נתינה והתנדבות: בין סיפוק אישי והגשמה לתחושת ניצול, תסכול ואכזבה

לכולנו יש את החבר או החברה הזאת, שלוקחים יותר מאשר נותנים. כולנו עברנו פעם אחת לפחות את החוויה שאנחנו תמיד מוכנים לעזור אבל בעצם אין לנו הרבה שאנחנו יכולים לבקש מהם עזרה אם וכאשר נצטרך לעצמנו. בימים בהם רבים מתנדבים ועושים למען החיילים, המשפחות, הפצועים והפגועים יש מי שחווה שהציפייה שהכל יעשה בהתנדבות בלי לתת בתמורה דבר, מאכזב ומתסכל, לעיתים אפילו מרגיש קצת כמו ניצול. האנשים האלה שמתנדבים, אלה שאוהבים לתת, שעושים בלי סוף למען אחרים לפעמים על חשבון רווחתם הפרטית, מוצאים את עצמם הרבה פעמים מוקפים באנשים שאוהבים לקבל, מה שקרוי בלעג "אוכלי חינם", או נצלנים.

המתנדבים מגיעים בלב פתוח מתוך אמונה חזקה שהם צריכים להיות שותפים למאמץ הכללי ולתמוך בכל מי שזקוק. הם לא מבקשים תודה אבל באנרגיה של הנתינה של כל אחד ואחת קיימת הציפייה להערכה, להוקרה, כדי לדעת שהנתינה שלהם אכן עזרה. נפגשתי עם שלוש מתנדבות שהן מטפלות אלטרנטיביות, נשים בנות 50 פלוס שלקחו על עצמן לפנק את כל מי שזקוק לזה בימי המלחמה. למעשה הנתינה שלהן לא מוגבלת לימי מלחמה.

לאורך החיים כמעט בכל תחום בו יש מישהו שצריך, הן היו שם בשביל להעניק. הנתינה שלהן מרשימה. שלוש נשים שמדברות על הסיפוק שבהתנדבות, על תחושת השליחות ובנוסף גם על אלה שלוקחים בלי להגיד תודה.

אורנה: השליחות שלי היא לטפל

אורנה יחד עם קבוצה של מטפלות גוף נפש, דואגת להעניק עיסוי וטיפול רפלקסולוגי. "כולנו הגענו להתנדבות בתחושת שליחות, מתוך רצון כנה לעזור. יש אלפי מתנדבים. התחלנו בטיפולים לאנשי המילואים ולמשפחות החטופים, אחר כך גם לחטופים שחזרו ולנפגעי הנובה. בשלב הבא צירפו לנו גם אלמנות ואמהות שכולות. אנחנו מתנדבות ומתנדבים אז אפשר לבקש הכל. צירפו לפעילות גם לוחמים פצועים במחלקות בבתי החולים ואת משפחות הלוחמים.

אנחנו חלק מקבוצה ענקית של מטפלים ומטפלות שנקראות גם לבסיסי צה"ל לטפל באנשי המילואים בעיקר, אבל גם לחיילים הסדירים.  בכל פעם מוסיפים עוד קבוצה לטיפולים, כי אנחנו מתנדבים, כולנו רוצים מאד לתת וכמובן שכולם צריכים טיפול. אבל ברגע מסוים זה נהיה יותר מדי.

"ההוצאות על דלק, אבדן ימי עבודה, אוכל שקונות בדרך בימים הארוכים בהם אנחנו מטפלות, וזה הכל יוצא מהכיס הפרטי. אם יש תרומות? יש תורמים ותרומות אבל משום מה זה לא הגיע אלי. אני מניחה שמישהו קיבל. לאחרונה ביקשתי. עד עכשיו לא הרגשתי נוח לבקש אבל זה לא קרה אז אין ברירה. אני מתקשה בהוצאות האלה", היא אומרת ומוסיפה: "אני רוצה להמשיך לטפל כי אלה ערכים שלי, זה מה שאני מרגישה שהוא השליחות שלי, אבל אני מבינה שאני צריכה לסמן גבולות לנתינה שלי כי זה עבר למצב בו אני קצת מתוסכלת ומרגישה מנוצלת.

