"המגפה" • ילדות בחיפה של פעם ◄יורם כץ

"ימים של גאולה" – ספרו של יורם כץ • עוד סיפורים

חלק 1

בבוקר שבת, היה הכביש ברחוב גאולה הופך למגרש מאולתר. מכוניות לא חנו שם (הבעלים של שתי המכוניות היחידות ברחוב דאגו מראש לחנות מעבר לתחומי המגרש), וגם תנועת רכבים משמעותית לא הייתה.

בזה אחר זה, היו ילדי השכונה הבוגרים יותר מגיחים מן הבתים ומתייצבים על המגרש למשחק הכדורגל השבועי. משנאסף מספר משתתפים מתאים, סומנו שערים באבנים שנשלפו מחצרות הבתים, ונקבעו קבוצות.

על המדרכות, נאסף בינתיים קהל שהורכב בעיקרו מילדי השכונה הצעירים, שנחלקו לשתי קבוצות אוהדים, בעיקר על רקע השתייכות שבטית. אשר לי, השבטיות הייתה ממני והלאה. אני העדפתי תמיד שיקולים אובייקטיביים של איכות הקבוצות, וכיוון שהקבוצה בה שיחק דני אחי הייתה תמיד הקבוצה הטובה יותר, נהגתי להעניק לה את אהדתי האובייקטיבית והבלתי מתפשרת.

מתוך הקהל הצעיר, היו הגדולים בוחרים שניים לתפקיד המכובד של פקח תנועה. תפקיד הפקחים המאושרים היה לצפות למרחקים, ובמקרים הנדירים בהם היתה מגיחה מכונית מאחד מצידי הרחוב, לקרוא בקול גדול "אוטו", כדי להזהיר את השחקנים.

משאוישו כל התפקידים, יצא המשחק לדרך. 

צביקה גביים

שופט לא היה, וגם לא היה בו צורך, שכן ההחלטות היו נקבעות בצורה מוסדרת על פי נוהל מוסכם מראש. במהלך משחק הכדורגל, אם בוצעה עבירה כלשהי, היה מישהו מהקבוצה עליה נעשתה העבירה צועק "הֶנְס" (יד), "פָאוּל" או "פֶּנְדֶל", לפי הצורך. אם הקבוצה הפוגעת לא הייתה יוצאת במחאה קולנית מדי כנגד אשמת השווא שהוטחה בה, היה הכדור עובר לקבוצה הנפגעת לביצוע בעיטת עונשין. במקרה של חילוקי דעות, הופעל הנוהל המקובל, והקבוצה שצעקה חזק יותר זכתה בכדור. 

אחד השחקנים הפעילים במגרש היה צביקה. 

צביקה היה מבוגר מעט מדני אחי. הוא היה ילד אהוד מאוד, תמיד מחייך, תמיד מוכן לספר בדיחה, ותמיד אוהב לצחוק בקול גדול. אפילו המבוגרים ברחוב חיבבו אותו מאוד. 

היו בשכונה לפחות שני ילדים שנשאו את השם צביקה, וכדי להבדיל ביניהם, העניקה אמא לצביקה זה, אותו העריכה במיוחד, כינוי של חיבה כאשר הזכירה אותו בנוכחותנו. את שם משפחתו לא זכרה, ולכן הוא נקרא בפיה "צביקה גביים".

כי זאת לדעת, שצביקה לא היה ילד רגיל. שתי רגליו היו נתונות בסדי מתכת, והוא התנייד בסיוע זוג קביים. כל זה לא מנע ממנו לשחק כדורגל, וגם לא הפריע לחבריו לשתף אותו במשחק. בעזרת קביו, היה צביקה אץ רץ אחרי הכדור כמו השחקנים האחרים, ואף ניחן ביכולת כדרור טובה. היתרון היחיד שהרשה לעצמו, בהסכמת הילדים, היה שמדי פעם השתמש גם באחד מקביו כדי לגעת בכדור, מבלי שמישהו מהילדים יצעק "הנס".

