הסיבה האמיתית לפילוג בעם ישראל ב-2025 // דעה

כשהבעיות הדחופות מסתירות את השורש

בעשורים האחרונים הציבור בישראל שקוע באינספור משברים דחופים – ביטחוניים, פוליטיים, כלכליים וחברתיים. הוויכוחים רעשו, הכותרות בערו, והמציאות דרשה פתרונות מהירים.

אך בתוך כל הרעש והסערות, איבדנו קשר עם השאלה העמוקה ביותר:
איך הגענו לכאן מלכתחילה?

מרוב עיסוק בסימפטומים, שכחנו להתבונן בשורש

שורש זה לא נמצא בשדה הקרב, לא בכנסת ולא ברחובות – אלא בכיתות הלימוד. במשך שני דורות, טיפחה מערכת החינוך בישראל פיצול ערכי עמוק בין קבוצות האוכלוסייה.

במקום לשמש מנוע של זהות אזרחית משותפת ודמוקרטיה ליברלית, הפכה מערכת החינוך לכלי שמייצר מערכות ערכים מקבילות ולעיתים מנוגדות לחלוטין. התוצאה אינה סתם אוסף בעיות מבודדות, התוצאה היא משבר עומק שמפרק אותנו.

עם הקמת המדינה, חינוך אמור היה לשמש מנגנון מאחד. זאת הייתה המסגרת שבאמצעותה יועברו ערכים כמו דמוקרטיה ליברלית, ציונות, מורשת יהודית, סובלנות ושאיפה לשוויון בין כל אזרחי ישראל.
אך עם השנים, מערכת החינוך התפצלה לזרמים נפרדים לחלוטין. כל זרם זכה לאוטונומיה רחבה בהגדרת תכני הלימוד, וחופש מלא בהגדרת המטרות הערכיות והאידאולוגיות של הציבור שלו.

מערכת החינוך בישראל עוצבה מראשיתה, כמערכת המורכבת ממספר זרמים נפרדים: ממלכתי, ממלכתי-דתי, חרדי וערבי. בחירה זו נבעה מרצון לאפשר חופש תרבותי וחינוכי לקבוצות שונות במדינה הצעירה. כך, כבר מן ההתחלה, הונחה אבן היסוד לפיצול ערכי ואידאולוגי.

התרחקות מערכי היסוד של מגילת העצמאות ומערכי הציונות

הזרם הממלכתי מבוסס על תפיסות דמוקרטיות, ליברליות ומושתת על יעדי הליבה הלאומיים.
הזרמים האחרים נהנים ממרחב פעולה המאפשר להם להטמיע תכנים מותאמים לקהילה שלהם. לעיתים הם עושים זאת תוך התרחקות מערכי היסוד של מגילת העצמאות ומערכי הציונות.

התוצאה היא שהבסיס הערכי המשותף של הפלגים השונים בחברה הישראלית הלך והצטמצם עם השנים.

מערכת החינוך החרדית

בולטת במיוחד האוטונומיה של הזרם החרדי. זרם זה מקדם מערכת חינוך שאינה מחויבת לערכים דמוקרטיים, לזכויות אדם ואף לא לציונות.

חלק ניכר מהציבור החרדי מעולם לא ראה במדינת ישראל את הגשמת מאווייו, אך מקום המדינה ועד לשנת 1977 היה לפחות מחובר להוויה הישראלית, אנשיו הכירו בתרומת המדינה לביטחונם ושירתו בצה"ל.

חלקם של החרדים באוכלוסייה היה קטן יחסית, וכל עוד נשמר כלל "400 העילויים" של בן גוריון, שהגדיר את מכסת האברכים הקטנה שקיבלו פטור מצה"ל, השתלבותו של הציבור החרדי בחברה הכללית הייתה סבירה.

עלייתו של מנחם בגין לשלטון ב-1977 סימנה שינוי עמוק ביחסי המדינה עם החברה החרדית. החרדים זכו לתוספת תקציבים והסרת ההגבלה על פטור מצה"ל.

