בלדה לקזינו | שכונת בת גלים בחיפה

מנחם לס עיתונאי ספורט החי בארצות הברית היום בן 87 גדל בבת גלים.
כתב בשנת 2007 בלדה בשם בריכת בת גלים לזכר חברו השחיין מבת גלים עוזי בק.
בלאדת בריכת בת גלים

הבלאדה הזאת על בריכת בת-גלים הידועה
מוקדשת לאלה שעבורם היא סתם אגדה
ברצוני לפרט בכמה מילות שיר
את עברה המפואר ומעמדה הנדיר

במקום שפעם היתה בריכה נמצאת היום חורבה עזובה
כמו כל סוף ראוי לבלאדה עצובה
אך למקום היה פעם עבר אחר,
שבצניעות, בלאדה זאת מנסה לשחזר.

היה זה במאה הקודמת באמצע שנות העשרים
שרעיון גאוני צץ בראש אחד המייסדים
"הבה נבנה בריכה שבכל האוריינט תהיה יחידה,
בריכה אולימפית עם מגדל קפיצה!"

הם פנו לאדריכלים יהודים וערבים,
"בריכה אולימפית היא מה שאנחנו רוצים.
"לא סתם בריכה, אלא בריכה אולימפית
שתהיה רק שלנו, בריכה בת גלימית!"

"מה המיוחד בבריכה אולימפית?" – אדריכל אחד שאל
"האם זו בריכה מיוחדת, יוצאת מהכלל?"
-"אתה מתבדח?" המייסדים שאלו,
"איזה מין אדרכל הבאתם, מי בכלל הוא?".

לפתע הגיב אחד האדריכלים
עם ראייה רחוקה וצמד ביצים:
"לי אין בעייה לבנות בריכה כזאת,
אך היא תעלה לך כמה מאות!"

"אל תדאג ללירות", משקיע הבריכה הגיב,
וכולו מתמוגג עם מבט מגניב,
"את בעיית הלירות תשאיר נא לי,
תפקידך היחיד הוא להיות ענייני!"

ואז בעל הבריכה העתידי עוצם עיניו
ולרגע הוא מרגיש כמו יהלום מוקף זהב,
"כמה מאות זה סכום לא מפחיד
הכל עלי, ואת כל המידל-איסט נרעיד!

ואז לאדריכל היהודי הוא פונה,
"הקשב לי, ינוקה, והקשב יפה!
אין כאן מקום לשגיאות או טעויות,
כי זאת בריכה להווה, ולדורות!"

"בנה לי בריכה עם שמונה מסלולים,
שאורכה המדוייק הוא 50 מטרים
בריכה שתאפשר לכל המנסים,
לשבור שיאים בכל הסגנונים!"

"אני רוצה בריכה מדוייקת להפליא
בה כל שיא יהיה 'שיא ארצי'
ובשני צידיה אני רוצה טריבונה
שתוכל לאכלס את כל הקומונה!"

"כי אני מנבא שלמשחים הגדולים
ינהר קהל במאות ואלפים באלפים,
ההמונים יגיעו מדרום ומצפון
ואני מתכנן לכולם מקום!".

"בצד הצפוני תחפור לי בור עמוק
לקופצי המגדל – מבלי לשבוק!
ובראש כל מסלול – מדרגה לזינוק
הכל לפי החוק והכל בדוק!

"ומה הסיפור של מגדל הקפיצה?"
שואל האדריכל, ובעינו קריצה,
"מה גובהו וממה הוא ניבנה?
וכיצד מגיעים לקומה העליונה"?

-"הקומה השלישית 10 מטרים גובהה,
אך היא לא עומדת שם יחידה!
הקומה הראשונה היא עבור מקפצה,
וגובהה המדוייק? 3 מטרים מהריצפה,

"והקומה השנייה – 5 מטרים גובהה
ובגובה זה אין כל מטרה ברורה,
כי בלוח האולימפי עכשיו התבוננתי,
ושום קפיצה מה-"5" לא מצאתי!"

זאת תהיה קומת אימונים שתתנשא אל-על
לפני הקפיצה מראש המיגדל,
זאת לא תהיה "קומה" טיפוסית
כי לא ניבנתה למגמה תחרותית!"