צביקה היה קורבן של מגפת הפוליו שהשתוללה בארץ בשנות החמישים, והטילה אימה על הורים וילדים. שמה העברי של המחלה היה "שיתוק ילדים", והיא נגרמה מנגיף שהיה תוקף את מערכת העצבים, וגורם לאבדן שליטה באיברים חיוניים. ילדים בכיסאות גלגלים, על קביים או עם מתקן מתכת צמוד לאחד או יותר מגפיהם, היו תזכורת מכאיבה למה שעוללה המחלה. היו גם מי שנפגעו באיברים כמו לב או ריאות, ולא שרדו.

עננה

עננת המחלה ריחפה מעל ראשינו כסיוט מתמשך, עד שבשנת 1955, סיים החוקר האמריקאי-יהודי יונה סאלק את פיתוחו ואישורו של תרכיב חיסון למחלה.

המדינה הצעירה הגיבה מייד, ובקופות החולים ברחבי הארץ צצו תחנות חיסון כפטריות אחרי הגשם. עדיפות ראשונה לחיסון ניתנה לילדים צעירים, ויום אחד אחר הצהריים הגיעה גם שעתי.

אבא עבד כמחסנאי במתקן הראשי של חברת "פז" בחיפה. את עבודתו שם התחיל כבר בסוף שנות השלושים, כאשר החברה נקראה עוד "שֶל", והייתה בבעלות בריטית. 

ב-15 ביולי 1940, עבד אבא כשוליית מחסנאי חרוץ, כאשר לפתע הגיחו מטוסים איטלקיים, והטילו פצצות על מחסני החברה. 

משנשמעה האזעקה, הורה מנהל המחסן לשלושת עובדיו, ואבא ביניהם, להצטרף אליו למקלט. 

אחרי שפסעו מרחק מה משם, הסתכל המנהל לאחור, גילה ששער המחסן נותר פתוח, ופנה לאבי. "כץ, סגור את המחסן," אמר, ואבא הסתובב ללא היסוס, והלך לעשות את המוטל עליו. 

בעודו נועל את השער, שמע אבא קול נפץ עז ונפל על פניו. משקם ללא פגע וניער את בגדיו, גילה שהפצצה נפלה בדיוק במקום בו עמדו שלושת חבריו. 

חדשות הבוקר

אחרי שיצא מההפצצה בעור שיניו, נשאר אבא עובד מסור של החברה עד פרישתו לגמלאות. סדר היום שלו היה קבוע. הוא היה מתעורר בחמש בבוקר (בביתנו, מעולם לא השתמשנו בשעון מעורר. במידת הצורך, השתמשו כל באי בית בשעון המעורר הפנימי של אבא, שיכול היה לכוונו לכל שעה שנתבקש), מקציף את מברשת הגילוח שלו, מתגלח, שוטף פנים, ופונה למטבח לאכול את ארוחת הבוקר ולהכין לעצמו כריכים לארוחת עשר. בחצי דקה לשש, היה אבא פותח את הרדיו שבמטבח ומכוון אותו ל-BBC. בשש שניות לשש, נשמעו ששת הפיפסים הרצופים, שהכריזו על מבזק החדשות הקרב ובא, ובשש בדיוק, הודיע בחגיגיות מישהו, שלמיטב הבנתי היה מלך אנגליה: “BBC World Service, This is London." והרדיו פצח בג'ינגל חגיגי במיוחד שנועד להרגיע את המפקפקים, ולבשר שעכשיו אכן יתחיל מבזק החדשות. ואז, בסיום הטקס המרגש הזה, נשמע סוף סוף קולו של הקריין, ששידר לעולם במבטא אנגלי מושלם את חדשות הבוקר. 

ב-06:15, היה אבא סוגר מאחוריו את דלת הדירה, ויוצא לעבר נקודת האיסוף בצומת הרחובות תבור (רחוב מיכאל של היום) ובר כוכבא, שם עברה ההסעה למקום עבודתו.

