העתיד כבר כאן

עבור ג'ון דבליואן הנסיעה במונית ללא נהג היא דבר שבשגרה. כבר שנתיים וחצי שהוא יוצא כל בוקר מביתו, בפניקס, אריזונה, לאחר שהזמין מונית, נכנס לתוך הרכב שמחכה ונוסע לעבודתו. אין נהג, אין דיווחי פוטבול ואין שיחות על השכן המעצבן. עד כאן הכול קיים אבל בואו ניקח צעד קדימה. המונית עצמה דרך המחשב שלה יודעת לגבות כסף באשראי ויודעת גם לשלם לביטוח, לתדלוק ולטיפולים. היא יודעת לנסוע לבד לתחנת הדלק/טעינה ולמוסך לטיפול/תיקון. היא יכולה לשלם גם לרואה החשבון, למע"מ ולמס הכנסה ובעצם היא יכולה להיות בבעלות עצמה, לתפקד כמו כל עוסק מורשה או חברה בע"מ ואולי בחסכונות שיצברו בחשבון הבנק שלה לקנות עוד מונית, שתעבוד עבורה. הפלגתי בדמיון ? טוב, אולי היא לא תקנה מונית לעצמה אבל כל השאר אפשרי וחלק כבר קיים ועובד.

אבל רגע, בואו נחזור אחורה בזמן לתחילת המאה התשע עשרה.

נד לוד והלודיטים

נד לוד, לא היה קיים באמת אבל הלודיטים בהחלט היו. הלודיטים הם פעילי תנועת המחאה של פועלי הטקסטיל המיומנים באנגליה שהחלו בשנת 1811 למחות על דחיקתם ופגיעה בשכרם, בעקבות המהפכה התעשייתית וכיבוש מקום עבודתם על ידי מכונות, בעיקר נולי אריגה. הם לא מחו על הקדמה והטכנולוגיה, אלא על הניצול שעשו בה בעלי ההון. אפשר וניתן לראות קווים מקבילים בין המהפכה התעשייתית לבין העידן שבו אנו חיים, מהפכת הבינה המלאכותית. בשני המקרים מדובר במהפכה טכנולוגית שמאיימת על השכר והבטחון התעסוקתי, כמו גם על אובדן הדרישה למיומנויות מסוימות, אבל קיים הבדל ניכר ברגולציה ובכלים העומדים לרשות העובדים.

שביתת התסריטאים בהוליווד – התקוממות לודיטית מודרנית

בשנת 2023 הכריזו גילדת התסריטאים של אמריקה וגילדת שחקני המסך על שביתות היסטוריות שהקפיאו את תעשיית הבידור האמריקאית לחודשים ארוכים. במרכז המחאה עמד החשש מפני חדירת בינה מלאכותית ליצירה הקולנועית והטלוויזיונית, חשש שהפך את הסכסוך למקרה בוחן קלאסי של התנגדות עובדים לטכנולוגיה מאיימת בדומה לתנועת הלודיטים. תסריטאים ושחקנים בהוליווד לא התנגדו לטכנולוגיה כשלעצמה, אלא לאופן שבו אולפנים וחברות הפקה ביקשו לנצל בינה מלאכותית כדי להפחית עלויות, לצמצם כוח אדם יצירתי ולערער על זכויות יוצרים ופיצויים.

הדרישה המרכזית של הגילדות הייתה להגביל את השימוש בבינה מלאכותית ביצירת תסריטים ודמויות ללא אישור מפורש ופיצוי הולם. התסריטאים חששו שמודלי שפה יחליפו כתיבה אנושית בשלבים ראשוניים של פיתוח תסריט, בעוד השחקנים חששו משימוש בדימוי הדיגיטלי שלהם ללא תגמול הוגן. דרישות אלו שיקפו את אותה חרדה לודיטית קלאסית, מפני החלפת מיומנות אנושית בטכנולוגיה זולה ובלתי מבוקרת.

הגילדות בהוליווד השתמשו בכלים דמוקרטיים וממוסדים של שביתה מאורגנת, משא ומתן קיבוצי ולחץ ציבורי מתוקשר. השביתה הפכה לסמל של מאבק עובדים מודרני שבו הטכנולוגיה אינה האויב, אלא האופן שבו מנוצלת הטכנולוגיה לפגיעה בזכויות עובדים.

התוצאה הסופית של השביתה הייתה הסכם היסטורי שהגביל את השימוש בבינה מלאכותית וקבע הגנות משמעותיות לתסריטאים ושחקנים. בדומה ללודיטים שהניחו יסודות לתנועת עבודה ממוסדת, שביתת התסריטאים והשחקנים עשויה להוות מודל למאבקים עתידיים בעידן שבו טכנולוגיה מתקדמת מאיימת על מקצועות יצירתיים ומקצועות ידע בכלל.

שימוש בטכנולוגיה – ההחלטה היא שלנו

חסמי עורקים מודרניים ושיטות לטיפול מהיר בדימום פותחו ושוכללו בעיקר במסגרת רפואת שדה צבאית, מתוך צורך להציל נפגעים שסבלו מפציעות טראומה ומאיבוד דם מסכן חיים. הניסיון הצבאי הוביל לשיפור ציוד ולפיתוח שיטות פעולה שנועדו לעצור דימום מהר וביעילות. הטכנולוגיה והידע עברו למערכות חירום אזרחיות אמבולנסים, חדרי מיון, צוותי הצלה, משטרה, בתי ספר ומקומות עבודה. זהו מקרה מובהק שבו צורך צבאי בהצלת חיים בשדה הקרב, הוביל לכלים אזרחיים שמצילים נפגעי תאונות דרכים, אירועי ירי, פיגועים, אסונות ותאונות עבודה.

הרחפנים פותחו במקור בעיקר לשימושים אזרחיים כגון צילום אווירי, מיפוי, חקלאות מדויקת, בדיקות תשתית, משלוחים וחילוץ. יתרונותיהם האזרחיים הם מחיר נמוך יחסית, זמינות גבוהה, מצלמות איכותיות ויכולת הפעלה פשוטה מרחוק. במסגרת צבאית, הרחפנים עוברים הסבות לצורכי תצפית, איסוף מודיעין, תיקון אש והכוונת כוחות. הם גם מוסבים לאמצעי לחימה כנשיאת חומר נפץ, הטלת תחמושת והפעלתם ככלי חד-פעמי הפוגע במטרה ומתפוצץ. זו המחשה של הסיכון שבטכנולוגיות אזרחיות נגישות, כאשר אותו כלי שיכול לסייע בחיפוש אחר נעדרים, במיפוי נזקי שריפה או בהעברת ציוד רפואי, יכול להיות מוסב גם לפעולה צבאית קטלנית.

בעל המאה הוא בעל הדעה

הביטוי “בעל המאה הוא בעל הדעה” מקבל משמעות טכנולוגית חדשה. חברות ענק כמו אלפבית, אמזון, מיקרוסופט, אפל, מטא ואחרות מחזיקות בהון, במאגרי נתונים, בתשתיות מחשוב ובכוח אדם מדעי בהיקפים עצומים. הן משפיעות על הכיוון שבו מתקדמת הבינה המלאכותית מפותחת ועל האופן שבו היא תשתלב בעבודה, בחינוך, ברפואה, בתקשורת ובחיי הפרט. הכוח שלהן מתבטא ביכולת להחליט אילו מערכות יפותחו, איזה מידע ישמש לאימון מודלים, אילו שימושים ייחסמו או יורשו, ומה יהיו כללי הגישה לטכנולוגיות החדשות. החלטה של חברה אחת להשיק כלי בינה חדש, לשנות אלגוריתם חיפוש או להטמיע אוטומציה במערכות ענן עשויה להשפיע בתוך זמן קצר על מיליוני עובדים, עסקים וצרכנים ברחבי העולם.

מכאן נובע שהוויכוח על בינה מלאכותית אינו ויכוח טכני בלבד. זהו ויכוח על חלוקת כוח: מי יקבע את כללי המשחק, מי ייהנה מפירות ההתייעלות, מי יישא בעלות של אובדן מקצועות או פגיעה בפרטיות, ומי יוכל להשפיע על ההחלטות. אם הלודיטים חששו שבעלי מפעלים ישתמשו במכונות כדי להחליש עובדים מיומנים, הרי שהאתגר המודרני הוא להבטיח שחברות הטכנולוגיה לא יעצבו לבדן את עתיד החברה, ללא רגולציה ציבורית, תחרות הוגנת, שקיפות והגנה על עובדים ואזרחים.