אם מהתרומות יוכלו לעזור לי לממן את הנסיעות שלי, ואת כל מי שאני מסיעה באוטו שלי, זה יאפשר לי להמשיך. מבחינה רבה זה כמו להגיד תודה, אנחנו מעריכים ורוצים שתמשיכי. ולמרות שזה לא שם, עוד לא ויתרתי. כשאני פוגשת חייל בתחנת דלק אני שואלת אותו אם הגיעו לטפל ביחידה שלו, ואם הוא אומר לא אני נותנת לו כרטיס ביקור שלי ומבקשת ממנו שאחד המפקדים שלו יהיו איתי בקשר כדי שנתאם להם טיפולים. כשמתחיל הקשר, מתחילים את התיאום: לכמה זמן אנחנו יכולים לבוא, לאן להגיע, האם לבוא עם אוכל, עם מוזיקה, עם מספרה ניידת, מה שצריך. יש אנשים מכל התחומים בקבוצות המטפלים וכולם רוצים לתת מעצמם. בקיצור התארגנות שלמה.

כשהסתבר לי שיש תרומות וחלק מקבלים על דלק וחלק לא, זה גרם לי לאי נוחות. זה עושה לא נעים. אני לא שם בשביל לקבל אלא בשביל לתת, לכן זה לא עוצר אותי, אבל כלכלית אני יכולה להגיע פחות כי העלויות של הנסיעה גבוהות".

נועה: מביאה אהבה ולא כעס

המניעים לנתינה והתנדבות שונים מאדם לאדם. אנשים רבים מתנדבים כדי לחוש שהם משפיעים על אחרים או משפרים את העולם סביבם. אנשים שגדלו בסביבה המדגישה ערכים של נתינה, נוטים לפעול בהתאם גם בבגרותם. בנוסף, חלק מהמניעים האישיים הם חיפוש אחר קשרים חברתיים. פעילות התנדבותית מאפשרת יצירת קשרים עם אנשים שחולקים ערכים דומים.

תחושת הניצול מתעוררת כאשר חסר איזון בין הנתינה לקבלה, כאשר היחסים בין הנותן למקבל אינם הדדיים, כאשר במקום תודה, עולה דרישה להמשיך לתת. חוסר הכרה וחוסר הערכה עוררים אכזבה ופגיעה, כי הנותן מרגיש שהשקעתו לא זוכה ליחס הולם. גם נתינה מוגזמת יכולה להוביל לשחיקה. כשאדם נותן מתוך תחושת מחויבות או פחד משיפוט חברתי ולא מתוך בחירה פנימית ונדיבות, הוא עשוי להרגיש מנוצל כי המנגנון הפנימי שלו מבקש פיצוי על העמידה במחויבות.

נועה מספרת שגם המטופלים לא תמיד מעריכים את הנתינה שלה. "טיפלתי בחיילים ופתאום באה מישהי ורצתה שאטפל בה. הסכמתי, אבל כשהתחלתי, באה מישהי אחרת והתחילה לנזוף בי שאני לא השארתי זמן בשביל עוד מטופלות כי גם היא רוצה. אני נוסעת עשרות קילומטרים כדי להעניק למי שזקוק והיא עומדת וכועסת כי לא קיבלה. זה אגו. אני לא רוצה לפעול מהאגו. אני לא עושה בשביל אחת שהתעצבנה אלא בשביל החיילים. אני לא רוצה להיות באנרגיה של כעסים. אם זה מעליב אותי? חלק ממני נעלב, מרגיש לא מוערך וחלק אחר שלי מזכיר לי שאני נקיה, שאני באה מנתינה ושאני מביאה אהבה ולא כעס".

אני שואלת אותן אם הנתינה האינסופית שלהן נמצאת גם בחיים החברתיים, הזוגיים, המשפחתיים שלהן, והן צוחקות. סימה שהצטרפה לשיחה טוענת שעם חברות זה שונה, כי יש נתינה הדדית. "לפעמים יש מי שמנצלת את המוכנות שלי לעזור בעל זמן, אבל היא לא נשארת חברה לאורך זמן. היתה חברה שכל יום דיברה איתי שעתיים בטלפון, סיפרה לי על כל מה שעובר עליה ולא הפסיקה להתלונן כמה קשה לה. העברתי אותה תהליך, תמכתי בה, הייתי במקום חברי איתה, לא לקחתי ממנה תשלום על התהליך והטיפולים, כי היה חשוב לי שהיא לא תהיה במצוקה. מעבר להקשבה נתתי לה גם כלים כדי להתמודד, ולאט לאט היא התאוששה.

