"אני כן דואג, לא להילה, לך. ללב שלך אחרי שכל זה יסתיים."

אני תוהה איך נהיה כשנצא החוצה מהתופת הזו. יום 12 למלחמה של חרבות וברזל וביניהם פועם הלב שלנו. ליבנו אינו חרב ואינו ברזל, הוא עשוי מחומרים אחרים. החומרים שמהם עשויה אהבה – מתי נגיע לשיר הזה של דיויד ברוזה? מתי נראה את "הסירה במפרץ מעל חול נוצץ"? מתי "מגיעים לנשיקה"? ומתי "מבטיחים עד אין קץ"?

אתמול על שפת הכנרת, השמים היו כחולים והכנרת רגועה, וליבי סער עם חברים ובני משפחה שאיבדו כנרת אחרת, כנרת גת (דהאן) בת דגניה ב, שנרצחה בביתה בקיבוץ בארי. יהי זכרה ברוך. הבטתי בנו, כאלף איש ואישה, קהילה. חשבתי איך כל מספר בהרוגנו הוא קהילה, איך טוויים אנחנו בקורים מקשרים ואיך הלב הקטן הזה שבתוכנו מצליח להמשיך ולפעום, איך הוא לא מוותר, איך הוא מתעקש, עלינו.

"הו, מר לי מר. ליבי היום עלי רע", ביאליק אמר את זה קודם, לפניי, זה לא משנה. בכל זאת, נעמי שמר, כאן על שפת אותה כנרת הבטיחה שעוד יש מפרש לבן באופק. ובתוך בליל המילים, הכאב והשכול הלאומי והעולמי, אני חייבת להאמין שכל שנבקש, לו יהי.
בפרק השבוע שלנו, ג'ון היקר שם את ליבו לפני המחנה של אישה אחת, הילה סבן. "בין חמימות הקיץ להבטחה של הגשם" אולי יש תקווה גם עבורה.

קריאה נעימה ושמרו על עצמכם בבקשה,
לילי

פרק 36

"אני יכול לשאול אותך משהו?" ג'ון פחד לפתוח תיבת פנדורה. עם זאת, הם לא היו מתקדמים כלל אם לא היה מעז לשאול את השאלות הקשות. הם ישבו לתה מנחה, שלא היה זר לה, התברר. בחיפה של השנים הללו, הייתה מורגלת בסיאסטה בצהריים ובקפה של אחר הצהריים.
הילה הרימה גבותיה, מסמנת לו שכן.

"באותו לילה, שסיפרת שאימא שלך, שהיא כבר ידעה." הוא לא אהב את מבט עיניה, שצל כיסה אותן. "היא לא מנעה מפגשים ביניכם, לפחות?" אוף, הוא מגמגם, אבל הילה הבינה מה רצה לשאול, והנהנה קלות.

‫"כן, היא הייתה נכנסת לחדר שלי בלילות בכל מיני תירוצים. בהחלט אפשר לומר שעשתה מה שחשבה לנכון כדי למנוע ממנו לחזור על זה." הוא חשב שסיימה, ואז המשיכה, "היא לא הצליחה להיות שם תמיד. ואיכשהו, דווקא בימי ההולדת שלי, היא חשבה משום מה שאפשר לשחרר. לא יודעת, אולי הייתה לה מן מחשבה שהוא לא יעשה לי כלום ביום השמח שלי? אני לא מצליחה להבין את ההיגיון שלה. כנראה אף פעם לא אבין."

כן. גם ג'ון לא הצליח וגם לא רצה להבין. כפי שראה את הדברים, ברור מאוד מה היה צריך לעשות. ומה עדיין צריך לעשות.

"אני ממש רוצה שתצאי איתי היום לחוף," ומיהר להוסיף, "תקשיבי לי עד הסוף לפני שאת מסרבת. אני מבקש שתתקשרי לאחותך. היא אמרה שהיא תהיה בבית בשעה הזאת."
"אחותי?"

"כן, יפית. היא רוצה לדבר איתך."

"למה אתה מדבר עם יפית, ג'ון?" כבר ראה את הזעף הארגנטינאי עולה ובלע את חיוכו.
"כי היא דואגת לך. בדיוק כמו שאחות אמורה לעשות." כשהתרככה מעט הוסיף, "בבקשה, הילה, תתקשרי ליפית."

ג'ון הניח לה לשוחח בפרטיות עם אחותה וישב עם דודו במטבח הקטן. כבר זמן רב נמנע דוד מרטין מלהתערב בטיפול בהילה, אף שג'ון ידע שיש לו מה לומר.
"אני יודע מה אתה חושב," החל לומר לפני שדוד שלו יתחיל.

