לפני כמה שנים, בחדר האוכל של הקיבוץ הילדים היו בהתרגשות גדולה. נכנסו כמה כמרים ונזירות ולא הבנתי על מה המהומה. עיני הילדים היו מרותקות. לא התאפקתי ושאלתי, "מה מיוחד בהם? יש שם איזה סלב?" והתשובה שקיבלתי השתיקה אותי. ביתה של חברתי אמרה לי "אף פעם לא ראינו נזירה אמיתית!" איך זה ייתכן? שאלתי את עצמי בילדותיות של מי שעדיין לא הבינה שחיים בעיר מעורבת הם לא נחלת הכלל. תסתובב בחיפה ומובטח לך שברמה כמעט יומיומית תפגוש גם כמרים, גם נזירות, גם איזה שייח' וזה מובן מאליו.
אני מתחילה להבין יותר ויותר, כמה ייחודי זה לגדול בחיפה. במיוחד בעניין העברית והערבית. מעבר לכך ששמעתי ולמדתי ערבית מבית, שמענו גם בחוץ את השפה אם זה בחנויות, בהדר, בעיר התחתית, בשיטוטים בוואדי ניסנאס. עד היום, אני עורכת קניות אחת לחודש בוואדי. מתחילה במאפייה, אחר כך במכולת ולפעמים פלאפל אצל מישל. אמי, שתחייה חיים ארוכים וטובים, גרה עם משפחתה ברחוב קיסריה לאחר שייצאו מהמעברה. לפעמים אני צועדת שם ומנסה לדמיין אותה משוחחת עם אנשי הרחוב. כתבתי על כך מעט גם בספרי כלת הים, שחלקו האחרון מתרחש בחיפה.
השנים חלפו והערבית אינה נשמעת סביבי כבעבר. לא רק בשל היעדרה בקיבוץ אלא בשל היעדרה מהמרחב בכלל. פעם יכולתי לומר מילים או ביטויים והיו מבינים אותם והיום אני צריכה להסביר, אם בכלל אני אומרת משהו. בתוכי מתקיימות השפות, עברית, אנגלית, ערבית ועוד כמה שרכשתי בדרך כמו ספרדית. אך לערבית אין קהל ונותר בי געגוע לשפה, לתרבות, לאח של אבא זיכרו לברכה ולקולו הערב כששר את השירים ההם.
בכלל הגעתי לספר הזה של יוּסף חדאד בעקבות מסלול התזה שלי. במסגרת לימודי תרבות לתואר שני, החלטתי לכתוב תזה בנושא השפה הערבית בישראל. אני רק בתחילת הדרך, שאלת מחקר מתחילה להתגבש בימים אלה ומה שמאפיין את שלב החיפוש הוא קריאת מאמרים רבים וגם ספרים. חברה יקרה, שמכירה את הנושא שלי שלחה לי צילום של הפרק הראשון בספרו תנו לי להסביר ושמו: אל תצטער, תלמד ערבית. ביקשתי וקיבלתי אותו מתנה לחג ממשפחתי האהובה ודי מהר צללתי למוחו של מי שנעשה לשליח ההסברה שלנו בתוך הרשת ומחוצה לה.
במשך 206 עמודים נתתי ליוּסף חדאד להסביר לי ומה אגיד לכם, הוא די טוב בהסברים, כנראה כמו שהוא עושה הסברה בחסד. לקראת סוף הספר התכנסתי לתוך הבנה של "למה אתה עושה את זה לעצמך?" לא הצלחתי להבין איך אדם שם עצמו כמטרה לאנשים כה רבים שעניינם להשתיק את הקול הייחודי הזה שלו. אבל, ואללה, הבנתי. יש כאן תוצר היברידי מהסוג ששרק בישראל ואולי אפשר לומר, רק בחיפה, יכול לקום. כמובן, בהינתן המשפחה המיוחדת במינה שלו וההקשבה שלו לקול הפנימי שלו בתוך שאון חיינו כאן בישראל ובגלובוס, שמשום מה שואף לנקודות קיצון בשנים האחרונות.
הספר ריתק אותי. מעבר לכך שהתוכן מעניין ומן הסתם אקטואלי, אהבתי את הפרקים הקצרים והמדויקים, בלי לומר כל מיני "מסביבים" מתישים. חדאד לא מחפש לסובב דברים, הוא כותב ברור ומצליח להעביר את הלך מחשבתו בפשטות מעניינת. במובן זה, הוא כנראה פחות ישתלב (אם יבחר) בפוליטיקה, או שמי יודע, כפי שהתרשמתי ממנו ככל הנראה יביא משב רוח רענן כפוליטיקאי עם מסרים ברורים.
הטור הזה עולה בשבוע של יום השואה ולה מייחד חדאד פרק שלם, "ערבים נגד אנטישמיות". הוא מספר כי ביום השואה של שנת 2020, יצא עם משלחת בת 30 ערבים לפולין. "התחלנו בקרקוב, שם ביקרנו במפעל של אוסקר שינדלר, חסיד אומות העולם. כמי שאינם יהודים יכולנו להתחבר לדמותו – אדם לא־יהודי שהחליט להציל חיי יהודים תוך סיכון חייו… קיימנו על אדמת אושוויץ טקס זיכרון בשפה הערבית, עם קטעי עדות מתורגמים. דאגנו להנציח אותו ולשדר לעולם הערבי." (ע"מ 58-59).
