שבועיים חלפו ולא סיימתי לקרוא ספר. אבל אם לדייק, לא סיימתי לקרוא ספרים של אחרים. כיוון שבשבועיים האחרונים קראתי ועשיתי הגהה לספר שכתבתי, בז'אנר של ניהול, עבור ההוצאה לאור. בנוסף, קראתי כמה וכמה מאמרים לתזה. ואחרון, קראתי את הספר האישי שלי שאני כותבת כבר משנת 2018. כשלושה רבעים ממנו מוכנים ואחרי הפסקה של חמישה חודשים, החלטתי לחזור ולעבוד עליו ושאולי הוא יהיה הספר שאוציא לאור השנה.

הסיבה שאני מתעכבת בסיום הספר ושכתבתי לו כבר לפחות חמש גרסאות היא שהוא דורש הרבה ידע מדעי. לו הייתי יודעת ב2018 למה אני נכנסת קרוב לוודאי שלא הייתי פותחת את הדלת הזו. אבל לא ידעתי והדמויות גרות בתוכי ולא הולכות לשום מקום. יש להם שמות ופנים ותכונות וחיים שהם חיו ורצון לשרוד ואני אוהבת אותם ורוצה שייראו אור.

אז החלטתי לשאול אתכם הקוראים, האם אתם אוהבים לקרוא מדע בדיוני?
אני אוהבת גם לקרוא וגם לצפות בסרטים מהז'אנר, אבל מסתבר שההוצאות לאור כמעט ואינן מוציאות ספרות מקור מדע בדיוני שנכתבה בישראל, כיוון שאין מספיק קונים. כאן המקום לספר שזו לא ממש בחירה של הסופר על מה לכתוב והסיפור חזק מהכותבת. אישית איני יושבת וחושבת מה אנשים אוהבים, בוחרת נושא ודמויות שעשויים להימכר טוב יותר ואז מתיישבת לכתוב. בין היצירה לכלכלה אין קורלציה.

כך יצא שהחלטתי לשתף אתכם בפרק ההקדמה והפרק הראשון בספרי המתהווה הצד הרחוק של הירח. הסיפור הוא על אסטרונאוט אמריקאי וקוסמונאוטית רוסייה שנבחרו למשימה סודית של נאס"א בשיתוף ברית המועצות, בזמן המרוץ לחלל, בתקופת טיסות אפולו לירח. הם נשלחים כסמויים לירח במטרה לקיים שם חיים, בזמן בו עוד לא היו בטוחים שניל ארמסטרונג, ישאיר את חותם נעלו על הירח. הספר נשען על עובדות מדעיות, על ההיסטוריה, דמויות ואירועים אמיתיים שהתרחשו באותה תקופה ומשם יוצא את הבדיון בו לדובוני המים יש תפקיד וחיים במסע האדם אל החלל.

אשמח אם תקראו את התחלת הסיפור ותחוו דעה האם הייתם ממשיכים לקרוא?
פרטי הספר: הצד הרחוק של הירח מאת: לילי מילת, ספר בעבודה
תמונה ראשית: איור בהשראת הספר מאת: קרן יניב, 2019
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי

הצד הרחוק של הירח / לילי מילת

פרולוג

1956 חיילי הצבא הסובייטי של חרושצ'וב
איך הם תמיד באים ברגע האחד הזה. הפחיד אותה לחשוב שהם אף פעם לא הלכו, שהם תמיד בתוכה. "לינה…" הלחישות הצורמניות באוזניה הדהדו כמו הגיעו עד הוואדי המסולע תחתיה וחזרה. היא לא ענתה להם. אחרי שנתיים בחברתם המפוקפקת כבר למדה שהמצוקה שלה מאדירה את כוחם.
"אל תפתחי לינה, אל תפתחי." העניין הוא שהיא הסכימה איתם, כל שרצתה היה להשתחרר מהעולם וכמה מרשימה הייתה הדרך הזו אל המוות. להיזרק מהמטוס אל האוויר הקפוא, המהירות טופחת בכאב על פניה, צלילת סילון מדויקת אל מותה. היא רק צריכה לא לפתוח את המצנח.
"עוד קצת ותהיי איתם, את יודעת שאת רוצה. ניקיטה. סשה…" היד שלה על המצער קפאה. ידיים קטנות מחבקות אותה. למה לא עכשיו? לָמַה לחכות? לְמה לחכות?
פאפא.
מחשבה על פניו חמורות הסבר. על ניצוץ הגאווה בעיניו, כשהשלימה רצף מדויק של שבעה סיבובי פירואט על הקרח. כל שהייתה צריכה כדי כן למשוך בידיות הפתיחה היו פניו בעיני רוחה.
"לינה, לינה, לינה…"
היא קטעה את לחישותיהם במשיכה וסיננה "צ'ורט פודארי."
הרגע הזה היה שווה את הלוחשים הארורים ואת הזיכרונות שמיאנו להימחק. המצנח נפתח, המיתרים נמתחים והכול פתאום מאט. היא דואה באוויר ויכולה באותו קמט בזמן לזכור מהי הנאה. רגעי הדאייה הבטיחו צניחה אחר צניחה שלא תממש את מה שהתכוונה מלכתחילה, להתרסק. כמו אימא, כמו ניקיטה וכמו סשה. אך גם הפעם בחרה בנחמה שבדאייה, אומרת לעצמה שתמיד יש את הפעם הבאה, בה תוכל לבחור שלא לפתוח את המצנח.