החינוך החרדי הוגדר כ"מוכר שאינו רשמי", ובוצעה העלמת עין מחובת לימודי ליבה. בשנים האחרונות, משיקולים קואליציוניים, נפרצו לחלוטין כל הגבולות של תקציבים המועברים לציבור החרדי, במקביל לגיבוי שמקבלים החרדים להשתמטות מצה״ל.

כל אלה תרמו להתעצמותו הדמוגרפית של הציבור החרדי לצד חיזוקה של מערכת חינוך עצמאית ומקבילה.

ניתן היה לחשוב שהחיבוק הזה יקרב את החברה החרדית למדינת ישראל, אך זה לא מה שקרה. התוצאה הייתה הפוכה. החברה החרדית פיתחה מערכת חינוך עם מאפיינים אנטי־ציוניים ואנטי חברתיים, עם תכני ליבה מצומצמים או אף נעדרים.

תלויים לחלוטין ברבנים וחסרים כישורי חיים בסיסיים

מערכת החינוך החרדית מקפידה שלא להעניק לתלמידיה כלים וכישורי חיים בסיסיים להשתלבות בעולם המודרני ובשוק העבודה. היא עושה זאת כדי להפוך אותם לתלויים לחלוטין ברבנים, ולמעשה מכוונת לכלוא אותם בגטו תרבותי שלא יוכלו להיחלץ ממנו.

מערכת החינוך הזאת שנתמכת על ידי המדינה, מחנכת את תלמידיה לבוז למדינה ולהימנע מלתרום לה. היא מרחיקה אותם מכל זיקה למדינה, למעט הכספים שהם דורשים ממנה.

מערכת החינוך החרד"לית

בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, החל תהליך של הקצנה דתית. אצל חלק גדול ממה שנחשב לציבור הדתי-לאומי החליפה התפיסה החרדל"ית (החרדית-לאומית) את המתינות של המפד"ל ההיסטורית מיסודה של  תנועת "המזרחי". הדתי היה לחרדי והלאומי הפך ללאומני.

הקצנה זו תורגמה לערוצי חינוך אידאולוגיים חדשים, שמצאו ביטוי בישיבות ובאולפנות, ומאוחר יותר במכינות קדם-צבאיות, שבחלקן מושם דגש על ערכים ״משיחיים״, סמכותנות דתית, ודחיית עקרונות דמוקרטיים ליברליים.

חלק מהמכינות קדם-צבאיות הללו מקדמות ערכים משיחיים ואנטי-דמוקרטיים, ובהן יש גם רבנים אשר טוענים בריש גלי שהם שואפים למדינת הלכה בגבולות ההבטחה האלוהית, דורשים כפייה דתית בחוק ומצהירים בגאווה שהם האויבים הגדולים ביותר של ישראל הליברלית.

הרב יגאל לוינשטיין. ממייסדי המכינה בעלי, תועד כשהוא מסביר זאת באופן הברור ביותר:

"מה נראה פה שפרצה מלחמת תרבות?
זה בגלל שפה מישהו החליט להפוך את אופייה של המדינה למדינה בעלת אופי ליברלי, כשלמרכיב היהודי אין אמירה ברשות הרבים.
למה הציונות הדתית היא האויב הכי גדול של העולם הליברלי?
כי אנחנו מדברים על יהדות… ברשות הרבים,
והם רוצים להכניס את היהדות לרשות היחיד, לבית הכנסת.
הדגם האמריקאי הוא הדגם האידיאלי
…יש מדינה וכל אחד יאמין במה שהוא רוצה בבית הכנסת שלו.
לכן הציונות הדתית היא האויב הכי גדול של המדינה הליברלית."

(להרצאה המלאה: "משטר דמוקרטי אל מול שלטון דמוקרטי") (51:52)

מערכת החינוך הערבית

בשנים הראשונות למדינה הוחלט להקנות לחינוך הערבי מעמד נפרד, לצד החינוך העברי הממלכתי והחינוך הדתי (היהודי). עוד נקבע כי שפת ההוראה בבתי ספר ערביים תהיה ערבית.

