המרחק מחיפה לסדום הוא פחות משלוש מאות ק"מ, אבל ים המלח צריך להיות קרוב בלב לכולנו.
פעם, כשנסענו לעין גדי או לאילת, ים המלח נגע בשולי כביש 90. בינתיים הכביש שסבל מהתמוטטות והצפות הוזז פעמים רבות, בעיקר באזור עין גדי, וים המלח מתייבש. כמה מתייבש? הגרף הבא מסביר זאת היטב:
אפשר לראות שעד שנות השבעים היקף ההתייבשות היה מתון יחסית ומאז, במשך יותר מחמישים שנים, הקצב מואץ. הסיבות ידועות, העיקרית היא הטיית מים מתוקים (ירדן, כנרת) לשימוש ביתי וחקלאי. המוביל הארצי, המוביל הירדני ומפעלי מים מקומיים בשני צידי הגבול הורידו את כמות המים המתוקים המגיעה לים המלח לכדי אחוז אחד, אחד בלבד, מהעבר.
הסיבה השנייה היא הפקת האשלג והמינרלים. התהליך הישראלי והירדני כולל בריכות אידוי שמגבירות את קצב אובדן המים. כל האגן הדרומי הוא בריכות אידוי, ים המלח אינו קיים שם יותר.
תופעת לואי לאידוי המוגבר היא הבולענים. אתרי תיירות שלמים נהרסו וכיום קיימת סכנת התמוטטות עתידית למלונות עין בוקק ולענף כולו סביב ים המלח.
הוספת מים לים אפשרית דרך מפעל "תעלת הימים" שעולה מפעם לפעם. בעבר דובר על תעלה מהים התיכון, אולם הירדנים התנגדו לפתרון שמגדיל את תלותם בישראל ולכן עלה פתרון של תעלה/מוביל ממפרץ אילת. לפני כשמונה שנים הוקמה ועדה בין-משרדית לנושא אולם נכון להיום, שמונה שנים אחרי, הועדה טרם הגישה את המלצותיה.
זיכיון הכרייה בים המלח עומד לפוג בעוד ארבע שנים. יש להוסיף תנאים והגבלות סביבתיות בתנאי החידוש וגם כאן טרם נעשתה עבודה מספקת שתבטיח את עתידו של ים המלח.
בימי חיי עד כה, ירד המפלס ביותר מארבעים וחמישה מטרים, בניין של חמש עשרה קומות. במאה השנים האחרונות הצטמצם שטחו של הים מאלף קמ"ר לכשש מאות וחמישים קמ"ר כיום.
ים המלח אינו נעלם בשקט. במקום שבו היו פעם מים, הוא משאיר אחריו בולענים. נכון להיום מספרם מעורך בכששת אלפים.
ים המלח אינו שייך לדור שלנו, הוא היה כאן הרבה לפני שהיו מדינות, גבולות, כבישים, בתי מלון ומפעלי תעשייה. אנשים קראו בשמו אלפי שנים. הוא מופיע בסיפורים הקדומים ביותר שלנו. הוא חלק מהנוף של המקום הזה, כמו המדבר, מצדה והירדן, אבל אנחנו אלו שרואים אותו נסוג, רואים אותו נעלם ויכולים למנוע זאת.
וכשהמים נסוגים, הם אינם משאירים מאחוריהם רק חוף, הם משאירים בולענים. הם מרחיקים את הכביש מקו המים, הם משנים את הנוף, את המדבר ופוגעים בתיירות ובסופו של דבר ידברו על ים המלח בלשון עבר. וזו איננה גזירת גורל זהו מפעל ייבוש מעשה ידי אדם.
ערב בחירות 2026 בדקתי לאחור עשר שנים על מנת למצוא עד כמה גורלו של ים המלח מעסיק את חברי הממשלה והכנסת.
ח"כ מיקי רוזנטל העלה את הנושא בשנים 2017-2018 בועדת הכספים, גם חברי הכנסת איתן ברושי ומשה גפני העלו את הנושא בעיקר בהקשר של תום הזיכיון ב 2030 והצבת תנאים לחידושו.
השרה תמר זנדברג אמרה ב 2022, ש"ייצוב המפלס ושחזור ים המלח הוא הפעולה הראשונה והחשובה במעלה" אולם מחליפתה, השרה עידית סילמן, לא אימצה את האמירה והפעילות הנדרשת למימושה.
גם נעמה לזימי ב 2024 ואלון שוסטר ב 2026, ביקשו להעלות את עדיפות הטיפול בים המלח, אולם חה"כ לימור סון הר-מלך העבירה את הדיון לצד הכלכלי בלבד של הזיכיון.
ים המלח נעלם ונראה שזה לא מטריד את מקבלי ההחלטות. מה עוד יעלם? מה היה לנו ולא יישאר לילדנו ונכדינו?
