לתמונות אין ריח – לחיים כן

הגדילן העומד זקוף על גדת הקישון לא מספר את כל האמת. מי שמביט בתמונות יכול לחשוב שמדובר בפינת טבע בריאה ושקטה אבל זו לא. כי המצלמה לא מעבירה (עדיין) ריח.

המצלמה לא מצלמת את הצחנה שעולה מהמים. היא לא מצלמת את שכבות הבוצה המזוהמת. היא לא מצלמת את העובדה שנחל הקישון עדיין נושא על גבו עשרות שנים של הזרמת שפכים תעשייתיים, זיהום עירוני ומרחבי. הנחל שהוא סמל ודוגמא להזנחה מתמשכת.

התמונה מעבירה מראה, לא תפקוד. והנחל הוא לא תפאורה, הוא מערכת חיים.

נחל הוא לא רק קו כחול במפה או מקום לטיול שבת. בפועל, נחל הוא מערכת הדם של הנוף. הוא מחבר בין ההרים, השדות, הערים והים. הוא מוביל מים, חומרי הזנה, זרעים, חרקים, דגים, עופות ובעלי חיים. כשהנחל בריא כל המערכת סביבו בריאה. כשהנחל חולה, המחלה מתפשטת הרבה מעבר למים.

תפיסת התכנון בישראל הייתה שאם יש ערוץ טבעי, אפשר להשתמש בו כתעלת ניקוז. שפכים ביתיים, שפכים תעשייתיים, נגר עירוני, פסולת בניין, חומרי הדברה ודשנים,- הכול מצא את דרכו אל הנחל,

הפילוסוף האמריקאי הנרי דייוויד תורו כתב ש"בטבע מצויה שמירת העולם". הוא לא התכוון רק ליערות או לאגמים רחוקים. הוא הבין שטבע הוא לא מותרות אלא תנאי לקיומה של חברה בריאה.

כאשר אנחנו מזהמים נחל, אנחנו לא פוגעים רק בדגים או בצמחייה. אנחנו פוגעים במנגנון שמאפשר לעיר לנשום, לקרקע לסנן מים, לבעלי חיים להתקיים ולבני אדם ליהנות מסביבה בריאה. לפי תורו השאלה החשובה איננה כמה עולה לשקם את הנחל, אלא כמה יעלה לנו להמשיך בלעדיו.

כשהטבע פוגש את טבע האדם

אלדו לאופולד היה סופר ומדען, מחלוצי תנועת איכות הסביבה בארה"ב. לאופולד סבר וכתב כי האדם איננו בעל הבית של הטבע אלא חבר בקהילה רחבה יותר של חיים. לאופולד יצר את "אתיקת הקרקע", התפיסה הקובעת שפעולה היא נכונה כאשר היא שומרת על שלמותה, יציבותה ויופייה של המערכת האקולוגית.

זוהי למעשה נוסחת ניהול סביבתי, כי כשעיר מאשרת בנייה שמגדילה את הזיהום בנחל, היא פוגעת בקהילה סביב הנחל ובעיר כולה.

כשמפעל מטפל בשפכים שלו לפני שהם מגיעים לנחל, הוא לא עושה טובה לטבע. הוא ממלא את חלקו בקהילה וכשציבור דורש נחל נקי, הוא לא מבקש מותרות אלא שירות בסיסי. כי ברגע שנחל מפסיק להיות תעלת ניקוז וחוזר להיות מערכת אקולוגית, גם איכות החיים של התושבים משתנה ולטובה, פחות זיהום, יותר צל, יותר מגוון ביולוגי, פחות הצפות ויותר מרחב ציבורי איכותי.

בנחל הקישון וביובליו נעשו בשנים האחרונות פעולות שיקום משמעותיות. איכות המים השתפרה ביחס לעבר, בעלי חיים רבים חזרו, וציפורים מוצאות בו מקום מחיה. אבל מי שמסתובב בשטח יודע שהעבודה רחוקה מסיום. הריח, הבוצה וצבע המים עדיין מספרים את סיפורו של הזיהום, ממחישים את ההזנחה.

השיקום הוא התחייבות קבועה

איזו חברה אנחנו רוצים להיות?

האם כזו שמסתפקת בכך שהנוף נראה יפה בתמונה, או כזו שמתעקשת שגם המים יהיו נקיים, שהאוויר יהיה ראוי לנשימה, ושילדים יוכלו להתקרב לנחל בלי לחשוש מהריח.

התמונות האלה מזכירות שהטבע יודע לשרוד הרבה יותר טוב מאיתנו. גם בנחל פצוע עדיין פורחים פרחים, ציפורים ממשיכות לחפש מזון, והמים ממשיכים לזרום. אבל עמידות אינה החלמה. העובדה שהטבע עדיין נאבק על חייו אינה פוטרת אותנו מהאחריות לחייו.

בסופו של דבר, השאלה היא לא מה מצב הקישון, אלא מה מצבנו. נחל לא מזדהם מעצמו. הוא משקף את סדר העדיפויות של החברה שחיה סביבו. אם אנחנו מסוגלים להשלים עם מים שמסריחים, עם גדות מוזנחות ועם מערכת אקולוגית חולה, הבעיה אינה רק של הנחל. היא שלנו.

כי נחל הוא לא רק מים. הוא מבחן. מבחן ליכולת שלנו לחשוב מעבר לקדנציה הבאה, מעבר לפרויקט הבא, מעבר לתמונה היפה. אפשר לצלם שקיעה מעל מים מוזהבים, אבל אי אפשר לצלם ריח. ואי אפשר לצלם אחריות. את שתיהן מרגישים כשמגיעים לשטח.

לקיחת אחריות, שיקום מניעה אכיפה הן לא פעולות של איכות הסביבה, הן פעולות של איכות החברה.

כתבה זו נכתבה בהמשך לדיווחים על גלישות ביוב בנחל אחוזה ונחל שיח, בהמשך להזנחה המתמשכת של נחל סעדיה וסגירת חופי הרחצה עקב זיהום ובהמשך לכתבה קודמת על הדיבר האחד העשר של לאודרמילק שממשיך את הרעיון של אלדו לאופולד ובעיקר נכתבה מתוך דאגה לערכי הטבע היחודיים של חיפה.