יום אחד היא פשוט נעלמה. שלחתי הודעה לשאול לשלומה והיא ענתה אחרי זמן שהיא עסוקה עכשיו ושתדבר איתי כשתתפנה. היא חזרה אלי אחרי שבועיים, סיפרה שהיתה עסוקה בארגון אירוע לכבוד יום ההולדת של בעלה, שהגיעו המון חברים והיה לה עומס. זה פגע בי, זאת היתה סטירה ממש. כשרע לה אני החברה הטובה, וכשמרגישה טוב יותר אני כבר לא חברה? אני יודעת שאני הייתי לגמרי בנתינה. הבנתי שיש לי פה שיעור להבין אותו, והשיעור הוא לסמן גבולות לנתינה שלי.

הבנתי שהאנרגיה של היקום הרחיקה אותי כדי לתת לה להתמודד בלעדי, כי אני לא יודעת מתי לשחרר. כשלמדתי את השיעור של הגבולות הגיע השיעור של החברות. מה זה חברה טובה, מתי זאת באמת חברה ומתי זאת אישה שאני שמחה לעזור לה אבל היא לא חברה שלי, ואז אני יכולה לתת וכשהצורך לא מתמלא אני יכולה להזמין לקליניקה, לקבוע פגישה מסודרת בתשלום. אני מבינה היום שלא כל מי שנמצא במצוקה ואני עוזרת לו, הופך מיד להיות חבר, גם אם בתחושה שלי פעלתי ממקום של חברות".

אוהבים לקבל ויודעים להודות

זה נהיה מסובך, אני אומרת להן. יש משהו באנרגיה של מי שאוהב לתת, שתמיד עוטפים אותו אחרים שאוהבים לקבל. "נכון", אומרת נועה, כאילו נגעתי בנקודה חמה אצלה. "כל החיים היו סביבי אנשים שצריכים ממני משהו, וכשאני צריכה יש כמה בודדות שאני יודעת שאני יכולה לסמוך עליהן שיהיו שם בשבילי. היתה לי מכרה שעברה חיים לא קלים. היא ספרה לי על בעלה הראשון, על האלימות שחוותה בנישואים, והקשבתי לה, תמכתי בה ועודדתי אותה להשתחרר מהפחדים ולפתוח דף חדש.

אחר כך הכירה את בעלה השני, וגם שם זה לא הסתדר כי לטענתה הוא היה גבר חלש מאד והיא כל הזמן היתה צריכה להגיד לו מה לעשות, עד שנמאס לה. בכל הזמן הזה היא דאגה להגיע למקומות שהייתי בהם ולתפוס איתי שיחות, כאהל שבהן היא שופכת את הלב ואני מחזקת אותה. אחרי הגירושים השניים שלה היא עשתה הסבה מקצועית והתחילה לצמוח בתחום החדש שלה.

מדי פעם עוד היתה תופסת אותי ומתלוננת על היחסים של האקס עם הילדה המשותפת שלהם, על כך שאין לה זוגיות בעוד הוא כבר מצא לו חברה, והדימיקה היתה קבועה – היא מתלוננת ואני מחזקת אותה, מעודדת אותה לסמוך על עצמה ועל האנרגיה החיובית שלה ולעשות למען הצמיחה שלה והשיקום של האמונה שיש מישהו שידע לאהוב אותה, והיא צריכה להמשיך ולחפש עד שתמצא אותו. יום אחד היתה לי בעיה עם הבן שלי, הוא רצה את הרכב ואני לא נתתי אז הוא כעס, ונשארתי עם טעם מר מהוויכוח איתו.

בדיוק היא התקשרה והתחילה לדבר על הילדה שלה. אמרתי לה שגם לי עכשיו לא פשוט עם הבן. היא עצרה את הדיבור, נשפה בקול ואמרה לי בקוצר רוח 'לי אין כלים לעזור לך עם הבן שלך, אל תספרי לי בכלל. תמצאי לבד את התשובה'. הייתי בהלם. ניתקתי את השיחה ולא עניתי לה יותר כשהתקשרה. למעשה ניתקתי איתה לגמרי קשר. זה קיצוני? לא ממש.

