מה אריק דרובוט והמאבק על נחל סעדיה, יכולים ללמד אותנו על הכוחות והרעיונות שכבר נמצאים בתוכנו ורק מחכים שניתן להם מקום לזרום?
את התמונות של המים הצלולים שמסתתרים מתחת לגשר באזור הצ'ק פוסט, אולי כבר ראיתם. גם את השם נחל סעדיה, כנראה פגשתם לפחות פעם אחת בכתבה או בפוסט על המאבק להצלת הנחל או במעבר עם הרכב ליד.
לכן כשישבתי עם אריק, יוזם המאבק להצלת נחל סעדיה, עניין אותי הפעם משהו אחר.
לא רק על מה הוא נלחם, אלא איך הוא עשה את זה?
איך אדם בלי תפקיד ציבורי, בלי גב של ארגון כלשהו ובלי הכשרה מקצועית, אבל עם הרבה חזון ואמונה, לוקח משהו שמפריע לו ומצליח תוך כמה שנים לרתום אליו אלפי תושבים, אנשי מקצוע, ארגוני סביבה, אקדמיה ומשרדי ממשלה?
ובעיקר, מה אנחנו יכולים ללמוד מהדרך שלו, גם ממה שעבד וגם ממה שלא.
הסיפור התחיל בתקופת הקורונה. אריק, תושב נשר, חיפש מקומות לטייל בהם ליד הבית עם הכלב. מפה ישנה מתקופת המנדט הובילה אותו לנקבה באזור הצ'ק פוסט, ומשם למים צלולים, מעיינות וצמחייה, נחל שרבים מאיתנו עברו לידו במשך שנים בלי לדעת שהוא שם.
לצד הטבע הוא מצא גם פסולת, צמיגים ושפכים. בהמשך הוא גילה תוכנית בנייה מאושרת שעלולה הייתה לשנות את המקום מן היסוד.
בהתחלה הוא עשה מה שכל אחד יכול לעשות, דיווח.
לעירייה, לתאגיד, לרשויות הנחל והניקוז ולמשרדי הממשלה. גוף אחד הפנה לאחר, חלק מהבעיות היו מוכרות כבר שנים ובשטח אריק הרגיש ששום דבר לא באמת זז.
דווקא כאן הוא אמר משהו שתפס אותי. "אני בן אדם שבאופי שלו לא כל כך אוהב להתמסכן, לא כל כך אוהב להתלונן." – זה המפתח, הוא יכול היה להגיד לעצמו שהוא עשה את שלו.
במקום זה הוא אמר: "אין מצב שאני משאיר את זה ככה!"
ושם נולד המאבק.
לגרום לאנשים לראות את הנחל
אריק פתח את קבוצת הפייסבוק "מצילים את נחל סעדיה".
אבל הוא לא התחיל מלהתלונן על השפכים.
הוא התחיל דווקא מהמים הנקיים.
הוא העלה תמונות של הנחל, של הצמחייה ושל המקום הלא צפוי הזה באמצע הצ'ק פוסט. רק אחר כך הגיעו התמונות של הפסולת וההזנחה.
כשדיברנו על זה הבנתי שהיה לו חשוב שהם יבינו וירגישו למה בכלל שווה להילחם, לפני שהוא גייס אותם למאבק.
הוא לא הסתפק ב"יש פה בעיה". היה לו חזון, הוא ראה מה המקום יכול להיות, טבע קרוב לבית, פארק אקולוגי, מקום שילדים ותושבים יכולים לפגוש בו משהו שכמעט נעלם מהמרחב העירוני.
החזון וההתלהבות של אריק משכו את האנשים.
להיות מוכן לעשות "דוקטורט" על הבעיה
בשלב הבא אריק גילה שהתלהבות ציבורית לא מספיקה. צריך נתונים ועובדות.
אם אומרים שהמים מזוהמים, צריך לבדוק. אם טוענים שיש במקום ערכי טבע, צריך לתעד. כשהוא הבין שלא ביצעו דיגומים של המים בנחל, הפעילים אספו תרומות ושכרו חברת דיגום מקצועית. הם צילמו, אספו מידע, עקבו אחרי המעיינות והצמחייה והתחילו לבנות תמונה מסודרת יותר של מה שקורה במקום.
במהלך השיחה התבהר שאריק ממש עשה "דוקטורט בנחל סעדיה". אפילו שהוא עצמו מדגיש שהוא לא הידרולוג, לא אקולוג ולא איש תכנון. אבל הוא למד את הנחל. והוא למד גם להביא את האנשים שיודעים את מה שהוא לא יודע.
עכשיו היו לו גם נתונים שתומכים במאבק ועם עובדות קשה יותר להתווכח.
כך בשלב מסוים, גם הרשויות התחילו לבצע דיגומים באופן סדור.
שינוי מתחיל בפעולה אחת קטנה
במטרה להגדיל את הקהילה, אריק התחיל לקיים סיורים בחינם. בסוף כל סיור הוא ביקש מהאנשים לעזור במה שהם יכולים. לשתף, לדווח, להגיע לניקיון, לדבר עם מישהו שהם מכירים, בסך הכל לבצע פעולה אחת קטנה, לא להפוך לפעילי סביבה במשרה מלאה. כך הצטרפו עוד ועוד אנשים, וכל אחד הביא משהו אחר.
אחת הדוגמאות שאריק אוהב היא הדרך שבה נפתחה לבסוף הדלת למשרד להגנת הסביבה. אחרי ניסיונות רבים להגיע לשרה דאז, תמר זנדברג, דווקא חמותה הגיעה לאחד הסיורים. משם, הוא מספר, נוצר הקשר.
כששמעתי את זה חשבתי כמה מעט שליטה יש לפעמים ליזם, על הדרך שבה דברים באמת יקרו. אנחנו יכולים לפנות שוב ושוב לדלת הראשית ובסוף דווקא מישהו שפגשנו במקרה, פותח דלת חדשה שלא ידענו שקיימת.
בהמשך הצטרפו ארגוני סביבה ואנשי מקצוע, וגם הפקולטה לאדריכלות בטכניון. סטודנטים הגיעו לנחל והציעו רעיונות משלהם. הקהילה כבר לא רק צעקה "אל תהרסו את הנחל", אלא כבר התחילה להביא ידע ופתרונות.
11,000 תומכים – ועדיין כמעט לבד
דווקא כשאריק סיפר לי שבקהילה כבר היו כ־11 אלף חברים, וסיפור ההצלחה נשמע מושלם, הוא אמר: "נכשלתי בלשים סביבי אנשים."
אריק הצליח לבנות קהילה גדולה, אבל הניהול עדיין היה עליו, ובלי מטה קטן של אנשים שכל אחד מהם מחזיק תחום קבוע, זה נהיה אירוע כבד.
"פנתה אליי פעם סטודנטית לתכנון ערים ואמרה: 'המאבק שלך מטורף, כל הכבוד. זה התחום שלי, אשמח לעזור. יש משהו שאני יכולה לעשות?'" הוא סיפר "בתוך התחום שהיא ציינה מיד היו לי בראש עשרה דברים שהיא יכולה לעזור בהם. אז שפכתי עליה הכול: זה, וזה, וזה, וזה. אבל לא נתתי משימה אחת ברורה." אחרי זה קל להתבאס שהיא לא חזרה, אבל זה ברור למה. היא קיבלה הר של עבודה ולא ידעה מאיפה להתחיל. "יש אומנות בלנהל מתנדבים" מסכם אריק.
חשבתי על כמה יוזמות נתקעות בדיוק שם. יש הרבה אנשים שאומרים "כל הכבוד", אולי גם "תגיד אם אתה צריך משהו", אבל בסוף האדם שהתחיל נשאר זה שמחזיק כמעט הכול ולא יודע מה ואיך הוא יכול לתת לאחרים לעשות, כדי לחלוק איתם במשימות.
מסתבר שאפשר להגיע לאלפי אנשים ועדיין להיות צוואר הבקבוק של המיזם שלך.
במה להשקיע: בתוצאות מיידיות בשטח או בבניית יכולות ארגוניות לעתיד?
אריק הצליח לגייס 20 אלף שקלים מקרן של"י, עבור המאבק הסביבתי, הצלחה מרשימה למדי. האינסטינקט שלו היה ברור: להשתמש בכסף כדי לייצר תוצאות בשטח, לנקות, לסדר, לעשות משהו שרואים, "היה ברור שבשביל להציל את הנחל אני צריך לקבוע עובדות בשטח. אם אני רוצה שאנשים ילחמו על איזשהו אזור, אני צריך להראות שיש בו טבע… להראות אותו, שהוא באמת טבע, שהוא לא מלוכלך."
בדיעבד הוא שואל את עצמו אם חלק מהכסף היה צריך ללכת לכיוון אחר לגמרי " אולי הייתי צריך לקחת את הכסף הזה ולהשקיע אותו בדברים שהמליצו לי להשקיע, שזה ייעוץ למאבק. וככה היו מייעצים לי איך לייצר מטה, איך לייצר איזושהי סביבת עבודה רצינית סביבי".
הקשבתי לו וחשבתי שזו דילמה כמעט בכל מיזם: אנחנו רוצים לראות תוצאה, עכשיו.
אבל לפעמים דווקא ההשקעה בניהול ובניית הצוות יכולה לתת את הערך הגדול יותר למאבק "אני בטוח שאם היו איתי עוד אפילו בן אדם אחד, עוד שניים, עוד שלושה, עוד חמישה אנשים שהיו עושים את מה שאני עושה, פשוט כל אחד בתחום אחר, אחד היה מתעסק עם התקשורת, אחד עם הרשויות ברמה התכנונית, היינו עושים כאן משהו מטורף הרבה יותר מהר, הרבה יותר מוצלח, פחות מלחמות." הוא מסכם.
לא לשרוף גשרים
עוד דבר שהשתנה אצל אריק לאורך הדרך הוא היחס לאנשים שנמצאים לכאורה בצד השני.
גופים שאכזבו אותו בתחילת המאבק הפכו בהמשך לשותפים, אנשי מקצוע שחשבו אחרת שינו עמדות, אפילו עם חלק מבעלי הקרקעות הפרטיות הוא מצא נקודה משותפת, אפילו שלכאורה הם רוצים לבנות והוא רוצה לשמור על הנחל, אבל גם הם רוצים שהמצב התקוע ייפתר.
מכאן הגיעה אחת התובנות שלו, "אל תהרסו קשרים." לא כל מי שלא מסכים איתנו היום הוא אויב, ולא כל מי שלא עזר לנו עד היום יימנע מלעזור גם מחר.
זה פשוט עובד
במשך שנים אמרו לאריק שהוא נלחם בקיר. אבל ב־2022 הגיעה מבחינתו נקודת מפנה: בהחלטת ממשלה 1231 נקבע כי קידום מתחם ההיי־טק באזור ייעשה תוך שמירה על נחל סעדיה וסביבתו הטבעית כאזור טבע עירוני. התכנון מחדש של מפרץ חיפה במסגרת תמ"א 75 פתח חלון נוסף, ואריק מעריך שכ־90% מערכי הטבע הקיימים נשמרים במסגרת התכנון. המאבק עדיין לא הסתיים, וגם כיום קיימות מחלוקות תכנוניות בנוגע לעתיד המרחב.
המאבק עוד רחוק מלהסתיים. יש עדיין זיהומים, שאלות של תחזוקה ועוד עבודה מול עיריית חיפה וגופים נוספים. אבל, משהו זז.
כששאלתי את אריק מה מחזיק אותו בתוך תהליך כל כך ארוך, הוא לא דיבר על כוח רצון.
הוא אמר: "הדלק שלי זה שזה עובד. שזה פשוט עובד.", עוד הצלחה קטנה. עוד גוף שמצטרף. עוד בעיה שנפתרת. זה מספיק כדי לעשות את הצעד הבא.
"צריך באמת באמת לעשות"
כשהקשבתי לכל מה שאריק עשה לאורך השנים, היה נדמה שהנחל השתלט לו על החיים. אבל בפועל הוא תיאר משהו הרבה יותר פשוט. "חצי שעה ביום, שעה ביום."
הוא ממילא טייל עם הכלב, אז הטיולים עברו לנחל. היה זמן בשישי, אז הוא קפץ לנחל.
פוסט אפשר לכתוב בערב. תמונה יכולה להסתכם בשתי דקות. הוא לא חיכה למתי שהוא כשהחיים יתנו לו את הזמן, הוא הכניס את העשייה לתוך החיים.
המחשבות אחרי השיחה עם אריק המשיכו לזרום, כמו המים בנחל סעדיה, שכל מה שהיה צריך הוא שמישהו יראה אותם, יתחיל לפנות את מה שהצטבר סביבם וייתן להם שוב מקום.
חשבתי כמה פעמים זה נכון גם לחלומות שלנו, שנתנו לזמן להסתיר מתחת לערמות השוטף.
רעיונות שפעם בערו בנו. משהו שאנחנו יודעים שצריך להשתנות ליד הבית. יוזמה שהנחנו בצד כי לא היה זמן, כי לא ידענו איך מתחילים או כי חיכינו שמישהו אחר יעשה.
לא תמיד צריך להמציא משהו חדש, לפעמים צריך לפנות קצת מקום למה שכבר נמצא שם.
אריק אמר בסוף השיחה שהמאבק נתן לו משהו שהוא מעבר לתקווה "זה נתן לי נחל נקי… שאני יודע שהילדים שלי יוכלו להגיע לנחל סעדיה, לשחות, ליהנות. זה כאילו אחד הדברים היותר משמחים שאני יכול להגיד, ככה שמרגיש לי כתוצאה טובה. משהו שלמדתי זה שבאמת אפשר, אפשר אחרת. רק צריך באמת באמת לעשות."
לכאורה, לא כל אחד מאיתנו צריך להציל נחל. אבל אולי לכל אחד מאיתנו יש משהו שכבר מזמן מחכה שנפסיק לחכות שמישהו אחר יטפל בו, רעיון, חלום, מקום ליד הבית.
לפעמים המים כבר שם והתפקיד שלנו הוא פשוט לפנות להם את הדרך.
האזינו לראיון המלא עם אריק דרובוט
ברוך דרור – מהנדס אווירונאוטיקה, בעל MBA בניהול חדשנות ויזמות מהטכניון, יזם ופעיל חברתי בחיפה. כותב על האנשים, הקהילות והתהליכים שמעצבים את העיר, מתוך אמונה שמנהיגות מתחילה ביצירת מרחבים שבהם אנשים יכולים ליזום ולממש את מלוא הפוטנציאל שלהם.
האם הכתבה עניינה אותך?