יומן מלחמה: "כל בום כמו אקו לב מהגיהינום."

אותות הסתיו נשבו מבעד לחלוני שהעז להיפתח אחרי ימי קיץ לוהטים כמיטב יכולתו של עמק הירדן. בכלל פתחתי אותו כי דימיתי לשמוע הדי יירוטים. בסוף היו אלה ציפורים מהלכות על הגגון. אך בזכותן פתחתי חלון בשעת לפנות בוקר רק כדי לגלות שהעונה החביבה עליי כבר מתדפקת עליו. 

לחשוב שפעם שנאתי את הסתיו, הוא בישר על חורף קר ואני בכלל חיכיתי לאביב. בשנים האחרונות אני מחכה לו כי הוא מבשר על שינוי והוא קצר כאן כמו האביב ויש לי זמן רק לאהוב אותו. בכלל אין לי זמן לשנוא, כי כבר חם, כי כבר קר וכל מה שיקירתי סי היימן שרה על המלחמות.

עוד יום בבית. ותודה על הבית, כי כבר יש כאלה שאין להם כזה. כשאני לא מצליחה לעבוד, אני מנקה, מסדרת, עושה פנג שואי בפינות. אמרתי לאמא הבוקר בטלפון שמה שבטוח הבית יהיה נקי בסיומו של… אני אפילו לא יודעת איך לקרוא לזה, מלחמה? מהלך צבאי? עצימות… "מילים, מילים ואת משמעותן, יבוא לו גל ישטוף אותן." אז יצאתי למכונת הכביסה שבחצר ושמעתי יירוטים. כל בום כמו אקו לב מהגיהינום. 

אתמול הייתי דבוקה לאפליקציית פיקוד העורף כמו דבק שלוש שניות לאצבע, שום דבר לא הצליח לשחרר אותי משם. בחר עד 10 אזורי עניין, האפליקציה מציעה. אז אני בוחרת – היכן שהחיילת, היכן שההורים, היכן שהחברים, היכן שקרוב לכאן והיכן שקרוב לשם. ובעצם, הכול קרוב וכל הארץ אזור עניין אחד גדול. הלב שלי מרוח על כל אזורי העניין – ימה וקדמה צפונה ונגבה. תמיד תהיתי למה דווקא 'צפונה' לא קיבל איזה כינוי שיקי כזה בתנ"ך. אולי כי מכיוונו תמיד נפתחת הרעה אז החליטו שלא מגיע לו. 

בינתיים גיליתי יתרון ביומנים שאני שומרת שנים. בימים כאלה, לשלוף אחד, לפתוח איפשהו באמצע ולקרוא זה עניין מאוד מאיר עיניים. למשל, יומן קיץ 2006 בחיפה, מחזיר אותי למילות השיר שכתב שלום חנוך לדפנה ארמוני, "גם עכשיו קיץ, גם אז הייתה מלחמה." בכלל כדאי לכם לקרוא את המילים לשיר הזה, 'לא נדע על מה'. הפחד הזה לאבד שלא כדרך הטבע מאוד תובעני ולִפרקים אני לא מצליחה לשלוט בו. 

אז מה אני עושה עם כל זה? 

הולכת על הפרשנות האישית שלי לאמרה של גלילאו גליליי, 'ואף על פי כן נוע תנוע'. כל עוד אני זזה, אני חיה, הסרוטונין עולה כדרך הטבע ועושה את שלו. לקפל כביסה מרגיע אותי משום מה, כן אני מוזרה כזאת. ואם אני הרפתקנית אז קפיצה על חבל לא נותנת לי אפשרות להיתקע ביגון. ולכתוב. תמיד לכתוב, הנייר מתמסר למשיכת הקולמוס, מכיל את מה שאני, לא שופט, לא מתלונן ותמיד יש לו מקום עבורי. איתו אני אף פעם לא לבד.

אני מקלידה ונשמעים שוב פיצוצים עזים, השעה 14:53 ויירוטים נצפים מביתנו. חושבת על העץ שלנו, כַּסְיָת האבּוּב, ואיך היא פורחת כעת במלוא עוזה, דבר לא עוצר אותה. יצאתי במיוחד לצלם אותה לכתבה לפני המטח והיירוטים. והמטוסים רועמים, תודה עליהם, ששומרים לי על הזכות להיות כאן ולהרהר. בכלל אני אסירת תודה בתקופה זו יותר ממה שהייתי אי פעם. כן, אני גם זועמת, בעיקר על הילדות שנלקחה מילדינו בחטף. אך במרבית הזמן אני מודה – על הדבש, על העוקץ, על המר והמתוק. ונושאת תפילה שישובו הביתה מן המרחקים.

שמרו עליכם ועל הרוח, גם הרע יעבור, זו דרכו של עולם.
שלכם,
לילי מילת