מאז ראה אור ספרי הראשון בשנת 2014, השאלה שחוזרת על עצמה ומעסיקה רבים הפונים אליי, בין אם זה חברים או חברים של חברים היא: איך עושים את זה? מהי הדרך בה יוכלו להגשים את חלומם ולהוציא לאור ספר. גם אני הייתי שם ושאלתי וחקרתי ותמיד אסייע בעצות נדיבות מניסיוני ומהידע שצברתי. אך יש דבר, שמי שרוצה להיות סופר של יותר מספר אחד, לא לוקח בחשבון לפני שהוא או היא יכולים להתקרא סופרים. וזה עניין שאני מכנה אותו – "המסביב". השקה, ערבי קריאה, ירידים, שבוע הספר, פרסומים וכשאתם יודעים מספיק אז גם הדרכות לאחרים. כל אלה ועוד יש בהם בעיה אחת קטנה – בזמן שאתם עושים את כל "המסביב" האלה, אתם לא מתפנים לשבת ולכתוב את היצירה הבאה.
הרהרתי בכך ביתר שאת השבוע כשקראתי את הפסקה הבאה: "מהעיתונים למד כי סופרים, ציירים ומוזיקאים קיימו כמעט מדי ערב אירועים ובהם מהפכנים מלבבים, עסוקים מכדי להטריח את עצמם ביצירה של ממש, הפליאו לספר על תוכניותיהם. משוררים הקריאו שירים בלי הרף, ושכחו שעליהם גם לכתוב כמה." (עמ' 95).
מצד אחד, גם אני של 2014 רצתה להיות כה עסוקה ושירצו לשמוע מה יש לספר ויהיו לי עשרות ומאות אלפי קוראים. מצד שני, אני לא זוכרת שבוע ספר אחד בו השתתפתי, שבמהלכו יכולתי ליצור ולכתוב משהו ראוי.
יש בעבודת הכתיבה מעין התכנסות פנימה
כן, יש השראה המובאת מחוויות החוץ, אך העבודה היא מתוכי ונוצרת אחרי עיבוד פנימי של חוויותיי את העולם ואת עצמי. כתיבתי הניבה עבורי עבודות מעניינות ומפגשים מרתקים, שלא הייתי מחליפה. אמת היא שאיני עסוקה כפי שהיה, למשל, מאיר שלו זיכרו לברכה. יש לי מאות קוראים ולא רבבות ואלפי רבבות, אני מקיימת סדנאות ספורות ולא כמה פעמים בחודש ומפגשי קוראים מתרחשים אחת לתקופה.
אולם, אחרי יציאתו לאור של ספרי השלישי בגרתי לטובתי, כך אני רואה את זה. דייני עם קהלי הטוב ולמדתי לארגן את זמני כך שאני לא מוותרת על כתיבה כמעט יומיומית בספרי המתהווה. היצירה היא עורק ראשי בחיי ואני מודה על כך.
גיסין, בספרו של כריסטופר מורלי, מחפש כל הספר את הדבר שעל שמו קרוי הספר: המקום בו מתחיל הכחול. גיסין הוא כלב וזה לא ספוילר כי זה נאמר כבר בהתחלה ובמובן זה, היה הדבר חדשני לתקופתו ומאז אנחנו מכירים ספרים שנכתבים מנקודת מבט מרעננת שאינה אנושית, כמו הכלב היהודי מאת אשר קרביץ (2007). עם זאת, גיסין כן אנושי כי למרות השמות המגניבים של הדמויות שהן בעצם איזושהי פרפרזה על מיני כלבים, הוא מדבר ועושה דברים אנושיים כמו לעשן ולאכול ולהתלבש כמו בן אנוש וגם סך כל חוויותיו היו בכלל יכולות להיות של דמות אדם רגילה, כך שהשימוש בכלב כדמות מרגיש כמו "סתם קטע" ותו לא.
פסקה אחת בפרק השלישי מתארת את מהות הספר כולה: "אופקים הנחילו לו אכזבה גדולה. בימים רחוקים היה חומק לא פעם מהבית מעט אחרי הזריחה וזן את עיניו בכחול שנח על קו הרקיע. כאן, מסביבו, היו הצבעים הצלולים של העולם שהכיר; אבל שם, על הגבעות, היו עצים ומרחבים שגונם אחר, שמימי יותר. אותו אור כחול רך, אם אך יוכל להגיע אליו, בוודאי יהיה תחילתו של הדבר שהוא מבקש." (ע"מ 27-28). משם הוא יוצא למסע לחקור את "הדשא הכחול של השכן" או כמו שאנחנו אומרים בימינו, "לחפש את עצמו".
יכולתי לומר שיש לקרוא ספר בעיניים של התקופה שנכתב ולתת לו את הקרדיט על החדשנות. זה נכון בחלק מן המקרים, אבל אחרי שקראתי את פּרְנסוּס על גלגלים של הסופר ואני יודעת על כמה עשרות שקראו אותו בעקבותיי, כי, בואו, זה הספר הכי חמוד בעולם! אז יש לי ציפיות ממורלי. כך, שלמרות שפה ושם סימנתי משפטים מעניינים. נהניתי מהטיול שערך בניו יורק של פעם והזדהיתי עם גישתו לקפה כהיה "העזר החביב עליו למחשבה בהירה" (עמ' 101), די השתעממתי מגיסין הכלב-האנושי והוא התיש אותי בפלפוליו על הברית החדשה. בסופו של דבר הרגשתי שיש לי כאן כמו קטעים לא מצונזרים מיומנו של מורלי, שרק עבורו יש בהם היגיון ותמה ראויים.
בנוגע לשאלה אם נשאר או משוחרר מהספרייה הפרטית שלי – אז ככל הנראה אשחרר אותו הלאה למי שירצו להתנסות בעצמם כי כמו שכתב מורלי, "אל לך לשפוט את בזבוז זמנם של אחרים על פי חישובים הנוגעים לך עצמך." (עמ' 76).
פרטי הספר:
המקום בו מתחיל הכחול מאת: כריסטופר מורלי, מוציא לאור אריאל קון, אוגוסט 2024. (ראה אור לראשונה באנגלית בשנת 1922).
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי