הצלחתו יוצאת הדופן של כריסטופר מורלי לחמם את ליבי ולהזכיר לי מה הם ספרים עבורי, בספרו פרנסוס על גלגלים (שהמלצתי לכם כאן לקרוא בו ומקווה שכבר התענגתם על פנינת החמד הזו), גרמה לי לגשת לספרייה היפה שלנו ולאתר את ספר נוסף שלו: חנות הספרים הרדופה. בספר זה, אנחנו פוגשים את דמויות הספר הראשון, שנעו ונדו על פרנסוס בין עיירות נידחות ברחבי ארצות הברית, מתיישבות במשכן קבע בברוקלין של אחרי מלחמת העולם הראשונה.
וכך מעיד מר מיפלין על המקום שלו ושל הלן, אשתו:
"זו הסיבה שאני קורא למקום הזה חנות הספרים הרדופה. רדופה ברוחותיהם של הספרים שלא קראתי. רוחות אומללות, חסרות מנוח, הן מתהלכות סביבי סחור-סחור. יש רק דרך אחת להשיב לרוחו של ספר את מנוחתה, והיא לקרוא אותו." (עמ' 156)
התחלתי עם מעט אכזבה. ציפיתי לחוויה חוזרת לתחושותיי מספרו הראשון. מצאתי את עצמי קוראת, עוזבת ושוב חוזרת אליו, בין ספרים אחרים שאני קוראת, במשך כשבועיים. במהלך הקריאה הכתה בי ההבנה שזה מה שאנחנו, הקוראים, 'עושים' לסופרים; קראנו ספר אחד, אהבנו מאוד ואנחנו רוצים את אותו ספר מהם. כשאנחנו לא מקבלים מה שרצינו אנחנו מאשימים כמו פולנייה מיומנת: 'ציפיתי ממך ליותר!" וכך, החלטתי שאולי לא אסיים את הקריאה כלל, אולי אניח למר מיפלין עם התובנות שהוא משדר בספר כמו נואם חסר מעצורים ומדברר מחשבות שלא עם כולם אני מסכימה וחלקן אף עצבנו אותי.
ואז הבנתי משהו על עצמי כקוראת. בשנה האחרונה רחקתי ממה שאני מכנה הרשתות האנטי-חברתיות, בהן הכול מתוכנת כך שנפגוש שם רק אנשים שחושבים בדיוק כמונו. זה יוצר מצג שווא על העולם הממשי וגם… משעמם בסופו של דבר. כי אם אני רוצה לפגוש רק את עצמי ואותי אז מה יש לי לחפש בעולם? כל כמה שמאתגר ולעיתים אף מרתיח לשמוע דעות שונות משלי, זה המקום בו אני לומדת יותר מכל. כך עם הספרים; אם ספר גורם לי להתווכח איתו, הרווחתי.
ובעניין הרצון שלי לקבל את 'אותו הספר' מאותו סופר, שאלתי את עצמי: למה? אם אני רוצה את אותו ספר, אז אני יכולה לקרוא שוב את פרנסוס על גלגלים, האם אין לכריסטופר מורלי את הזכות לכתוב משהו אחר? אולי זה גם הרצון שלי בהבנה עתידית מקוראיי, כשאכתוב בעצמי משהו שונה ממה שכתבתי עד כה. אולי.
הלוך ושוב בתוך החנות הרדופה, כשדמויות רבות פוקדות אותה, יש מתח, מסתורין שיוצא מהחנות ורודף ותוקף את חייהם של הדמויות, כתבתי לי עוד ועוד ציטוטים שאני רוצה לשמור מהקריאה. כיוון שלכריסטופר מורלי הסופר, יש הרבה מה לומר ב-1919, עם תום מלחמת העולם הראשונה. אין בו את הנאיביות של מר מיפלין המתאהב בהלן בהרפתקה שיצאו אליה בפרנסוס על גלגלים.
וכך הוא כותב לגיסו במכתב:
"בסתיו האחרון התקשיתי לארגן את מחשבותיי ולא כתבתי מכתבים כלל. כמו כולם, אני הוגה בשלום החדש שכה הפליא לנחות עלינו. אני מאמין שיימצאו לנו מדינאים שיהיה בכוחם לתעל אותו לטובת האנושות. הייתי רוצה שתתקיים ועידת שלום בינלאומית של מוכרי הספרים (אתה תצחק לזה), שכן לדעתי עתידו ואושרו של העולם תלויים במידה לא מבוטלת בידיהם ובידי הספריות. אני תוהה על טיבם של מוכרי הספרים הגרמנים?…
האם עלה אי־פעם בדעתך שהעולם מנוהל בידי ספרים? מהלכיה של המדינה הזו במשך המלחמה, למשל, הוכתבו במידה רבה על ידי הספרים שקרא וילסון מאז עמד על דעתו!… אתה רואה לקראת מה אני מגשש בטיפשותי: אחר דרך כלשהי לתפוס את המלחמה (למען הדורות הבאים) כזיכוך לאנושות, במקום רק שחור של אפר מצחין ובשר מעונה ואנשים משולהבים במצעדים של דם וביבים." (עמ' 201, 207, 208).
