלחמה שנכפתה עליה. את החשבון הזה צריך להגיש לליגה הערבית, למורשת חוסייני ולמדינות הערביות, שהקריבו בציניות את ה"אחים" הפלשתינים כדי להאריך את המלחמה בינם לבין ישראל עד אין קץ.
ליורם כץ הכתבה מצוינת הפליטים לא הזכרת את תרומתו של חוק נכסי נפקדים לבעיית הפליטים. לא איפשרנו לאזרחים שברחו מאימת המלחמה לחזור לבתיהם באם ירצו. גם איכלסנו ובמקרים אחרים הרסנו כיסינו באדמה וייערנו.
אני כותב ממקום שיפוטי, אני חושב שלא הייתה לעם היהודי ברירה אחרי השואה ובכלל. אבל בעובדות צריך לדייק ועלינו להיות מודעים למעשינו.
זה נכון, אבל אינני חושב שזאת הנקודה.
כפי שכתבתי, היו בעולם באותה תקופה בערך כ-100 מיליון פליטים, שרובם ככולם לא יכלו לחזור לבתיהם ויושבו מחדש.
ביניהם היו גם 850,000 פליטים יהודים מארצות ערב שזכו לגורל דומה. רכושם הוחרם והם יושבו מחדש בישראל.
הטרגדיה של הפליטים הפלשתינים הייתה שבעייתם נשארה בלתי פתורה בכוונת מכוון.