חוק חינוך ממלכתי (תשי"ג), שהתקבל באוגוסט 1953, לא הכיר בייחודה של האוכלוסייה הערבית.

מטרת החוק שהוגדרה הייתה:
להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל, על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה, על הכשרה חלוצית, ועל שאיפה לחברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית, ואהבת הבריות" (אתר הכנסת).

בשנת 2003 נוסף תיקון מס' 11, הקובע כי בין מטרות החוק "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל"

אלא שכאשר הביטו הערבים במה שקורה בחברה היהודית דתית והחרדית, החליטו גם הם לדרוש אוטונומיה למערכת החינוך שלהם. ביולי 2010 הכריזה ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי על הקמתה של "המועצה הפדגוגית הערבית".

יוזמי המועצה הדגישו כי זהו ביטוי לזכותו של המיעוט הערבי, בהיותו מיעוט ילידי, לשמר את מורשתו ואת זהותו הלאומית ולקבוע בעצמו את מדיניות החינוך ואת תכניה.   
הגם שהם הדגישו כי המועצה תפעל במסגרת משרד החינוך, משרד החינוך דוגל באינטגרציה של המיעוט הערבי, ולא במתן אוטונומיה לציבור הערבי.

לכן המדינה אינה משתפת פעולה עם הרעיון ומשרד החינוך לא הכיר במועצה. טוב שכך, רק חבל שמשרד החינוך זיהה את פוטנציאל הנזק של חינוך אוטונומי רק במגזר הערבי. במקרה של המועצה הפדגוגית הערבית, המדינה אינה משתפת פעולה עם הרעיון ומשרד החינוך לא הכיר בה.

מספר מערכות חינוך – מספר תפיסות שונות לערך ״מדינת ישראל״ ולחזונה

הזמן אחריו ניכרות השפעותיה של מערכת חינוך הוא דור אחד או שניים. ואכן, בחלוף שני דורות, אנו עדים לחברה ישראלית מפוצלת שאינה חולקת עוד בסיס ערכי משותף.

צה"ל לקח על עצמו משימות של מערכת החינוך, וניסה ליצור כאן את "צבא העם" גם כאשר מערכת החינוך ויתרה על יצירת בסיס משותף לעם. אלא שכעת אפילו צה"ל כבר איננו קונצנזוס, וחלק הולך וגדל של הציבור, החרדים, מתנער מן השירות בו.

הציבור החרדי בחלקו הגדול איננו ציוני כלל, וספק אם אי פעם היה. אך להפריד מפעם, אין לו עניין בשותפות גורל עם המדינה הציונית, וה"שותפות" היחידה שהוא רואה איתה היא בתפיסתו אותה כמקור לסחיטת משאבים.

וגם הציבורים האחרים, אלה הנושאים בנטל, איבדו את המכנה המשותף.
הציבור החילוני והציבור הדתי המתון, שחלקו היחסי באוכלוסיית ישראל הולך ומתמעט, מתחנכים במערכת ממלכתית לערכים של ציונות, חירות, שוויון, ליברליות, סובלנות ודמוקרטיה ליברלית עם הפרדת רשויות.

החרד"לים והמשיחיים בהחלט תופסים את עצמם כציונים. אין ספק שאוכלוסייה זאת מעלה תרומה משמעותית למדינת ישראל, ואף משרתת בצה"ל מעבר לחלקה היחסי באוכלוסייה. אך מערכת החינוך החרד"לית רתומה לערכים פונדמנטליסטיים וחזון של מדינת הלכה בעלת מאפיינים אוטוקרטיים ואנטי ליברליים.

מדינה קרועה בין תפיסות מנוגדות

מדינת ישראל 2025 מצויה במשבר עמוק, הנובע מהיעדר מכנה משותף בנוגע למהות המדינה, ערכיה וגבולותיה. ישראל מוצאת את עצמה קרועה בין תפיסות מנוגדות של זהותה שעוצבו על ידי מערכות חינוך המנחילות לתלמידיהן ערכים סותרים.

