אחד היחידים בכתה שאינו משתייך לתנועת-נוער כלשהי הייתי אני. הנגינה גזלה זמן רב מזמני החופשי כך שוויתרתי על הרעיון. חלק מהילדים הלכו עם בגדי חאקי, בחלקם חולצות כחולות ושרוכים שונים. אם זה 'הצופים', 'השומר-הצעיר', או 'התנועה המאוחדת. בכיתה ג' או ד' החלו להגיע ציידי הראשים מתנועות הנוער. לתפקיד זה נבחרו הנחמדים והמשכנעים ביותר שתפקידם לגייס חניכים לתנועה אותה
ייצגו.
משה גלס, חיפאי וותיק, מלח חיפה ובעל זיקה לתום ופשטות מספר את סיפוריו ונגיעתו בבחירת התנועה כפי שכתב:
'לצופי הלל הלכו הילדים הכי קולים, גדי יגיל ציגלמן, יונה יהב ואחרים, לצופי ריאלי הלכה (ירדנה ארזי) היפה מהכיתה שלי, בחירה פשוטה לא'? נציג של 'התנועה המאוחדת' הגיע יום אחד לבית-הספר 'חוגים' בניסיון לגייס ילדים נוספים לתנועתו. על מנת למשוך את תשומת לבנו, הודיע שמתארגן
משחק כדורגל בין התנועה לבין 'הכוח' חיפה ובסיומו יחולק גביע. כל מי שנרשם לתנועה יוכל להשתתף במשחק. ברגע ששמעתי גביע שכחתי מהכינור ונרשמתי מיד. נאמר לנו לחכות כמה ימים להודעה על מועד המשחק.
ביום המיועד התייצבנו במגרש 'הכוח'. בסמוך כאמור, היו שני מגרשים של הקבוצות בכירות בחיפה בקרית-אליעזר. 'מכבי' ו'הפועל'. מגרש "הכוח" היה מוקף בחלקי גדר רשת שברובה נגנבה ואיננה. השאריות הבהירו שהייתה גדר. הכל חלוד ומשרה אוירה של ישן ועלוב. המגרש כולו אדמה מהודקת ואבנים קטנות פזורות סביב. סימני הסיד על המגרש כוסו ברובם על ידי האדמה. השערים ללא רשתות.
אני קבלתי על עצמי את תפקיד החלוץ השמאלי, על אף שאני בועט ברגל ימין ומאומן מצוין כשוער בכלל. זה התפקיד שנשאר לאחר עריכת ההרכב. הברירה, או לשחק, או לשבת בקהל הצופים שמנה כמה עשרות ילדים. במשחקי השכונה סיגלתי לעצמי מנהג "מגונה" לבעוט הרבה לשער. בשכונה השערים קטנים, ושוער ילד הצליח לעצור פה ושם. השערים במגרש הנוכחי משתרעים לאורך שבעה מטר ואין סיכוי לשוער ברמה שלנו לקלוט כדור שנבעט היטב לשערו.
את העניין הזה הבנתי מהר והבקעתי כמה שערים תוך זמן קצר. מישהו מהקבוצה היריבה מחליט, כפי הנראה, לחסל את התופעה ובאחת הריצות שלי קדימה מצד שמאל לכוון המרכז, הוא רץ מולי ובועט בחוזקה בברכי הימנית. כמה גלגולים ונשארתי לשכב על האדמה.


עבורי המשחק הסתיים ו"בתנועה המאוחדת" לא ראו אותי יותר. את הגביע קבלנו אנחנו ואני הגעתי הביתה צולע עם רגל נפוחה וכואבת. הברך הזו הציקה לי לסירוגין במשך שנים רבות. עסקתי בספורט אך סבלתי מכאבים באים והולכים בברכי הימנית תוך שאני רץ מרחקים ארוכים, משתתף בתחרויות עד
שבגיל ארבעים נותחתי ניתוח לא קל, אפילו מורכב. המצב השתפר אך הברך מאז אותו המשחק ואותו ניתוח לא חזרה להיות כפי שהייתה כשהגחתי מבטן אמי.
לחגיגות הזכייה בגביע האמור לא הצלחתי להגיע.

רפי ידידי היקר!
מצטער אך אתה טועה. אסתר גרה ב 7א ואני ב 7. ביקרתי במקום במשך השנים מספר פעמים לכן אני כל כך בטוח. דליה הייתה חברתי לפני בחבוט. כל הסיפורים עוד יגיעו. אני יליד 1941.
הכרת ב 7א את אסתר סדובניק? בארלוזורוב היו לי חברים רבים.
\שמעון רייכשטט, משה בחבוט, האחיות נילי וחדוה כהן יורם קיזלר וןעוד ועוד.
אילן ידידי,
משפ' סדובניק גרה ב 7 ולא ב 7 א'. אסתר היתה בת כיתה של אחי.
אם אינני טועה, יש בינך וביני הבדל של 3 שנים ( אני יליד 46 ) כך שלא היה לי קשר עם החברים שלך בארלוזורוב. ידעתי מי זה משה בחבוט כי כל משפחתו היתה גרה מולי בתחילת בר גיורא – ארלוזורוב 89 וחוץ מזה ואם אינני טועה, הוא היה בעלה של דליה ליאון, מלכת היופי של ישראל לשנת 1961. את שמעון רייכשטאט לא הכרתי אישית אלא כבעלה של אסתר מצמד העופרים. יתר השמות שהזכרת, אינם מוכרים לי.
היי רפי! אינך זוכר מי מהשמות שהזכרתי? אני גרתי במספר 7 מ 1946 עד 1957
אנחנו גרנו ב 7 א' שזה בעצם אותו בנין אבל עם 2 כניסות כך שלא היה לי שום קשר לדיירי 7.
במס' 9 אני דווקא זוכר את משפ' דינה וצבי ציפין שהיו להם 2 בנים, אמנון ושמואל. דינה היתה המטפלת של אחי כך שאני זוכר אותם היטב. גם כשעברנו לארלוזורוב, הוריי המשיכו לשמור על קשר עמם.
אני זוכר במספר 9 את שיטרית שהבן דוד היה חבר שלי והייתי לו מסעדה גדולה בהרצל פינת הנביאים.
מעליו הייתה המספרה של אלי פזבלו (עוד יגיעו סיפורים). היו משפחות צימלסון (צימל) ויצחקי ובקומה שלישית היו שני אחים בוגריםבשם…..לא טרחתח לזכור אותם. הכי חשוב על איזו שנה אתה מדבר?
46 עד 52
לרפי!
אני זוכר את משה מהפייסבוק. זוכר את כל השכנים מעמק הזיתים 9 ולא זכור לי שם כזה.
מהפייס בוק הוא נעלם ללר מצוא.
אורי ידידי היקר!
אבוא לקפה ונסגור את בעיות הברכיים שלי בע"פ
ואת משפחת ציפין מ 9 אתה זוכר ?
הברך הדפוקה של אילן סגל מנעה את אליםות העולם בכדורגל מעשראל? על כך נאמר: ״הברוך!!!״״״
האם מדובר במשה גלס מעמק הזיתים 9 ששם אמו ברטה ?