היא לא יכולה להיות חברה שלי אם ככה היא מגיבה למצוקה שלי. היא לא היתה בהקשבה אלי ולא בנדיבות. היתה עסוקה רק בעצמה, וזה לא התאים לי. עדיין יש איתי וסביבי הרבה כאלה שאוהבים לקבל אבל הם מעריכים ויודעים להעניק בחזרה".

סימה: יש חוקים לחברות

לסימה יש תחושה שמתחברים אליה רק אלה שזקוקים לעזרה. "אני זוכרת חברה אחת במיוחד שתמיד היו לה מצוקות. יש לי קליניקה, אבל ממנה לא לקחתי כסף כי היא חברה. שעתיים בטלפון בבוקר, שעתיים בערב ונגמר היום. פעם זה אני מסכנה בואי תעשי לי עיסוי, ואני באה, ופעם זה אל תשאלי מה הוא עשה לי, ואני מקשיבה ותומכת, ופעם זה מה יהיה, ואני בודקת ומבקשת בשבילה ועוזרת לה לנתח את המצב כדי להירגע, והכל כי אנחנו חברות, והיא אומרת שאני החברה היחידה שעושה בשבילה כל כך הרבה. בקיץ היא יצאה לחופשה בחו"ל, ולא שמעתי ממנה כמה שבועות.

אחרי חודש וחצי בערך פתאום טלפון. מה נשמע? כל כך קשה לי, היא אומרת לי, את חייבת לעזור לי. מאז שהבת התחתנה אין לי שקט. רגע, אני שואלת אותה, מתי הילדה התחתנה? בחודש שעבר, היא מספרת ולרגע מפליגה ומתארת את הפאר וההוד של האירוע המשמח. אמרתי לה מזל טוב אבל אני אגיד את האמת, מה שעובר לי בראש זה שהיא מנצלת את טוב הלב שלי ואפילו לא חשבה להזמין אותי לחגיגה של הבת. התלבטתי אם להגיד משהו או לשתוק, אבל לא התאפקתי ושאלתי אותה: לא חשבת להזמין אותי?

אני זאת שכאן בשבילך כל השנה, עם הקשבה אינסופית ועצות מועילות, אני החברה היחידה שלך לפי מה שאת אמרת, כי רק אני שורדת את הקשיים שאת עוברת. אז עכשיו הבת מתחתנת ולא חשבת להגיד משהו על זה? הרגשתי ממש רע. הבנתי ששוב נפלתי באותו בור של נתינה וניצול. היא ניסתה להתנצל אבל הרגשתי שאני לא מוכנה יותר לשמוע אותה. באותה שנייה הבנתי. כאילו נהיו בי מים צלולים. לא שאני צריכה הזמנה לחתונה אבל או שאנחנו חברות או שאת לקוחה. אז אמרתי לה שכרגע אני לא פנויה, אבל אני אשמח לקבוע לה קליניקה ולבדוק איך אפשר לעזור.

שיוויתי לקול שלי נימה רגועה, שאלתי מתי תרצה להגיע, והודעתי לה שאני אעשה לה הנחת חברים. היא שתקה ואמרה שתחשוב על זה. נראה שהיא הבינה שעשתה טעות מרה. כמה חודשים אחר כך היא צלצלה לקבוע פגישה, אבל לא היה לי חלון זמן שהתאים.   

"יש חוקים לחברות", אומרת סימה. "לא צריך לגלות דברים מאחרים. אמורים לספר דברים. אחד השיעורים הגדולים זה גבולות. לכל אחד יש גבול שונה. לי קשה עם גבולות. אני לא יודעת גבולות. בגלל זה אני מתאכזבת לפעמים. הילדים שלי לא אכזבו אותי. תמיד הייתי בשבילם וכשחליתי הם היו איתי ביום ובלילה. יש ילדים שכשנגמר מה לתת להם, הם מפנים גב. תודה לאל לא אצלי. יש לי חברות שאומרות שהילדים באים כי הם צריכים משהו. לא תמיד זה נכון, לפעמים אנשים פשוט בגישה הזאת שכולם אינטרסנטים, שאין באמת חברות, שלא מעריכים אותם.