יותר ממאה שנים עברו מאז כתב מורלי את ספרו אך במובן של מלחמה ושלום, מורלי של המאה ה-20, מחפש את אותן תשובות שאנחנו עדיין מחפשים אחריהן בימים שלפני סיום המלחמה של המאה ה-21. וזה לא שמצאתי תשובות בספר, אבל אספתי כיווני מחשבה אחרים ממה שסברתי שהם היחידים לפני שקראתי בו ואיכשהו הבנתי ש… ארצה לקרוא אותו שוב בעתיד.
אז בנוגע לשאלה אם נשאר או משוחרר, את העותק הזה אאלץ להחזיר לספרייה, אך בעתיד ארצה לרכוש ולהשאיר עותק משלי. חוצמזה, אני אוהבת את העיצוב של ספרי הוצאת זיקית, וכפי שסיכמתי עם חברתי הטובה השבוע, ספרים הם גם לקריאה וגם לעיטור ביתנו. בעיני, בית מקושט ספרים הוא בית שלם.
על השאלת ספרים
ומילה אחרונה, על השאלת ספרים. למדתי עם השנים, לא להשאיל ספרים שאני אוהבת במיוחד, איכשהו אני תמיד שוכחת למי השאלתי וחוץ מאמא שלי ואמא שלו, מעטים האנשים שיודעים להחזיר ספרים. אז אם אתם עושים סדר ומוצאים ספר של מישהו אחר שלקחתם פעם, אפשר להחזיר אותו, גם אחרי שנים בטוחני, שכמוני, גם הוא או היא מתגעגעים לספר שהשאילו לכם.
מר מיפלין מסכם יפה את הנושא:
"על חזרתו של ספר שהושאל לידיד אני מכיר טובה ענווה ולבבית על שובו בשלום של ספר זה, אשר עמד בפגעי ארון הספרים של ידידי, וכעת שב אליי במצב סביר בהחלט. אני מכיר טובה ענווה ולבבית לידידי שבחר שלא להעניק את הספר לבנו התינוק כצעצוע, ולא עשאו מאפרה לסיגרו הבוער או משחק "רוץ-תביא" לכלבו. בשעה שהשאלתיו החשבתיו לאבוד: נמצאתי במרירות הפרידה הארוכה: לא חשבתי שאשוב ואביט בדפיו. אך כעת מששב אליי ספרי שבה שמחתי, ואני מוצף אושר! הבו כיבוד, ונכרוך מחדש את הספר ונעלהו למדף הכבוד: שכן ספרי זה הושאל ועתה הוחזר. אשר על כן, אפשר שגם אני אחזיר כעת כמה מן הספרים ששאלתי." (עמ' 71-72)
פרטי הספר:
חנות הספרים הרדופה מאת כריסטופר מורלי, זיקית הוצאה לאור, 2013. (ראה אור לראשונה ב-1919).
"שנה הלכה, שנה באה, אני כפי ארימה" (לוין קיפניס) ואייחל לסיום חגי תשרי בסימן של ריפוי, שנוכל להיות ב"אחרי" שאוסף את שבריו וחטופיו וקובר את מתיו ומתרומם מאפר ואבק.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי
אין צורך לקרוא את הספר חיפה כולה רדופה ונישכחת יום יום.בואו לראות עטלפים יונים יתושים קורי עכביש בכל ביניין ומטר לידו עצים ללא פרי וחנויות חרבות סגורות.השלטים מכירה-השכרה מבצבצים בין ענפי העץ ובלילות מפחיד לעשות פה הליכה.חיפה ספר פתוח שלא ניסגר.מרתק ממש!
הנחת כאן אקספוזיציה מרשימה לפתיחת סיפור. צר לי שימים קשים עוברים על עירנו האהובה ומייחלת לשיקום המיוחל שבוא יבוא. שבת שלום.
אני אוהבת להשאיל ספרים שאהבתי. זה כמו לתת מתנה
זה מקסים! אהבתי את המחשבה.
אצלי הספרים שממש אהבתי, אני בדרך כלל מסמנת, כותבת, ממרקרת משפטים או סתם רוצה להשאיר אותם קרוב אליי. בעבר הייתי משאילה בהתלהבות, אבל מידי הרבה ספרים שאהבתי לא חזרו אליי, לפעמים הם היו מתנה שקיבלתי והייתה חשובה לי…
אז, הכי קרוב למה שאת אומרת, ארכוש ספר נוסף ואתן אותו מתנה לאהוב או אהובה שאני מאמינה שיאהבו גם.
שבת שלום ותודה על מה שכתבת.
"כי אם אני רוצה לפגוש רק את עצמי ואותי אז מה יש לי לחפש בעולם?" – זאת נקודה ממש טובה למחשבה. אם לא ננהל שיחות ולא ננסה להקשיב ולהבין אנשים שיש להם ראיית עולם שונה משלנו, לא נתפתח כבני אדם. כתבה מעניינת ומעוררת חשיבה.
משמח אותי שנשארת עם התובנה הזאת.
תודה רבה יקרה וחג שמח.