"מעניין. מה אני חושב, ג'ון?"
"אתה חושב שאני מגזים. אתה חושב שאני מתקרב אליה יותר מדי, שאעשה איזו שטות שכולנו נצטער עליה. אבל אני לא אעשה את זה, דוד מרטין. אני מבטיח לך שלא אעשה דבר שיפגע בך, בכנסייה, ובוודאי לא בהילה."

"אני לא חושב שאתה מתקרב אליה יותר מדי, בן. אני יודע שאתה כבר שם. יותר קרוב מזה ותהיו אחד." הוא הרים ידו כשג'ון רצה למחות. "כמו שאמרתי, אני יודע, לא חושב. אבל אני גם יודע שאתה לעולם לא תשים את עצמך במקום הראשון. אף פעם לא עשית את זה. גם כשאבא שלך הגזים ופגע בך, לא שמת את עצמך שם. אולי רק כשהתעקשת להמשיך לנגן ולהופיע." הוא צחק.

"אני יודע את זה ממיוריאל. ברוב המכתבים הייתה מתלוננת על אבא שלך, שלא יורד לך מהגב." ג'ון הופתע לשמוע את זה. הוא ידע שאימא שלו לטובתו, אבל לא ידע שאמרה זאת למישהו, שבכלל התלוננה על אבא שלו כשהיה בחיים. ‫"אז לא, ג'ון בני, לא התכוונתי ואני לא מתכוון לומר לך שום דבר. אני כן דואג, לא להילה, לך. ללב שלך אחרי שכל זה יסתיים."

הילה הופיעה בפתח המטבח, עיניה אדומות אך מאירות. "בוא נלך לחוף, ג'ון. אני מוכנה." המילים של דוד מרטין על הלב שלו הדהדו עדיין, אבל עכשיו הילה זקוקה לו. גם אם זה יעלה לו בכאב רב בעתיד, כעת הוא לצידה.

"יפית אמרה שהידיים שלו רעדו כשראתה אותו בפעם האחרונה. הוא לא ציפה לפגוש אותה. בדיוק יצא מהבית של אימא." קולה נסדק כשהזכירה את אימה. "היא לא דיברה איתו מאז, אתה יודע? היא לקחה אותי לבית החולים ואז למנזר ומאז ניתקה איתו קשר. גם עם אימא." הילה שתקה לרגע. ‫"עצוב לי שאני הגורם שהפריד את המשפחה."
‫
"היי, את לא עשית שום דבר רע. כמה פעמים אני צריך לומר לך את זה. הוא זה שהפריד, שהרס, שפגע. אַת הקורבן של המעשים שלו. המשפחה שלך כולה היא הקורבן שלו, לא ההפך. הוא זה שמלכתחילה היה צריך להיות מאחורי סורג ובריח, לא את."

"אתה חושב שאני מאחורי סורג ובריח עכשיו, ג'ון?"
"לא, הילה. לא באמת. אבל שמת את עצמך בסוג של כלא פנימי. כל עוד לא תשחררי עצמך ממנו, תמיד תרגישי כמו מאחורי סורגים, גם אם את כאן על החוף היפה הזה, מביטה בים הרחב והפתוח."

"בכל אופן, היא הלכה לאימא כדי להתעמת איתה בפעם הראשונה מאז. ופתאום ראתה אותו, כשיצאה מהרכב. היא אמרה שאף פעם לא ראתה אותו פוחד. תמיד היה שחצן וחשב ששום דבר לא יפגע בו." פניה התכרכמו בזיכרון מר. "הוא אמר לה רק משהו אחד, אתה יודע?" הרימה את גבותיה ובחנה אותו.

הוא משך בכתפיו. מאיפה ידע מה אמר האח המנוול שלה ליפית. "הוא אמר לה למסור לדוקטור שהוא עוזב לירושלים. לצמיתות. והוא יעבוד עם תיירים רק באזור ירושלים. אני תוהה, ג'ון, למה הדגיש בפניה למסור לך את זה?

"בואי נאמר שהייתה לנו הבנה על 'הנוצרים' ואיך גם הם, ולא רק היהודים, ערבים זה לזה."
המים היו קרירים על כפות רגליהם. הימים עדיין ימי סתיו, על סף חורף. בין חמימות הקיץ להבטחה של הגשם. גם ג'ון גם הילה הרגישו את ליבם מתהווה לדבר מה חדש. רק לא ברור מהו ואם בכלל יתגשם.