פרק 1 / שיחת הטלפון הבין-פלנטרית הראשונה

20 ביולי, 1969
שפופרת הטלפון ביד שמאל. הדפים שהכין, המילים שהתעקש לכתוב בעצמו ולא להיעזר ביועציו, מונחים לימינו. הוא המתין לאישור. באותן שניות ארוכות חשב על המילים האחרות. המילים שלא רצה לומר, אלה שכתב למקרה שלא יצליחו, המילים שייתכן ויאלץ להשתמש בהן בעוד כמה ימים. אך לא כעת. ידו התהדקה על השפופרת כשהתקבל האישור וכעת התמקד בשיחה, דוחק כל מחשבה שתיקח אותו מרגע מופלא זה.
נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון: שלום, ניל ובאז. אני משוחח אתכם באמצעות טלפון מהחדר הסגלגל בבית הלבן. וזה בוודאות הטלפון ההיסטורי ביותר שנעשה אי פעם. אני לא יכול לומר לכם כמה כולנו גאים במה שעשיתם. עבור כל העם האמריקאי זה ודאי היום הגאה ביותר בחיינו. ועבור אנשים ברחבי העולם, אני בטוח שגם הם מצטרפים לאמריקאים בהכירם כמה ההישג הזה כביר. תודות למה שעשיתם השמים נעשו חלק מעולמו של האדם. ובעודכם מדברים אלינו מ"ים השלווה" זה נותן לנו השראה להכפיל את המאמצים להביא שלום לכדור הארץ. לרגע יקר ערך אחד בכל ההיסטוריה האנושית, כל האנשים בכדור הארץ מאוחדים בגאוותם על מה שהשגתם ומאוחדים בתפילותיהם כי תשובו בבטחה לכדור הארץ.
ניל ארמסטרונג: תודה אדוני הנשיא. זהו כבוד גדול וזכות עבורנו להיות כאן ולייצג לא רק את ארצות הברית אלא גם את אנשי השלום של כלל האומות, את העניין והסקרנות ואת אנשי החזון לעתיד. זהו כבוד עבורנו להיות כאן היום. 
ניקסון: תודה רבה ואני מחכה – כולנו מחכים – לראות אתכם על נושאת המטוסים ביום חמישי.
ניקסון החזיק את השפופרת בידו כשהתנתקה השיחה, עדיין לא מניח אותה במקומה. הוא ידע שעוד רגע, עוד דקה, הכול ישתנה. הם עשו את זה. הוא לא האמין. כלומר, ודאי שהאמין אבל עדיין. פעימות ליבו הואצו כשחשב על מה יקרה עכשיו כשינתק את הקשר עם אנשי הירח האמיצים שלו ויתממש הקשר האחר. הוא קיווה שהחליט נכון עבור העם האמריקאי. תמיד חשב עליהם אבל עכשיו בשנייה הזו כשידו בדרך מאוזנו לאפרכסת, כובד מסתו של כדור הארץ נפל על כתפיו.
הוא הישיר מבט למצלמה והנהן קלות בראשו, מסמן ליריבו-שותפו שהמשימה יוצאת לדרך. עדיין הופתע מעצמו שבחר לשתף פעולה עם הממזר הרוסי ברז'נייב, אותו אחד שהדיח את חרושצ'וב, לפני מעט שנים, כשזה האחרון יצא לחופשה. בכל ליבו קיווה שלא יבגוד גם בו. לא. ברז'נייב לא יכול לבגוד בו בלי שיבגוד בעצמו. הם תלויים אחד בשני והירח תלוי ביניהם.