האם אנחנו סוציאליסטים?

מה הייתם עושים אם היו נותנים לכם חברה, עובדים ורווחים ואומרים לכם לבחור בין לפטר אנשים כדי להגדיל את הרווח, או לוותר על חלק מהרווח כדי להשאיר את העובדים?

זו בדיוק הדילמה שהציב הכלכלן פרופ' אריאל רובינשטיין בפני סטודנטים. והתשובות היו שונות סטודנטים לכלכלה נטו יותר לבחור במיקסום הרווח, בעוד סטודנטים מתחומים אחרים נתנו משקל גדול יותר לרווחת העובדים.

מחקר המשך הראה שאפשר להשפיע על ההחלטה עוד לפני שהשאלה בכלל נשאלת. מספיק לחשוף את המשתתפים למילים מעולם הכלכלה והם נוטים יותר לבחור בפתרון שממקסם רווח. חשיפה למילים כמו שוויון, עזרה וסולידריות דוחפת את הבחירה בכיוון ההפוך. וזה קורה גם אצל מי שלמד כלכלה וגם אצל מי שלא. כלומר, לא רק הדעות שלנו משפיעות על האופן שבו אנחנו רואים את המציאות. גם המילים שמקדימות את ההחלטה מעצבות את מה שיראה לנו כפתרון הגיוני ונכון. כי מי שקובע באילו מילים נשאלת השאלה כבר התחיל לקבוע את התשובה.

השורה התחתונה

אנו נמצאים בתוך מהפכה. זו מהפכה טכנולוגית עצומה, שהחלה אי שם בשנות השישים של המאה הקודמת וסופה עדיין לא נראה באופק. היא משנה את האופן שבו אנחנו עובדים, מייצרים, מתקשרים ומתפרנסים. והיא גם מאיימת. לא מפני שהטכנולוגיה רעה אלא מפני שהכוח שנוצר באמצעותה מרוכז בידי מעטים, חזקים ומתוחכמים, שמסוגלים להחליף מיומנויות, לחסוך בעובדים ולהגדיל רווחים בקנה מידה שלא הכרנו.

כאן בדיוק נכנס מבחן רובינשטיין.

אריאל רובינשטיין הראה עד כמה נקודת המבט שלנו משפיעה על ההחלטה. האם לראות עובד כשורה בטבלת עלויות, או כאדם, כבעל מקצוע, כמיומנות שנבנתה במשך שנים וכמי שצריך להתפרנס. והמחקר הראה שגם המילים שבהן אנחנו משתמשים כדי לתאר את המציאות משנות את ההחלטות שלנו. "יעילות", "רווח", "פריון" ו"חיסכון" מובילות אותנו לכיוון אחד. "שוויון", "סולידריות", "עבודה" ו"רווחה" מובילות לכיוון אחר. לכן המאבק איננו נגד הטכנולוגיה. הוא על השליטה בכיוון שאליו היא הולכת.

אנחנו לא צריכים להיות הלודיטים של המאה התשע עשרה ולשבור מכונות. אנחנו צריכים להיות הלודיטים של המאה העשרים ואחת ולהשתמש בטכנולוגיה כדי להגן על האדם, לא כדי להפוך אותו למיותר; לשמר מיומנויות, להבטיח שכר הוגן, ליצור תעסוקה חדשה ולחלק את פירות הפריון באופן רחב יותר. והכלים שלנו אינם פטישים אלא חינוך, רגולציה, התאגדות, יצירתיות, מדיניות ציבורית ובעיקר היכולת לשלוט בשיח.

אם המכונות הן הכלים של המהפכה, המילים הן הכלים של המאבק. מי שייתן לטכנולוגיה להגדיר לבדה מה נחשב יעיל, מה נחשב כדאי ומה נחשב מיותר יגלה יום אחד שגם האדם הפך לסעיף הוצאה.