אבא היה חוזר מהעבודה בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים, ובדרך כלל נהגתי לחכות לו בקוצר רוח. לאבא היה כמעט תמיד משהו בשבילי. בימי שני וחמישי, הוא היה מביא לי ספרי ילדים מהספרייה שהחברה העמידה לטובת ילדי העובדים. בימים אחרים, היה מביא דברים שמצא בשבילי (אבא היה ידוע ביכולתו למצוא חפצים שונים ומשונים ברחוב. לפעמים היו אלה אוצרות של ממש, כמו, למשל, מצפן מקולקל).

סימן בדוק

החל מהשעה שלוש, הייתי נוהג להטריד את אמא מדי מספר דקות בשאלה מה השעה. קצת לפני השעה ארבע, הייתי מטפס על הגדר שהפרידה בין חצר ביתנו לבין רחוב בצלאל, מתיישב על גגו של מסתור האשפה של הבית השכן, וצופה אל המדרגות שעלו מרחוב השילוח לרחוב בצלאל, משם אמור היה אבא להגיע.

הוא אכן הגיע, והוא עשה זאת בדייקנות של שעון שווייצרי, אך למרות שידע שברוב הימים ממתין לו שם בנו הקטן, הוא מעולם לא הבחין בי.

למען האמת, גם אני לא ממש הבחנתי בו, אך ידעתי שכאשר מופיע במעלה המדרגות יצור מיתולוגי נורא, שגופו גוף אדם וראשו עיתון ערב, הרי זה סימן בדוק לכך שאבא הגיע.

חלק 2

בדרכו חזרה ממקום עבודתו, היה אבא נכנס תמיד לחנות הספרים של דב ברחוב תבור, רוכש את עיתון הערב (עיתוני הערב של פעם יצאו אחר הצהריים), מתעניין בשלומו של דב, שתמיד נראה מדוכדך למדי, בודק אם הגיעו ספרים חדשים לחנות, ואז יוצא לדרכו הביתה, כאשר העיתון פרוש לפניו במלוא הדרו. 

עוברים ושבים נהגו לתהות כיצד זה היצור נטול העיניים, החולף מדי יום בשעה שלוש ארבעים וחמש אחר הצהריים ברחובות הדר הכרמל, נמנע מלהתנגש בהם (או בקירות, לצורך העניין), אך אבא ניחן בסונר פנימי כשל עטלף, בעזרתו ידע להתמצא במרחב, ולנווט את דרכו גם ללא שימוש בעיניו. 

וכך קרה, שיכולתי לחכות עד שאבא יגיע כמעט עד אליי, מבלי שישגיח בי. ברגע האחרון, הייתי קורא בקול גדול "אבא!", נותן לו הזדמנות להרים את ראשו, לחייך ולקפל את העיתון, ואז הייתי קופץ אל תוך זרועותיו.

באותו יום מר ונמהר, הוריד אותי אבא בעדינות על המדרכה, והודיע לי שבשעה חמש אחר הצהריים נלך לעמדת קופת החולים שבתחילת רחוב גאולה, כדי לקבל זריקת חיסון נגד פוליו, מאחות שהוסמכה במיוחד לכך.

השם המפורש

הייתי אז כבן שלוש או ארבע, והניסיון המצטבר שלי עם זריקות ודקירות מכל סוג שהוא (בדיקות דם, למשל) היה שלילי למדי. לא הייתה לי כלל בעיה לבלוע כדור מכל סוג שהוא (משתיית סירופ, לעומת זאת, לא התלהבתי כלל), אך זריקה או כל ניסיון פיזי אחר לחדור אל האני הפנימי שלי, לא נראו לי אמצעים לגיטימיים, ולא היו מקובלים עליי בשום צורה ואופן.

