רכבת רפאים לקריית מוצקין

זה לא הגיוני

"גברת, את לא מבינה. תסתכלי," הסבירה האשה המבוגרת, "מופיע כאן באפליקציה של רכבת ישראל שאת צריכה לרדת ב'מרכז השמונה', להמתין 25 דקות, ואז לעלות על הרכבת למוצקין. מה לא ברור?"

הגברת דיברה בנחישות, דומה הייתה הדוברת של שרת התחבורה מירי רגב.

"אבל זה לא הגיוני," התעקשה ענת, "למה לרדת כאן, להמתין 25 דקות לרכבת הבאה, כשאנחנו נמצאים שלוש תחנות ממוצקין, על אותה מסילה שעליה תיסע הרכבת הבאה?"

"אם זה מה שמופיע באפליקציה, אז זה מה שנכון. מציעה לכם לרדת כאן," קבעה נחרצות.

"אני גם יורדת כאן," התערבה צעירה חביבה. אני צריכה להגיע לכרמיאל והרכבת הבאה שמגיעה לשם, עוברת דרך מוצקין. תבואו איתי ותגיעו ליעדכם על בטוח," הציעה.

מה אנחנו עושים? התעמקנו שוב באפליקציה. זה באמת מה שכתוב שם. הרכבת המקורית שמספרה 128, החליפה את זהותה לרכבת מספר 470 לכרמיאל. זה ממש מוזר. האם יכול להיות שהרכבת שלנו, זו שכשעלינו עליה לפני כשעה בתחנת תל-אביב השלום, ואשר נשאה על חזיתה שלט מואר באור יקרות 'קריית מוצקין' היא רכבת רפאים? מה יקרה לנו אם נישאר עליה?

"הרכבת נכנסת עכשיו לתחנת חיפה-מרכז השמונה" הכריזה דוברת רכבת 128 במערכת הכריזה. היא המליצה לנוסעים שצריכים להחליף רכבת, לרדת כאן ועכשיו.

נכנסנו ללחץ. מה עושים? האם כדאי לנו לרדת ולהמתין 25 דקות לרכבת לכרמיאל כמו פתאים, או להישאר על הסיפון של טיטניק 128 ולהסתכן בעתיד מסתורי לוט בערפל?

"בוא נרד כאן, נאכל גלידה, נפטפט עוד קצת והזמן יטוס," הציעה ענת.

"לא יכולה גלידה," עניתי, "סיימתי את מכסת הסוכר היומית שלי בקרואסון של אגודת הסופרים."

המלכודת נסגרה

הרכבת עצרה. הדלתות נפתחו בנשיפה חרישית, והנוסעים החלו לרדת.

"אתם מצטרפים אלי או לא?" שאלה הצעירה מכרמיאל וירדה לרציף.

"בואי נשאל את אלה שנשארים, מה הם יודעים משהו על הניסוי החברתי הזה," הצעתי.

"לא צריך," אמרה ענת ופנתה לגבר שבמקום לרדת מהרכבת, דווקא עלה עליה, "סליחה אדוני," חסמה אותו, "אתה יודע לאן הרכבת הזאת מגיעה?"

האיש הביט בענת בתימהון.

"זו… הרכבת למוצקין, לא?" איבד גם הוא ביטחון והציץ לצדדים כאילו הוא מחפש מצלמה נסתרת.

עכשיו זה כבר אבוד

הדלתות נסגרו והרכבת החלה לזוז. עכשיו זה כבר אבוד.

"יש לי רעיון!" קראה ענת והקישה על הנייד שלה את המספר *5770. "זה קו החירום של רכבת ישראל. נראה מה להם יש להגיד על האירוע הביזארי הזה."

"שלום," אמרה לתוך המכשיר, "תוכלי בבקשה להסביר לי לאן הרכבת שעליה אני נמצאת נוסעת כרגע?" שאלה ענת את הנציגה של מירי רגב שנשמעה כאילו הרגע העירו אותה מתנומת אחר הצהריים.

"מה זאת אומרת?" ענתה הנציגה בטון סמכותי, "היית צריכה לרדת במרכז השמונה, להמתין לרכבת הבאה לכרמיאל ואז…" הסבירה.

"אבל זה לא הגיוני," מלמלה ענת, "אוי ואבוי, לא ירדתי והרכבת ממשיכה לנסוע. לאן אני אגיע אלוהים אדירים? ללבנון?"

"אני לא יודעת… " היססה הגברת לשעת חירום, ונשמעה כעת גם היא מבוהלת, "את בטוחה שלא ירדת?"

גברת מבוגרת שצפתה במתרחש, התרוממה לפתע ממושבה והתקרבה לדלת היציאה.

היסטריה

"מה? הרכבת לא עוצרת במרכזית המפרץ?" שאלה, "מה אני עושה עכשיו, לאן אגיע?" נבהלה.

היסטריה קלה אחזה בחבורה הקטנה. לאף אחד מהנוכחים לא הייתה תשובה. הרכבת המשיכה במסעה העלום כשלפתע התעוררה מערכת הכריזה.

"הרכבת נכנסת כעת לתחנת חיפה-מרכזית המפרץ"

נשמנו לרווחה. זה היה סימן שאנחנו בדרך הנכונה וככל הנראה נגיע בסופו של דבר לקריית מוצקין.

"נוסעים נכבדים. הרכבת נכנסת כעת לתחנת… קריית מוצקין. זוהי התחנה האחרונה." פסקה.

חייכנו בשמחה. כנראה תקלה באפליקציה.

הטלפון של ענת עדיין היה צמוד לאוזן, עם נציגת השירות ה על הקו.

"הלו? גברת?" קראה ענת, "אנחנו במוצקין! הרכבת הגיעה למוצקין!"

בצד השני של הקו השתררה שתיקה, ואז נשמעה אנחה

"אוי ואבוי," לחשה הנציגה בקול רועד, "זה שוב קרה. הרכבת שלכם בכלל הייתה אמורה להיכנס למוסך בדימונה. אל תרדו, אל תסתכלו לאף אחד בעיניים, ואל תגלו למירי רגב שהגעתם ליעד. המערכת לא בנויה לזה."

*******

הסיפור הזה כלל וכלל איננו דמיוני כפי שהוא נשמע. רכבת 128 שיצאה מתל-אביב השלום בשעה 19:51 אתמול ה- 01.07.2026, אכן החליפה בתחנת 'חיפה –  מרכז השמונה' את זהותה באופן מוזר ובלתי מוסבר. לרכבת ישראל, או אולי לשרת התחבורה, פתרונים.

*******

בְּעַזְרִיאֵלִי, אַתֶּם סְטִיקֶר עַל לוּחַ!

רכבת היא כלי תחבורה בטוח יחסית שנע במסלול קבוע, בלוח זמנים קבוע ועם תחנות קבועות. מדינת ישראל החלה במאי 1948 לסלול לעצמה את המסילה על פי המתווה שקבעו מנהיגיה במגילת העצמאות. אחרי שנים רבות של מאבק ובנייה, עלתה מדינת ישראל על מסלול יחסית מבטיח… עד שבדיוק לפני 1000 ימים, גילנו לתדהמתנו שמשהו השתבש – הנהלת מדינת ישראל התרשלה, והביאה עלינו אסון גדול.

יצאנו באותו ערב מתחנת הרכבת 'ת"א – השלום', בדרכנו חזרה לקריות. היה זה ערב מלאת 1000 ימים לטבח השביעי באוקטובר. עמדנו דוממים מול עשרות, אולי מאות, אולי אלף מדבקות של חללי מלחמות טבח השביעי באוקטובר 2023. כל מדבקה מייצגת אסון נורא שיכול היה להימנע, אילו ההנהלה, ונהג הקטר שהוביל אותנו, היו דואגים לשלומם ולבטחונם של אזרחי מדינת ישראל, במקום לדאוג קודם כל ולפני הכל, להישאר בשלטון ולצבור עוד ועוד כוח, כסף וכבוד מדומה.

ענת גרי לקריף, שותפתי לנסיעה הזאת, ביטאה בשיר מופלא את האנלוגיה שבין המציאות שאליה נקלעה מדינת ישראל, לזו של רכבת ישראל והתחנות שלה בתל-אביב.