"בסדר", מגיב אותו אדריכל,
"אך איך מגיעים לסוף המגדל?"
"מגיעים אליו עם סולם", ענה המשקיע המדופלם,
"ועלותו כבר כלולה בס"ה המשולם!".

המשקיע הוסיף, "אני רוצה בסיס רציני,
כי הסולם – כך אני מבין – יעמוד ב-'אנכי',
ואני מצווה שכל שלב בסולם 'יישב'
על עץ קשה כך שלא יירקב!".

"ואני רוצה שיהיה בית קפה
לתה , גזוז, או וויסקי לשותה,
ואני רוצה גם מבנה קטנטן
לפלפל, ותירס, ושתיית קנקן".

הבריכה היתה קטנה לחדרי הלבשה
אז ביקשו מהקזינו את שלהם בהשאלה,
מהקזינו השיבו , "שמעו לנו, אל תדאגו,
מה שיש לנו גם לבריכה WILL DO!"

"ואני רוצה גם בריכה כזאת קטנה
עם מים רדודים לכל בן ינוקא"
ושם בבריכה הקטנה הזאת –
האמינו או לא – למדתי לשחות!

ובעל הבריכה את דברו לא סיים:
"אני חייב לשאוב מים, וזה לא ייאמן,
ממעמקי הים וזה לא פשוט
כשבמקום פחם יש לך מזוט"

אבל מכונות השאיבה המשיכו לתפקד
ורעשן אף-פעם לא הפך ל-"שד".
פשוט התרגלנו לרעש המנועים,
עד שהפכו חלק מבת גלים!

את הבריכה סיידו פעם בשבוע
עם סיד שהובא מכפר יהושע,
ואת כל הקירות צבענו בסיד,
ומה משנה מה הרופא יגיד?

המים יהיו קצת לבנים, אז מה?
הכל יתנקה תוך שעה קלה,
ולמי שהסיד צורב בעיניים,
נעשה לו "נא" ישר באוזניים.

"אני גם רוצה גשר קטן מעץ
לאלה בבריכה שבים רוצים להתרחץ,
וסככה מוצלת לכל אורך החול
לכל אלה שמשחקים "BALL!"

ותבנה לי גדר גבוהה וחזקה
כדי למנוע מפרחחי השכונה,
שירצו ת'גדר שלך להביס,
במקום לשלם את מחיר הכרטיס,

"ואני רוצה מערכת רם-קולים
שאותה תישמע כל שכונת בת גלים,
ובמערכת צלילי מארשים ידועים,
לפני התחרויות להנאת הצופים.

האדריכל בנה בריכה לתפארת,
שעשתה מבת גלים שכונה מיוחדת,
שכונה שכל הארץ רצתה לבקר,
בבריכה קצת לשחות, בקזינו לזמר!

ארבעים שנה היינו מרכז העולם
ואחד המקומות המועדפים על העם,
מכל רחבי הארץ תושבים נהרו
לספר לחברים ש-"גם הם שם היו"!

תחת הטריבונות תמיד הסתוגגנו
כי "מציאות" מגן-עדן תמיד מצאנו,
כי למעלה ביציעים הגבוהים,
במקום "סולידי" היו מושבים רעועים

וכל פעם ששם הסתובבנו,
מספיק "CASH" לפלאפל מצאנו,
ואותו דבר בריצפת הבריכה,
כשכל טונות מים הוצאו מתוכה,

ואז בדוכן בשלושה גרוש וחצי
קנינו פלאפל, ולפעמים גם "פפסי",
ומאחורי הדוכן עמד ערבי ומכר
"סברס על כיפאק, סברס קר!".

לנו הבת-גלימים היו שלוש אפשרויות:
להתגנב לבריכה מבלי להיראות,
כי לנו האוטנטים התגנבות לבריכה,
היה הטריק הקל בנמצא!

כל מה שהיה עלינו לעשות מהחוף הצפוני,
היה לעבור בשחייה את הגלים מהצד החיצוני,
ואז לשחות לכיוון הגשר
שם חיכה לנו "איש הקשר".

שסימן מתי זמן טוב להתגנב
כשהמציל והשומר לא שמים לב,
או סתם קפיצה קלה מעל הגדר
בשעה שהשומר לא היה ער,

אבל לתחרויות היותר גדולות
כשהשומרים סתמו את כל הכניסות,
היתה לנו שיטה אחרת לי'כנס,
ללא תשלום ובלי להיתפש:

על חומת הקזינו מאחור היינו עולים.
האמת? היתה זו דרך חתחתים!
ואז דרך חלון באה הקפיצה
ישר לתוך חדר ההלבשה!