אבא ואמא גייסו את כל יכולות השכנוע שלהם כדי להסביר לי את היתרונות שבזריקה, ואמא אף נקבה בשם המפורש "צביקה גביים", אך אני סירבתי להשתכנע, ולא ראיתי כל יתרון בלהידקר. עם זאת, כדי להתקדם במשא ומתן ולהוכיח רצון טוב, הבעתי את הסכמתי לשתות אפילו סירופ. 

השעה הייתה כבר קרובה לחמש, ולוח הזמנים הגביל את התארכות הדיון. בסופו של דבר, הביט אבא בשעונו, ופלט "בסדר" חפוז. אמא הלבישה אותי בגדי חג, ושמח וטוב לב אחזתי בידו של אבא, ויצאנו לדרך.

בנקודת החיסון ישבו כבר מספר זוגות של הורים וילדיהם וחיכו לתורם. איש לא דיבר, אך יכולתי להבחין בכך שחלק מן הילדים מפוחדים למדי. בזה אחר זה, התחלפו זוגות יוצאים בזוגות חדשים שנכנסו לחדר האחות. מפעם לפעם נשמעו קולות בכי מתוך החדר, וחלק מן הילדים שיצאו משם, בעיקר הקטנים שבהם, היו אדומי עיניים וזבי חוטם.

אמיץ

'סתם פחדנים', ציינתי לעצמי. אני, לעומתם, שמרתי על מורל גבוה. אמנם לא אהבתי סירופים, אבל הייתי ילד אמיץ למדי, וידעתי שאתגבר. 

משהגיע תורנו, אחזתי בידו של אבא, ויחד פסענו פנימה. הריהוט בחדר שמר על עיצוב מינימליסטי ברוח התקופה. האחות ישבה מאחורי שולחן, ולנו הוקצו שני כסאות בצידו האחר. 

האחות חייכה אליי ורצתה לדעת את שמי. "איזה ילד נחמד," אמרה, "אני בטוחה שאתה גם ילד אמיץ." הסכמתי עם קביעתה זאת במלואה, אך לא אמרתי דבר, שכן מאז ומעולם הייתי צנוע מטבעי, ולא נטיתי להתרברבות.

האחות פנתה לאבא כדי לברר אם אני ימני או שמאלי. לא הבנתי מדוע זה חשוב כל כך, אך אז החלו האירועים להתגלגל במהירות.

"הפשל את שרוול שמאל שלו, בבקשה, עד הכתף," פקדה האחות על אבא, וללא התראה מוקדמת פתחה מגירה, הוציאה ממנה מזרק ובקבוקון קטן, ואל מול עיניי הנדהמות, הרכיבה על קצה המזרק מחט עצומה.
היה ברור שנפלה כאן אי הבנה כלשהי.
"לא!" אמרתי.
האחות הביטה בי בחיוך, וחזרה לטפל בכלי העינויים שבידה. כעת תקעה את המחט בבקבוקון, שאבה את תוכנו, והתיזה מעט מתוכנו אל חלל החדר.
"לא!" חזרתי ואמרתי, "לא זריקה!"
היא גחנה אליי. "אל תדאג, חמוד. זאת רק דקירה קטנה. הרבה ילדים קיבלו אצלי זריקה היום, וזה לא כאב לאף אחד."
'שקרנית!' חשבתי, קולות הבכי ששמעתי קודם ופני הילדים הרטובים מדמעות עדיין טריים בזיכרוני. 

"באתי לקבל סירופ"

"אני לא באתי לקבל זריקה. אני באתי לקבל סירופ," הסברתי.
"אבל, מתוק שלי, אין למחלה הזאת חיסון בסירופ."
המשמעות של מה שאמרה האחות הכתה בי כברק. התבוננתי באבא. 
"זה נכון, אבא?"
אבא הנהן. "זה מה שהאחות אומרת. היא יודעת."
"אבל…"
"אדון כץ," פנתה האחות לאבי, "בבקשה ממך, יש לי עוד ילדים בתור. אנחנו צריכים להתקדם." היא נפנפה במזרק שבידה, וכעת כבר לא הייתה נחמדה בכלל.

