בית הצבעים של האומן, סאם חלבי בדליית אל־כרמל, הפך מזמן לאטרקציה תיירותית. הסיפור של האומן, שהפך את בית ילדותו למייצג מרהיב של צבע, סופר רבות. לאחרונה, בעקבות ביקור במקום, מצאתי את עצמי מהרהר פחות בסיפור של הבית ויותר בעניין הצבע עצמו, במה שהוא עושה לנו, למה אנחנו זקוקים לו כל כך ומה הוא מגלה על האופן שבו אנחנו מסתכלים על העולם.
נכנסים לבית ומיד משהו משתנה. העין מתקשה להישאר אדישה. הקירות אינם עוד קירות, הרצפה אינה רק רצפה, חפצים מפסיקים להיות חפצים והחלל כולו נדמה לרגע כמו ציור שאפשר להיכנס לתוכו. הצבע אינו יושב על הדברים מבחוץ, כקישוט. הוא משתלט עליהם ומכריח אותנו להביט בהם מחדש, אחרת.
הצבע לא משנה את העולם אלא את האופן שבו אנו רואים אותו.
אנחנו רגילים לחשוב על צבע כעל תכונה של דברים. הים כחול, העלה ירוק, האדמה חומה, והשמים כחולים ולעיתים אפורים. אבל הצבע, אינו באמת נמצא שם כפי שאנחנו רואים. הוא נולד במפגש שבין האור, החומר והעין שלנו. הצבע הוא גם תופעה פיזיקלית וגם חוויה פנימית. אנחנו לא רק רואים צבע, אנחנו גם מפרשים אותו, מרגישים אותו, ואנחנו זוכרים אותו.
יש צבעים שמחזירים אותנו מיד למקום מסוים, לאדם מסוים, לתקופה שכבר איננה. כחול מסוים יכול להיות ים של ילדות. צהוב יכול להיות קיר בבית של סבתא. ירוק יכול להיות שביל שכבר שנים לא הלכנו בו. לפעמים אנחנו יכולים לזכור צבע, טוב יותר מזיכרון החפץ הצבוע עצמו.
תרבויות שונות העניקו לצבע משמעות שחורגת בהרבה מן האסתטיקה. ובמזרח, ובעיקר ביפן, היחס הזה מקבל עומק מיוחד. האסתטיקה היפנית אינה ממהרת למלא כל חלל. היא יודעת להשאיר מקום לריק, לשקט, לצל, לחומר כפי שהוא. היופי אינו חייב להיות מבריק, חדש או מושלם, להפך.
תפיסת ההוואבי־סאבי מוצאת יופי גם במה שחולף, במה שנשחק, במה שאינו סימטרי ובמה שנושא עליו את סימני הזמן. קערה שנשברה ותוקנה אינה בהכרח פחות יפה מקערה שלמה. עץ ישן אינו זקוק לליטוש כדי להיות מרשים. הקמט אינו תקלה שיש להסתיר, אלא עדות לכך שהזמן עבר כאן.
באופן פרדוקסלי, בית הצבעים של סאם חלבי הזכיר לי דווקא את השקט היפני.
כי מול כל השפע הזה של צבע מתחדדת ההבנה שצבע אינו רק מה שמוסיפים, הוא גם מה שמחסירים. צבע חזק מקבל את כוחו מן הצבעים שסביבו, מן האפור, מן הלבן, מן הצל. אדום זקוק לשקט כדי להיות אדום. כחול זקוק לאופק. אפילו השקיעה היפה ביותר היא יפה, בין השאר, מפני שהיא נמשכת דקות ספורות בלבד. היופי זקוק לגבול.
כשנתבונן לעומק הטבע, נגלה שהירוק של העלים זקוק לחום של האדמה, הכחול של השמים זקוק ללבן של העננים, והפרח הצבעוני ביותר זקוק למרחב שמאפשר לו לבלוט. הטבע יודע משהו שאנחנו שכחנו, לא כל דבר צריך להתחרות על תשומת הלב.
הביקור בבית הצבעים חידד את ההבחנה שאנו חיים בעולם שמבקש לצבוע הכול. את הבית, את הגוף, את הרחוב, את הפרופיל ברשת, את הדעות, את הזהות. הכול צריך להיות חד, ברור, בולט. הכול צריך למשוך את העין. כאילו שאם לא נהיה צבעוניים מספיק, העולם לא יבחין בנו.
כשחושבים על זה עוד קצת, לעומק, נופל האסימון. דווקא ריבוי הצבעים גורם לנו לאבד את היכולת לראות. כאשר הכול צועק, שום דבר כבר אינו צועק. כאשר הכול בולט, שום דבר אינו בולט.
אחת הסיבות שאנו מצלמים הרבה היא שאנחנו יודעים שהצבע ידהה, שהאור ישתנה, שהים ייראה אחרת מחר, שהפנים שמולנו ישתנו, ושגם אנחנו עצמנו לא נראה תמיד כפי שאנחנו נראים עכשיו. הצילום הוא ניסיון קטן לעצור את מה שאי אפשר לעצור. במילותיו של רולן בארת " זה היה אז וזה היה שם."
והמחשבה הזו מלווה אותי כשאני עוזב את בית הצבעים.
הצבע הוא אחת הדרכים שבהן אנחנו מנהלים את המרחק בינינו לבין העולם. לפעמים אנחנו זקוקים לצבע כדי להתקרב אליו, כדי להרגיש אותו, כדי להתעורר ולפעמים אנחנו זקוקים דווקא לפחות צבע כדי לראות משהו שהיה שם כל הזמן. כי בסופו של דבר, השאלה אינה איזה צבע אנחנו אוהבים, אלא כמה צבע אנחנו מסוגלים להכיל.
וכך בחיים, כמו בציור, לא כל שטח צריך להיות צבוע. צריך להשאיר מקום לצל, לריק, לשקט, לדברים שאינם מבקשים מאיתנו דבר. כי לפעמים דווקא המקום שנשאר לבן הוא זה שמאפשר לכל שאר הצבעים להיראות.