אני לא מרגישה ככה. אני חושבת שאנשים מתנהגים כמו שהם יודעים. לפעמים זה פחות נעים. אם כל החיים נתת והקפת את עצמך באוכלי חינם שלא מעריכים ורק רוצים עוד ומתלוננים על הכל, אז נדמה לך שאנשים הם נצלנים. אבל אם דאגת להתרחק מהנצלנים ולמצוא חברות אמתיות, ליצור מערכות יחסים שיש בהן הדדיות גם בבית ובמשפחה, אז את נהנית גם לתת וגם לקבל".

לסמן גבולות לנתינה

נתינה והתנדבות הם מרכיבים מרכזיים בחברה האנושית. הם מתבטאים בצורות שונות, כמו עזרה לאדם אחר, תרומה כספית, או השקעת זמן ומשאבים בפרויקטים חברתיים. אך לצד ההנאה והמשמעות שמביאים מעשים אלו, ישנם רגעים שבהם הנותן עשוי להרגיש תחושת ניצול או חוסר הערכה. במצב של נדיבות יש נתינה ממקום של פתיחות ללא גבולות, כמו זרימה חיובית של אנרגיה מהנותן אל העולם. כאשר יש הרגשה שהנתינה הזאת מתקבלת כמובנת מאליה, ויש תחושה שלא מפרגנים ומנסים לקחת ולמשוך עוד בלי להתחשב, צריך לסמן גבולות לנתינה. זה קורה בקבוצות חברתיות, במפגשים בהם מנסים לחלוק אחריות וכל אחד חושב שהוא מחזיק חלק גדול יותר.

נועה: "במפגשים של המטפלים נהגנו להביא כיבוד. בהתחלה כולם פירגנו, אבל לאורך זמן התחילה תחרות. היו שעשו השוואות, כל אחד ניסה להקטין את מה שהאחר הביא ולהגדיל את עצמו. היא קנתה ואני עשיתי לבד. הוא הכין בחמש דקות ואני עבדתי שעות על המנה. במפגש האחרון ביקשנו שלא יביאו אוכל כי זה כבר נהיה לא נעים. ההשוואה הזאת שמבקשת להשפיל את האחד כדי לרומם את האחד, יש בה טעם לפגם. זאת נתינה של אגו".

מחקרים בפסיכולוגיה חיובית מראים כי נתינה והתנדבות קשורות לרמות גבוהות יותר של אושר ובריאות נפשית, אך רק כאשר יש התאמה בין ציפיות הנותן למציאות. לפי מודל השחיקה ההתנדבותית (Volunteer Burnout), אנשים נוטים להרגיש ניצול כאשר הם משקיעים זמן ומשאבים מעבר ליכולתם או כאשר הם חשים כי אין להם שליטה על מידת המעורבות. נמצא שאנשים מרגישים פחות ניצול כאשר קיימת תקשורת פתוחה ומערכות יחסים המושתתות על אמון.

הנתינה וההתנדבות נותנים תחושת העצמה וחיזוק הערך העצמי. האדם מזהה את עצמו כ”יכול לעזור”. נורמות תרבותיות או דתיות מדגישות בדרך כלל את חשיבות הנתינה העזרה לזולת ומעודדות אנשים לתרום ולהתנדב. ההתנדבות של האחד מהווה השראה לאחרים גם כן לצאת ולעשות למען החלש, הנזקק, האחר. על פי תאוריית ההיזכרות העצמית (Self-Reinforcement): הנתינה מחזקת תחושת זהות חיובית, מפחיתה תחושת אשמה וחרטה ומפצה על מעידה מוסרית.

נתינה היא כלי רב עוצמה ליצירת קשרים ולהגברת משמעות בחיים, אך חשוב לאזן בין הנתינה לבין הצרכים האישיים של הנותן, כדי להבטיח שהיא נשארת חוויה חיובית.

כיצד למנוע תחושת ניצול?

•  קביעת גבולות ברורים: להגדיר מראש את היקף הנתינה ואת מגבלותיה. 
• בחירה מודעת: לוודא שהנתינה נובעת ממניע פנימי ולא מלחץ חיצוני.
• בקרה עצמית: לעצור ולבחון האם הנתינה עדיין תורמת לתחושת הסיפוק האישי.
• שיתוף והבהרה: אם חשים ניצול, חשוב לתקשר זאת עם הצד השני באופן גלוי ומכבד.