אבא פנה אליי ברוך. "שמעת מה אמרה האחות, בוא נעשה את זה מהר."
עכשיו כבר היה מדובר גם בבגידה. 
התאפקתי שלא לבכות. הייתה כבר הסכמה כללית על היותי ילד אמיץ, ולא הייתי אמיץ מספיק כדי לשנות אותה. 
אבא החל לאבד סבלנות. "די, בוא נגמור עם זה כבר."

הבנתי שנפלתי למלכודת ואין מושיע. לא היה דבר שיכולתי לעשות. אבא הפשיל את שרוולי השמאלי עד הכתף. מלפיסנט עם השביס התיזה לאוויר עוד סילון ממכשיר העינויים שבידה, והתקרבה אליי. נשכתי את שפתיי.

נורא ואיום

ואז זה הגיע. דקירה קצרה וקצת כואבת, אבל בעיקר מעליבה. 
הדמעות החלו לזלוג מעיניי.
"די, די," אמרה מלפיסנט, "זהו, גמרנו. נכון שזה לא היה נורא?"
אבל זה כן היה נורא. זה היה נורא ואיום.

כל התסכול והזעם שבי פרצו החוצה, ואז, בין דמעה לדמעה, התרסתי כנגד הצוררת את המשפט האלמותי, שאבא נהג לחזור ולצטט שנים רבות לאחר מכן, באוזני כל מי שרצה לשמוע את הסיפור (וגם באוזני מי שלא):  "הלוואי שיבוא אוטו משא גדול וידרוס אותך!"

האחות נדהמה. החיוך נמחק מפניה. דברים שכאלה לא נאמרו לפני כן בשום קופת חולים במדינה הצעירה, ובוודאי לא מפיו של ילד רך. היא ניסתה לומר משהו, אך לא הצליחה. לחילופין, תקעה האחות מבט מקפיא באבא, מצפה שיציל את כבודה.

התבוננתי באבא. אף פעם לא ראיתי אותו רציני כל כך. בעיניים מכווצות ושפתיים קפוצות, הוא הזכיר לי את דינה הסינית מהספר "פיתחו את השער" של קדיה מולודובסקי, שכל כך אהבתי לשמוע אותו קורא לי לפני השינה. 

סלפסטיק במיטבו

הסיבה לארשת הפנים המוזרה הזאת הייתה שאבא התאמץ מאוד להיראות רציני וזועם למען האחות, אך למעשה התאפק מלהתפוצץ מצחוק. 

האחות המשיכה לתלות בו את מבטה, וציפתה לשמוע אותו נוזף בילד החצוף, אבל זה לא קרה, כי כעבור מספר שניות איבד אבא לחלוטין את שליטתו העצמית, ופרץ בצחוק גדול. 

לאבא היה חוש הומור הונגרי בריא. הוא היה מעריץ גדול של צ'רלי צ'פלין, וחסיד אסכולת הסלפסטיק. התרחשויות פתאומיות שייצרו סיטואציות מביכות או מגוחכות (החלקה על קליפת בננה, למשל), הצחיקו אותו עד דמעות, ומבחינתו, האירוע הזה היה סלפסטיק במיטבו.

האחות הנדהמת לא ידעה את נפשה. "תתבייש לך, אדון כץ. הילד מדבר אליי כך, ואתה עוד צוחק? בושה וחרפה!"

אבל אבא לא הצליח להפסיק לצחוק, והמשיך לצחוק גם כל הדרך הביתה. 
כאשר הגענו הביתה, שיתף אבא גם את אמא בסיפור, אבל אותה, משום מה, זה לא הצחיק.

יורם כץ

יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.

ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".

מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.

הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.

הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפה, וכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:

"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:

סיפורים נוספים שפורסמו בחי פה מתוך ספרו של יורם כץ – 'ימים של גאולה':