יש לי חברה שהעצות שלה שוות אוצר קטן. גם השבוע, לאחר ששלחה אותי ל"ארון הבגדים של הכתיבה שלי" כפי שכינתה אותו, יצאתי לפשפש בסיפורי עבר שכתבתי, דברים שפורסמו וגם כאלה שלא. מוכרחה להודות שזו הייתה חוויה מרתקת. ראשית, הופתעתי מפס הייצור שלי. שנית, חלף זמן כה רב עד שבכמה וכמה מסיפוריי, מצאתי את עצמי במתח, כיצד הסתיימו? לא זכרתי. יש סיפורים שהרשימו אותי ואחרים שכעסתי עליי, שככה בחרתי לסיים אותם ויש כאן אחד, שעמד לפני המחנה וחשבתי על הילדה שהייתה השראה לסיפור ואיך בימים אלה יש יותר ילדות וילדים כמוה.
אז נתחיל בסיפור וניפגש בסופו לכמה הגיגים.
פיקוס בנגלי, מאת: לילי מילת
אין להם שום סיכוי. אף אחד מהם לא טוב ממני בריצה, אף אחד מהם לא טוב ממני בטיפוס ואף אחד לא מכיר את המחבוא שלי. גם לה אין שום סיכוי. היא לא יכולה למצוא אותי והיא גם לא יכולה להסביר איך היא מאבדת תלמידה.
אני מטפסת אל המקום שלי, על הענף השני מימין. מספיק גבוה כך שהשרכים של הפיקוס הבנגלי מסתירים אותי. זה לא בדיוק המקום שלי אבל אבא אומר שעכשיו הוא כן. בדיוק כמו שהוא שלו, כי גם הוא תלמיד בוגר בבית הספר הזה. הפיקוס נמצא כאן כבר תשעים שנה. אני מדמיינת את כל הילדים המסתתרים בין ענפיו ושרכיו במשך השנים. אני לא מגלה לאף אחד על המקום הזה, גם לא לאמא.
"איילה! אה-יה-לה!", אני שומעת אותם קוראים לי, הקולות מתקרבים ואני יכולה לראות את החברים מהכיתה שלי מציצים מאחורי כל סלע ומתחת לספסלים.
אני רואה גם אותה, המורה מרגלית הרעה. כולם יודעים שהיא רעה ואף אחד לא אומר כלום. אף אחד לא אומר כלום כשהיא מלטפת בחיבה את ניבה או אומרת לנועם עשר פעמים בשיעור "ואוו כמה שאתה מוכשר". היא אפילו לא טורחת להסתיר את מי היא אוהבת, את מי היא מעדיפה. עכשיו אני רואה אותה והיא לא רואה אותי, עכשיו אני גבוהה והיא נמוכה. עכשיו היא לא תוכל לומר לי שהיא לא מאמינה שנועם האהוב שלה אומר לי דברים לא יפים, כמו שהציור שציירתי היום כזה נוראי, כזה גרוע ומוטב הייתי זורקת אותו לפח ומתחילה מחדש.
"נראה שהם דואגים לך", קולו של אבא מסיט אותי מהמעקב אחרי הכיתה שמחפשת אותי. הוא יושב לידי על הענף, כמו שאנחנו נוהגים לעשות. איך בכל פעם הוא מצליח לטפס לכאן בלי שמרגישים?
"לא נכון ולא אכפת לי", אני עונה ומורידה את הראש אבל לא מצליחה להסתיר מאבא שאני בוכה.
"את רוצה להראות לי מה יש לך ביד? נראה שקימטת אותו כהוגן."
"זה סתם ציור גרוע", אני אומרת לו ומקמטת אותו עוד יותר.
"אני אוהב את כל הציורים הגרועים שלך איילי שלי," הוא אומר ואני זורקת את עצמי עליו, כמעט מפילה את שנינו מהעץ ונותנת לעצמי לבכות ללא מעצורים. אבא מחבק אותי ומלטף את הקוקו שלי, עושה ממנו שבלולים כי ככה הוא אוהב וגם אני.