להערכתי, סקר היפותטי שישאל "איזו מדינת ישראל אנחנו רוצים לראות?" יקבל כמה תשובות אפשריות, כאשר העיקריות בהן, שונות בתכלית זו מזו:

• דמוקרטיה ליברלית לפי ערכי מגילת העצמאות.
• מדינת הלכה אוטוקרטית עם כפייה דתית.
• מדינה שתפקידה לרתום את משאבי אזרחיה המשרתים כדי לפרנס את אזרחיה המתעבים אותה.
  
  התשובה לשאלה זאת תלויה, כצפוי, במערכת החינוך שעיצבה את המשיב.

השפעתו של חינוך – מקרה בוחן

מי שמתקשה לראות את דבשתו ולכן לא מבין את פוטנציאל הנזק של מערכת חינוך, יוכל ללמוד משהו מניסיונם של שכנינו הפלשתינים.

מערכות החינוך של הפלשתינים מחנכות כבר 100 שנים לקורבנות, להתחמקות מאחריות, לניתוק מהמציאות ולפונדמנטליזם דתי. לאן זה הביא אותם?

החינוך הפלשתיני הוא הסיבה העיקרית לכך, שאין היום הרבה ישראלים שפויים שיקבלו בשלווה מדינה פלשתינית שאיננה כזאת בשם בלבד. אפשרות כזאת תהיה רלוונטית רק דור או שניים אחרי שמערכת החינוך שם תעבור שינוי משמעותי.

סיכום

כדי שמדינת ישראל תשרוד ותשגשג, נדרש שינוי עמוק במערכת החינוך, לא שינוי קוסמטי אלא שינוי מבני וערכי הכולל: שילוב חובה של לימודי מדעים, דמוקרטיה ואזרחות, עברית וספרות עברית ,היסטוריה ותנ"ך, והקניית כלים לחשיבה ביקורתית.

זהו תהליך ארוך טווח, והתוצאות לא תיראינה מיד. יידרשו דור אחד עד שניים כדי ליצור אוכלוסייה בעלת הבנה עמוקה של עקרונות הדמוקרטיה, מחויבות למגילת העצמאות ויציבות אזרחית.

אך אם השינוי הזה לא יגיע ומהר זה יהיה סופה של מדינת ישראל. דור אחד נוסף של התעלמות יעמיק את הקרעים, יערער את יסודות המדינה עוד יותר, ויסיים את סיפור מלכות ישראל השלישית.

דמוקרטיה ליברלית, כפי שמשתקפת במגילת העצמאות, מחייבת שמירה על זכויות אדם, שוויון, הפרדת רשויות, שלטון החוק והשתייכות אזרחית משותפת.

בהיעדר חינוך עקבי לערכים הללו, נוצרו פערים עמוקים המאיימים על הלכידות החברתית ועל אופייה הדמוקרטי של המדינה.

שינוי מסלול אינו אפשרות, הוא הכרח אם שואפי חיים אנחנו. אך יש להכיר בכך שמדובר בתהליך ארוך טווח: כשם שההתנתקות מחזון הדמוקרטיה הליברלית אירעה לאורך שני דורות, כך גם השיקום ידרוש דור אחד לפחות, ואולי שניים.

החזרת החינוך לערכי מגילת העצמאות איננה רק תיקון של מערכת החינוך, אלא תיקון של יסודות המדינה עצמה.

קיומה של ישראל כדמוקרטיה חופשית

מערכת החינוך בישראל היא המפתח לעתידנו. היא יכולה להמשיך ולפלג, או להפוך לכלי של איחוד לאומי סביב ערכי דמוקרטיה, חירות ושוויון.

ההיסטוריה מוכיחה שהזנחתה מובילה להקצנה, להתרחקות מהחזון הציוני המקורי ולסכנה ממשית למרקם החיים במדינה.

שינוי עמוק בחינוך איננו רשות, הוא תנאי הכרחי לקיומה של ישראל כדמוקרטיה חופשית, יציבה ומשגשגת בעשורים הבאים.