לפני שהקפה יתקרר: מריר במידה הנכונה, כמו החיים עצמם / לילי מילת תופסת מדף

מכירים את "אפקט מסיבת הקוקטייל"? זה הקטע שגם אם אנחנו במקום הומה ורועש, אבל מישהו, שכרגע נמצא בקצה השני של אותה מסיבה, יאמר את שמנו – מיד נסתובב למקור הקול כי שמענו אותו.

אז באנלוגיה מושאלת – ככה אני עם קפה. כך שאם כתוב על ספר לפני שהקפהיתקרר, הסיכוי שאשאיר אותו על המדף מבלי לראות על מה מדובר שואף לאפס. בהתאם הסופר היפני טושיקאזו קאוואגוצ'י, בתוספת כסאות בית הקפה והמקינטה שבאיור הכריכה, לא הותיר לי ברירה ונפניתי לבחון בכבדות ראש את העניין. כי קפה, לדעת הסופרת-קוראת שלפניכם, הוא עניין רציני.

עוד לפני שהפכתי ופתחתי וקראתי עוד, עצרה אותי השאלה הרשומה בתחתית הכריכה הקדמית: "אילו יכולתם לחזור אחורה, את מי הייתם רוצים לפגוש?" מיד נזכרתי בתשובה המנומקת שנתנה בתי הצעירה לשאלה דומה שנשאלה. עצם השאלה עוררה דיון מעניין בבית והייתי גאה ונרגשת מתשובתה, אותה אשאיר לפרטיותה. יש מישהו מאתנו שלא תהה על מסע לזמן אחר בחיינו? לא מכירה ספרים רבים שכבר בכריכה הקדמית קלעו לטעמי; בשם הספר, באיור, בשאלה הרשומה שם וגם בשם הסופר – שלא הכרתי עד השבוע האחרון, אך הובטח לי מסע לתרבות יפן ומבחינתי זה דבר מצוין. 

לפני שהקפה יתקרר / טושיקאזו קאוואגוצ'י

ובכן, אנחנו כאן, אז כבר ברור שאספתי אליי את הספר וכמו כל דבר מעניין, הוא קיבל את זכות הראשונים בקריאה השבוע. קאוואגוצ'י הבטיח וקיים. היה הרבה קפה, כמו שאמא אוהבת ולא רק בשבת בבוקר. והיה טוויסט באותו מסע בזמן. בניגוד למסעות אחרים שלקחו אותנו אליהם בספרים ובסרטים, יש דבר אחד שמובטח, לטוב ולרע, לפני שיוצאים למסע – מה שלא יהיה, ההווה לא ישתנה. 

בבית הקפה העתיק, הנושא את השם המגניב "פוניקולי פוניקולה", כמו השיר ההוא, יש כיסא אחד, שהיושב בו יכול לצאת ממנו למסע בזמן. ישנם כמה כללים והמרכזי שבהם הוא: הנוסע בזמן חייב לשתות עד תום את הקפה ולסיים אותו לפני שיתקרר. ולא, יישאר כרוח רפאים. כמו שאתם מבינים, זה לא מותיר לו זמן רב בנקודת הזמן אליה בחר ללכת. 

ובכל זאת, ארבעה סיפורים, שלובים, אנושיים, מרגשים, מכאיבים, ובדרך העדינה היפנית – מרתקים, לקחו אותי איתם למסע מתוק. כלומר, למסע די מריר כמו הקפה. מריר במידה הנכונה, כמו החיים עצמם. 

בשבועות האחרונים, אני מזכירה לעצמי להקשיב לסימנים. לא יודעת אם זו התקופה בחיים, מה שקורה לנו כאומה, אולי מה שקורה איתי כשהגעתי, כפי שאבי שיחייה אומר לי, לגיל העצה. אני מתבוננת יותר, מתאמנת על להקשיב יותר ולדבר פחות, ולראות מה שמונח בפניי. אחרי שקראתי את תש"ח של יורם קניוק וכתבתי לכם שהתחלתי מעין מחברת זיכרונות, זה העלה דברים מעניינים. אני כמו לומדת להכיר את מה שהייתי טוב יותר ומגלה שיש דברים שעדיין לא מאוחר להקשיב להם וליישם, גם אם היו מונחים בפניי בילדות ולא לקחתי אותם, אני יכולה לאמץ אותם אליי עכשיו.

אחד מהדברים ששמתי בצד בשנים האחרונות הוא הקסם שברגעים, באנשים ואף בחפצים. לא, זו לא איזו נאיביות בעולם עם כתם כה שחור מעלינו. אבל הרבה מדברים על נקודות אור בתוך החושך ואני מעלה ומשווה ועוצרת רגע לחוש במה שאחרים יכנו צירופי מקרים ואני חוזרת בתוכי לקרוא להם – קסמים. אולי בכלל משפיעה עליי הסדרה מכשפה טובה, שעלתה בנטפליקס ואני צופה בה. אולי. אבל אני חושבת שזה הפוך, ואני צופה בה כי אני רוצה את רגעי הקסם בחזרה, עבורי, עבור סביבתי, עבורכם. 

אני מקווה שתמצאו את הקסם בספרו של קאוואגוצ'י כפי שאני מצאתיו. זה לא שהספר כזה אופטימי אגוזים, אבל הרכות איתה הוא ניגש לדמויות ולכתיבה עצמה, מלמדת הרבה גם על התרבות האחרת – היפנית. אפשר בקריאה ממש לחוש בניחוח של משהו אחר, שיחד עם ריח הקפה הטוב יוצר כשלעצמו מסע בזמן.

משאירה אתכם עם שיחה מעניינת בין שתי דמויות, פומיקו וקאזו, נוסעת בזמן ועובדת בית הקפה:
"זה לא משנה את ההווה, נכון?"
"נכון."
"אבל מה עם הדברים שיקרו בהמשך?"
"לא ברור לי לְמה את מתכוונת."
"מעכשיו והלאה…" בררה פומיקו את מילותיה. "מעכשיו והלאה – מה עם העתיד?"
קאזו הישירה מבט אליה. "תראי, העתיד עדיין לא התרחש, אני מניחה שזה תלוי בך…" אמרה, וחייכה זאת הפעם הראשונה.

בנוגע לשאלה אם נשאר או משוחרר בספרייה הפרטית שלי, לפני שהקפה יתקרר נשאר. בטוחני שאשוב לקרוא בו שוב בעתיד – כלומר, לבקר את עצמי שבעבר שקראה בו. משהו כזה. 

פרטי הספר: 

לפני שהקפה יתקרר מאת טושיקאזו קאוואגוצ'י, הוצאת כנרת, זמורה, דביר, 2022.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי