ד"ש מטהרן? • ראיון מטלטל בעילום שם

הקדמה

הראיון שלפניכם נערך לפני המהומות האחרונות בטהרן, בשיחה לעיר הנמצאת במשבר, עם אדם שביקש, מסיבות מובנות, להישאר בעילום שם. הקשר נוצר בחשאיות דרך צד שלישי.

כדי להגן על פרטיות המרואיין וביטחונו האישי, פנינו אליו בשם הבדוי "דניאל", וכדי לא להסגיר את זהותו לכוחות שהוא ניצב מולם, נהיה מוכנים אפילו להצהיר שהריאיון הזה הוא פרי הדמיון.  

האיש ביקש שנשמיע את דבריו כפי שהם, וכך נעשה.

כבר מתחילת השיחה אפשר להבין שמדובר בקול שמגיע ממציאות כואבת ולחוצה, כזו שבה אנשים שוקלים כל מילה ורגילים לחיות בתחושת מצור וקושי מתמיד.

דבריו מתארים מקום הנמצא בשפל מתמשך: מצוקה כלכלית עמוקה, תעסוקה מקרטעת, רחובות שמתרוקנים מאדם, ותחושה חריפה של ניתוק מהשלטון. מאז המלחמה האחרונה, כך לדבריו, החריפה התחושה הזו עוד יותר, לא רק בשל הפגיעה הישירה, אלא בשל מה שנתפס כהיעלמות מוחלטת של מי שאמור לשאת באחריות.

הראיון

מראיין: ערב טוב דניאל, ספר לנו קצת על חיי היום-יום שלכם שם. בשיחה המקדימה נשמעת לי קצת עייף…

דניאל: עייף זו מילה עדינה. זאת שחיקה מתמשכת. אני מסתכל על ההרים שמקיפים אותנו. פעם הם היו יפים, היום הם נראים כמו חומות של כלא. אתה קם בבוקר בלי לדעת למה, הולך לישון בלילה בלי לדעת מה יהיה מחר.

אין עבודה יציבה, אין ביטחון, אין תחושה שמישהו בכלל זוכר שאנחנו קיימים. העיר גוססת, וזה לא ביטוי, חנויות סגורות, הצעירים בורחים. רק קשישים ומי שאין לו לאן ללכת נשאר פה.

מראיין: אתה מדבר על מצב כלכלי קשה.

דניאל: קשה? נורא. אנשים פה חיים על הלוואות, על מינוס, על קצבאות שלא מספיקות לכלום. יוקר המחיה המטורף לא פסח עלינו, אבל המשכורות כן. הכסף לא מספיק לקיום.

מי שעובד – עובד בעבודות זמניות, בלי זכויות, בלי אופק. מי שלא עובד – פשוט יושב בבית ומחכה שהיום ייגמר.

מראיין: ומה לגבי היכולת להתלונן? להשמיע קול נגד המצב?

דניאל: תראה, כולם מפחדים. אם אתה צועק שהזניחו אותך, אתה "מחליש את העם". אם אתה שואל איפה הממשלה, אומרים לך "עכשיו זמן מלחמה, תשתוק". כל ביקורת פה נחשבת בגידה, וכל מצוקה של תושב נתפסת כמטרד למערכת. אנחנו חיים תחת פחד כפול, פחד מהמלחמה שיכולה לחזור כל רגע, ופחד מהתעלמות של מי שיושב למעלה.

מראיין: אתה מרגיש שהשלטון אחראי למצב?

דניאל: לא מרגיש, יודע! ההזנחה פה היא שיטתית. שנים של הבטחות, שנים של דיבורים ללא כיסוי, ושנים של כלום. המלחמה האחרונה לא יצרה את המצב, היא רק קרעה את המסכה והרסה אפילו את המעט שהיה.

פתאום רואים הכול: חוסר המוכנות, חוסר האכפתיות, והניתוק המוחלט מהחיים שלנו. הבעיות שלנו לא מעניינות ואפילו משעממות אותם. הם עסוקים במלחמות ובשמירת השלטון המושחת שלהם.

התקווה

מראיין: אז איזו תקווה נשארה לכם?

דניאל:  התקווה האחרונה שלנו היא שבנימין נתניהו וממשלת ישראל יעשו משהו לטובתנו.

מראיין:  (בהפתעה) נתניהו וממשלת ישראל? מכל העולם דווקא עליהם אתם סומכים?

דניאל: זה אולי נשמע פרדוקס, אבל זה לא. אנחנו לא מחפשים ניסים, אנחנו מחפשים מישהו שיקבל החלטה. מישהו שיש לו כוח, ניסיון, ולא מפחד להזיז דברים.

אתה יכול לאהוב אותו, אתה יכול לשנוא אותו, אבל בסוף, נתניהו הוא היחיד שקובע משהו בישראל. אנחנו מחכים שיעשה מעשה. לא נאום. לא פוסט. מעשה.

מראיין:  ומה עם טראמפ? אתם לא מצפים לעזרה ממנו?

דניאל: מה קשור טראמפ? טראמפ רחוק בוושינגטון. רק נתניהו יכול לעזור לנו כאן.

מראיין: אתה באמת מאמין שהוא שומע אתכם?

דניאל: אני חייב להאמין. כי אם לא, אז אין כלום. אנשים פה לא מדברים על עתיד, הם מדברים על הישרדות. נתניהו, בעיניי ובעיני רבים פה, הוא הסיכוי האחרון שמישהו יעשה משהו בשבילנו.

מראיין: דניאל, כולנו כאן בישראל מאחוריכם. אני מודה לך על הכנות. זו הייתה שיחה לא פשוטה.

אגב, אני חייב להחמיא לך, העברית שלך מצוינת. היכן לומדים עברית כזאת בטהרן?

דניאל: טהרן? זה רדיו? על מה אתה מדבר? אני בבית שלי בקריית שמונה.