רובנו הילדים במכבי היינו שוחים,
כל יומיים – אימונים מפרכים!
בשלישי וששי באחת בצהריים
היה לנו אימון שחייה של שעתיים!

איזייה המאמן צועק בקולו הרועם:
"מנחם, מנחם, ת'-KICK תסיים!
ולמה אתה מוכפף מרפקים
כשאני צורח "ישרים! ישרים!"?

ואז היה זורק חבל למים,
"עבודת רגליים! עבודת רגליים!"
ואנחנו מרוב הערצה (ופחד) למאמן
עשינו מיד את מה שתיכנן

ופעם בחודש לרוב בשבת
היתה תחרות ביגור או בגבת
ופעם אפילו אליפות הילדים,
בים הכנרת בין שני מצופים!

אבל התחרות המרגשת ביותר
התקיימה אצלנו, ממש בחצר!
כל המשפחה, החברים וקרובים,
חיכו לשחייתי כשהם ביציעים.

(השופטים כולם קצינים בריטיים!)

מוסיקת המארש מרקיעה שחקים
ואנחנו על דוכן הקפיצה עומדים,
ואז באה הירייה לזינוק השחייה,
וכולנו כאחד קפצנו בשורה

היתה זו שחייה ל-50 מ' חזה
לאליפות הילדים, אם אינני טועה!
היה זה לגילאי 10 ומטה,
ואני בן 9, קטן כפטאטה!

על עמדות הזינוק 8 ילדים עמדו
ולפתע כל הפחדים נעלמו.
"אני באליפות הילדים לחזה!"
והרגשתי כאלוף, ואני לא מתחזה!

מימיני ילד מקיבוץ הזורע
ולשמאלי עוד אחד, מהיכן? לא יודע!
ואני רואה במסלול השמיני
את חברי עוזי בק שתמיד מנצח אותי!

הוא חבר ילדות וסגנונו חתירה
הוא נראה בן 12 – עם עתיד שהוא 'אולטרה' !
הוא תמיד מנצח אבל הפעם שוחים 'חזה'
וזה לא הסגנון בו הוא מזוהה!

ואז זינקתי עם כולם למים
כשמתחתי המים ומעל השמיים,
ואמרתי לעצמי "אתה 'מנחם הקטן',
הפעם תוכל להביס גם את השטן!"

ואחרי שחייה שנימשכה כנצח
פתאום בקיר הסיום נוגע המצח
"זאת לא הדרך לסיים ת'מישחה!
זאת ממש בושה וזה לא נאה!"

אבל כעבור דקותיים בסך הכל
אני שומע ברור ברמקול:
"האלוף החדש בשחיית ילדים,
הוא 'מנחם הקטן', מכבי בת-גלים!"

ואחרי שבן כתתי עוזי בק
ל-50 חתירה בחיוך זינק,
וכשניצח בשיא ילדים נפלא,
אמר איזייה, "לא רע! כלל לא רע!".

חשבתי לרגע "אוקיי מנחם, עכשיו אתה נח",
אבל רגע, מה אם אשכח?
ידעתי שעלי לספר את סיפור הסולם
שדרכו עלינו עד קצה העולם!

לעולם לא אשכח ת'עליה ל-'שלישית'
שהיום הקופצים עושים במעלית,
אנחנו? עלינו על סולם רעוע
שהבטיחו לתקן 'כבר לפני שבוע'.

הסולם עמד אנכית כשלמעלה הוא קשור
עם חוטי ברזל חלודים, כדי ליצור 'חיבור'
רוב השלבים היו עץ רקוב
כי תמיד, תמיד היה שם רטוב

והיו שם שלבים כל כך רופפים
שכדי שלא יתפרקו חיזקו במסמרים,
ועל הסולם המסוכן הזה עלינו,
כי לקפוץ מה-'שלישית' תמיד כה רצינו!

היום היו מכניסים לבית-אסורים
כל מהנדס שנתן אישורים,
אך זאת עובדה – וזאת לא בדיחה –
ששום אסון רציני שם לא קרה!