יש את הכותרות האלה שישר גורמות לי לתפוס את הראש תוך כדי שאני שואלת בייאוש, בקול רם: לא… גם את?! כך היה לי עם הסופרת אליס מונרו, שהואשמה אחר מותה על ידי בתה כי לא רק שלא הגנה עליה מפני המעשים המגונים שביצע בה אביה החורג, אלא שלאחר הרשעתו, אליס מונרו בחרה לשוב לחיקו.
בקבוצת הסופרים והסופרות בפייסבוק נפתח דיון שחוזר על עצמו מידי פעם: האם תמשיכו לקרוא את אליס מונרו? חלק היו נחרצות בכך שלא יקראו אותה עוד, מישהי אחרת אמרה שפעם החרימה איזה משורר ידוע בעקבות מעשיו וזה עבר לה עם שנים ושהיא משערת שתוותר גם לאליס בחלוף הזמן.
אחד טען שהעולם יהיה משעמם אם נחרים את היצירות של כל אלה שפשעו מחוץ לאמנותם. אחת טענה שאליס מונרו מתייחסת בספריה לניכור בינה לבין בתה ושאם היצירה גדולה, כמו במקרה זה לטענתה, אז אפשר לנתק מהאישיות. ויש את אלה שסופסוף יכלו להיאנח בהקלה כי הם אף פעם לא אהבו את ספריה ועכשיו הם לא מרגישים ׳מחויבים׳ לקריאה.
אני הופכת בנושא זה כל כמה זמן. בינתיים הגעתי למסקנה אישית שקל לי ׳לוותר׳ לאנשים שחיו לפני דורות וקשה לי עם אמנים בני זמננו שסורחים בחייהם האישיים. כמובן, קשה לי שבעתיים כשמדובר בנושא שבעצמי בחרתי לכתוב עליו כדי להעלות מודעות – התעללות מינית במשפחה. מי שקראו את ספרי בת מספר ארבע או הצטרף לאחד מהסיורים שערכתי בעקבות הסיפור, כבר יודעים שמבחינתי זה בלתי נסלח להשתיק פשעים בתוך המשפחה, ודאי כאלה שנעשו בילדים רכים.
חיי נערות ונשים / אליס מונרו
אז כן, אליס מונרו לגמרי ליכלכה אותה. ובכל זאת, יש לי ספר שלה שקראתי לפני שנים ושמרתי לקריאה חוזרת, אז הוצאתי אותו ממדף הממתינים והחלטתי לתת לו הזדמנות, דווקא לנוכח הגילויים החדשים. חיי נערות ונשים, להקלתי, נכתב וראה אור עוד לפני שאליס מונרו הכירה את בעלה המתעלל וזה כבר הקל עליי את המשימה.
הספר מתאר את קורותיה של דל ג'ורדן באונטריו של שנות הארבעים במאה העשרים. מה אגיד, היא יודעת לכתוב. מיטיבה בתיאוריה והדמויות נותרות חקוקות – אני יכולה לומר זאת כי גם אם עברו מעל 20 שנים מאז קראתי אותו, עדיין זכרתי את הדוד בני, את הדוד קרייג עליו כתבה: "חשתי נינוחה בחברתו הודות לאנוכיותו הגברית".
זכרתי גם את שתי הדודות, אלספת וגרייס, השובבות והרכלניות. יש תיאור יפה וחד של מה שהיא מכנה "הכישרון האירי": "… כל בדיחה היתה עשויה להיות סטירה שנהפכה על פיה. מורת רוחה של אמי היתה גלויה וחד־משמעית כמו מזג אוויר סוער; שלהן (של הדודות, ל.מ.) הגיעה באופן מבלתי צפוי בדמות חתכים דקיקים של תער, בעיצומה של אדיבות". תיאור מבריק, לדעתי, שאני יכולה לראותו כהולם כמה נשים שאני אישית מכירה. כמובן, העיניים שלי חיפשו ראיות לחייה האישיים בקריאה זו, אבל בסופו של דבר עזבתי את זה והפרדתי בין אליס מונרו הסופרת לבין זו שעשתה בחייה האישיים מעשה פוגעני שכזה.
לשאלה את נשאר או משוחרר בספרייה הפרטית שלי, עניתי לעצמי בכנות שלא אדפדף בו שוב בעתיד ולא מצאתי סיבה להשאיר אותו באמתחתי ולכן, אני משחררת אותו הלאה לאחרות ואחרים.
ובנוגע לסוגייה שאין לי תשובה חד משמעית עליה – מה בין האומן ליצירתו – עשיתי אתמול בערב משהו שעבורי מסמל את הדרך שעשינו, הנשים, מאז אירלנד של שנות הארבעים עם הדודות העוקצניות או מקומות אחרים באלף הקודם. בדירה קסומה במודיעין, התכנסנו חברות סופרות לחגוג יציאת ספר לאור של אחת מאתנו. עברנו דרך יחד, אנחנו הכי לא סובלות מקנאת סופרות, להיפך – אנו נישאות זו על כתפי האחרת ולראייה, פרשה המארחת את סוכת ספרינו בפנינו. לראות כך את היצירות שדייקנו כל מילה בהן, להשתמש בהן בתרגיל כתיבה מבריק ולשמור על להבת היצירה דולקת, מחמם את הלב.
מאחלת ומייחלת עבורכם לימים בהם תיצרו, איש ואישה בתחומם, את המאסטרפיס של חייכם.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי
סיפור מרתק ומעניין עדיין לא קראתי את הספרים של אליס מונרו ואני חושבת שעדיף שאני אקרה אותם תודה רבה על הכתבה המאוד מעניינת:)
תודה לך. אני חושבת שלפחות כדאי לנסות אחד מספריה ולהחליט אם מדבר אליך. שבוע טוב ומלא מילים טובות.
קראתי נהנתי מחכה לכם געגועים
תודה רבה מושקה, שבת שלום.