האם אנחנו יכולים לדעת מהי האמת בהסתמך אך ורק על המידע שמגיע למוחנו דרך החושים?
התשובה היא לא!
רוצים דוגמאות, בבקשה:
- לפני שאריסטו (384–322 לפנה"ס) הוכיח שכדור הארץ עגול, בני האדם האמינו שהארץ שטוחה.
- לפני שקופרניקוס (1473-1543) פקפק במראה עיניו ובמה שלימדו אותו, בני האדם האמינו שהשמש מסתובבת סביבנו.
- לפני שניוטון (1727-1642) הבין שהתפוח נמשך לכדור הארץ (וכדור הארץ לתפוח) בגלל כוח הכבידה, כמו גם הירח ושאר גרמי השמיים. עד אז האמינו המדענים שהירח מרחף לו סתם בחלל, ללא קשר לכדור הארץ ולשאר גרמי השמיים.
היכולת לפקפק
מה היו היכולות שייחדו את אריסטו, את קופרניקוס ואת ניוטון מרוב בני האדם שחיו בתקופתם?
הם היו יוצאי דופן בכך שהייתה להם…
- חשיבה ביקורתית – כזו שפקפקה ב"אמיתות" שראו עיניהם ושמעו אוזניהם.
- אומץ לחשוב אחרת ממה שהרוב חושב (לחשוב מחוץ לקופסה).
- יכולת הפרדה בין עובדות לפרשנות ולדעות.
- יצירתיות בפרשנות של העובדות.
- רצון לחקור לעומק ולא להיחפז בהסקת מסקנות.
- חשיבה לוגית – להגיע למסקנות על סמך עובדות ולא על סמך רגשות.
- יכולת הכללה (סינתזה) – לקחת תופעות נפרדות ולמצוא חוקיות המקשרת ביניהן.
איבר מופלא אך מוגבל
המוח האנושי הוא אמנם איבר מופלא בעל קיבולת ויכולות עיבוד מדהימות, אך מיצוי הפוטנציאל הטמון בו מותנה ביכולת לפקפק. ללא הפקפוק, המוח הופך למעבד נתונים פסיבי בלבד. בלשים, חוקרים, מדענים, אמנים, מנהיגים, שופטים ועוד… הם אנשים שמפקפקים, שואלים שאלות ואינם נרתעים מלרדת לחקר האמת.
בעידן המודרני, אתגר הפקפוק הופך למורכב וקשה מנשוא. בעבר, מקורות המידע היו מוגבלים ומבוקרים. כיום, אנו מוצפים במידע בלתי פוסק דרך האינטרנט והרשתות החברתיות. החושים שלנו מוצפים בגירויים ויזואליים וקוליים, בכל רגע נתון. בשל העומס הקוגניטיבי האדיר הזה, רבים מחפשים מקלט בחיקו החמים והבטוח של הקונצנזוס, בשמרנות ובאמונות היסוד שעליהן גדלו.
מציאות מדומה
אלא שהמציאות נוטה לעיתים תכופות לשדר לחושינו עובדות שסותרות את תפיסות עולמנו. ברגע כזה של סתירה, האדם עומד בפני צומת דרכים:
יש שיבחרו בהכחשה, הם ישתמשו במנגנוני הגנה פסיכולוגיים כדי להתעלם מהעובדות, רק כדי לא לערער את תחושת הביטחון שלהם. זוהי מלכודת מסוכנת, ההיסטוריה רצופה בהחלטות שקיבל רוב שמרני שהתכחש לעובדות והמיט אסון על עצמו.
מנגד, ישנם אלה שלא יחששו לבחון את המציאות בעיניים פקוחות ובאומץ, יסתקרנו, יחקרו, ויחפשו תשובות עמוקות יותר, גם אם יהיה זה במחיר פגיעה ברגשותיהם או עימות חריף עם סביבתם הקרובה.
מה את/ה בוחרים להיות?
בפתחן של הכרעות פוליטיות וחברתיות גורליות, האתגר הזה הופך מקוריוז פילוסופי לשאלה קיומית. ההחלטה למי להעניק את הכוח, הסמכות והמשאבים לעצב את מציאות חיינו היא החלטה הרת גורל לדמותה של החברה והמדינה שלנו.
במה אתם תבחרו: בהכחשה, או בביקורתיות ובאומץ להתמודד עם העובדות?
שוב נסיון פאטתי לתעמולה פוליטית?!
מתי הקפלניסטים ייצאו מהכחשת העובדות: אסון אוסלו חמאסטן וחזבאללסטן – הם יצרו לנו והם העלימו עין מהשתלטות חמאס על עזה והעלימו עין בממשלת קדימה על התחמשותו וגם ברחו בעופרת יצוקה בלי לחסל את חמאסטן כשכבר היה ברורה הסכנה.