"הכנתי לךָ את הציור הזה. עבדתי עליו שעות, עשיתי כמו ואן גוך אבא! עבדתי עם סרגל וציירתי את כולו בקווים קטנטנים, בכל מיני צבעים. רציתי שיהיה לך ים ושקיעה ושמש, כמו שאתה אוהב. א..אבל", אני מתחילה שוב לבכות.
הקריאות בשמי מתרחקות בינתיים ועכשיו זה רק שנינו, לבד. הרבה יותר כיף מבית ספר. אני מניחה ראש על אבא וכמעט נרדמת כשאנחנו שומעים רחש של עקבים מרשרש על עלי הפיקוס היבשים. אני מזהה את עקביה בכל מקום. זה התקתוק המנחם שעולה במדרגות כשאני לבד בבית ויודעת שהנה היא חוזרת מהעבודה. זה התקתוק שאני לא מצליחה ליצור גם כשאני הולכת על אותם עקבים, זה פשוט לא נשמע אותו דבר.
"היא נראית מודאגת איילי", אבא אומר בשקט ואני מביטה באימא ורואה שהיא באמת נראית דואגת והשחורים שיש לה מתחת לעיניים בזמן האחרון, נראים כהים יותר. אפילו הסינר עדיין עליה. אני לא רוצה לגרום לאמא דאגה אבל אני גם רוצה שהמקום שלי ושל אבא יישאר סודי.
"אמא עצובה, אבא. היא כל הזמן עצובה", אני אומרת לו, אולי הוא יכול לעזור לה.
"אני יודע איילי, אני יודע", הוא עונה לי ומחבק אותי חזק, "ולא כדאי להוסיף לה דאגה".
אני מחכה לרגע בו אמא מסובבת את גבה ומחליקה מהעץ. אני יוצאת מבעד לווילון שרכי הפיקוס בדיוק כשאימא מסתובבת חזרה. היא פותחת ידיים ואני רצה אליה.
אני מבקשת מאימא לקחת אותי לים. אני מחליטה לשלוח לאבא את הציור על פני הגלים ומוסיפה לעצמי תפילה 'שאבא יאהב אותו ויתגאה ויראה לכל החברים החדשים שהכיר בארץ של המתים ואם אפשר לבקש שלא יהיה לו אכפת, שהדף קצת מקומט'.
בילדותי בבית הספר היסודי הייתה ילדה אחת שביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל גילינו שאין לה אבא, כי הוא מת במלחמה. מאז תמיד חשבתי עליה בימי זיכרון. וגדלתי בשנים ויותר ויותר יתומים ויתומות הכרתי ובימינו נדמה כי נפגוש בהם בכל אשר נלך.
חשבתי שביום בו ישובו חטופנו החיים, נוכל להתחיל לשקם את הנפש. כמובן, נותרה משפחה בודדה במערכה, משפחת גואלי, המחכה להביא את רן לקבורה ראויה בבית. לי נראה כי רעש שנת הבחירות מחריש את החשוב מכל, את אלה שנותרו ללא אב או אם או לעיתים שניהם, שיספרו להם סיפור לפני השינה, ינשקו את מצחם ויעטפו אותם בשמיכה.
אני מקדישה את הטור והסיפור הקצר על איילה ליתומי ארצנו. הלוואי ונדע לעצור רגע ולפזר מעט אבקת אהבה על הגלים. אולי היא תגיע לארץ המתים, שיוכלו לשקוט ולבטוח שילדיהם נותרו בידיים אוהבות. תהיו טובים.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי
איזה סיפור מקסים. כל כך הרבה תום שמסתתר בו. ממש עיניים של ילד.
מרגיש לי כאילו הוא מחכה לפרקים נוספים. לעיבוד. מגיע לאיילה, להוריה ואולי גם לנו הקוראים שיצרת לנו שביל אחוד לצעוד איתם.
והפיקוס הבנגלי, הוא נהדר ומרתק. יפיוף אמיתי. ממקוה ישראל לגן שמואל.
תודה על פרק קריאה נוסף שלך
תודה חברי היקר.
תמיד יש תחושה של המשכיות שהיינו רוצים לראות. אבל לפעמים טוב להשאיר את זה לקוראים – משהו שאתה יכול לבדוק עם התלמידים:)
שבוע מבורך ורגוע שיהיה.