הם אף התעקשו והצטרפו למצעד החיים שם הבטיח לשורד השואה אדוארד מוסברג, "שנעשה הכול כדי להמשיך להחדיר את זיכרון השואה בעולם הערבי. כמה חודשים לאחר מכן הוא נפטר. היה לנו הכבוד לצעוד איתו וללוות אותו במצעד האחרון שלו, ואת ההבטחה שנתתי לו שם אני אמשיך לקיים." (עמ' 59). ולו פרק זה בלבד, מעיד עד כמה ייחודית תפיסתו והדרך בה הוא צועד.
בנוגע לשאלה אם נשאר או משוחרר מהספרייה הפרטית שלי – תנו לי להסביר של יוּסף חדאד יישאר על מדף הספרים שלי. חשתי בקריאת הספר של חדאד, שבתוכו כמו שאני חווה בתוכי, ערבית לצד עברית יוצרות משפט שאיכשהו מסתדר. הוא כמובן מצליח להוציא יופי את שתי השפות החוצה וזה משהו שאני מעריכה ורוצה שיישאר אצלי. אך לפני שיעלה על המדף, יש כבר רשימת קריאה של מעוניינים. המקום יחכה לו אחרי שייעשה סיבוב בכמה בתים אחרים.
פרטי הספר:
תנו לי להסביר מאת: יוּסף חדאד, הוצאת ידיעות ספרים, 2025.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי
תנו לי להסביר: "ערבית לצד עברית יוצרות משפט שאיכשהו מסתדר."
לילי הקסומה איך שהמילים מתגלגלות לך אל הנייר-מסך!
כיף גדול למצוא את הזמן בניחותא, להתפנק ולקרוא את הטור שלך (גם אם זה שבוע אחרי).
הלוואי ובעוד שנה אאחל לך מזל טוב על תיזה כתובה כרוכה בסרט צהוב כמתנת הולדת 💛
אמן חברי היקר 🙌🏼
אני ריאלית אז ביום הולדתי הבא ניתן לצפות שהצעת התיזה תאושר ודייני בכך 🙏🏼
שיהיו ימים טובים עלינו ותודה שאתה תמיד חלק בדרך זו או אחרת מיום ההולדת🩵
מתי תגיע לעפולה לחתום על הספר. מחכים לך
יוסף, מתי תגיע לעפולה וטקס חתימה על הספר. מחכים לך
שבת שלום הילדים בקיבוץ לדעתי הרוויחו שהם חיים בסביבה הומוגנית ובטוחה,בקיבוצים יש הרי ועדות קבלה ,בחיפה המצב עגום כאשר ישנה הגירה מכפרי וערי הצפון לשכונות רבות בעיר,גם כאלה שמלכתחילה לא מעורבות ואין ועדות קבלה ומשנה לשנה וגם בשל הדמוגרפיה לא מעט זוגות שלנו אני רואה נוטשים לערי הלווין.עצוב.
אפרופו השפה שאת מתגעגעת אליה אותי מדאיג תרחיש אפוקליפטי שבדורות הבאים יתגעגעו בשכונות רבות בחיפה לשמוע עברית או לראות אנשים שחובשים כיפה או מבקרים בבתי כנסת חו"ח.בתקווה לימים טובים יותר.
באשר ליוסף חדאד שהתקשורת כ"כ מלטפת ונתת פה המלצת קריאה צריך לזכור ולהזכיר שדיעותיו במיעוט זניח בקרב בני עמו ורובם הרי חושבים עליו כנראה מה שאצלנו חושבים על עופר כסיף אז הוא לא ממש מייצג עם ,אלא כנראה את עצמו.
ודבר יותר חשוב צריך לדעתי בבתי ספר ובתקשורת וגם דרכך כאשת חינוך מעולה ממשפחה מכובדת שנפגשת עם ילדים ואנשים שאוהבים לשמוע אותך להעלות את המודעות ואת סכנת ההתבוללות אפרופו בת זוגתו של אותו "גיבור" שזה מדאיג שאנחנו משבחים(ובצדק) את פועלו ושירותו הצבאי אבל חוששים לבקר באותה העת ויותר להסביר לדור הצעיר את הבעייתיות והסכנה של התבוללות הבנות שלנו עם מי שאינם מבני עמינו.
שכל אחד מאיתנו ייתן את המעט מעצמו בהסברה לכבד את המורשת והדת שלנו, בזכותה גם זכינו גם לשוב לארצנו.
תודה רבה על דברייך ציפורה,
ובעיקר תודה שכתבת אותן באופן מכבד, שמעודד שיח ואינו מרחיק כפי שרואים רבות ברשת, ובכלל.
הדברים שאני יכולה להתייחס אליהם קשורים רק למה שאני חווה ו/או יודעת מעובדות כלשהן.
לגבי חיי קיבוץ, ואני אוהבת מאוד את הקהילה ואת האנשים כאינדיבידואליים. אך את ודאי צריכה לדעת שוועדות קבלה אינן מונעות את הבעיות ״הרגילות״ שחברה מתמודדת עימן – וזה הרבה מעבר להבדלי דת. במקום בו אני גרה התרחשו דברים קשים שלא התרחשו בשכונת ילדותי בחיפה. קיבוץ הוא עוד צורת חיים מעניינת וייחודית לישראל אך אינה לוקחת מהייחודיות של מקומות כמו חיפה ואינה בהכרח טובה ממנה ולדאבוני, הלוואי ויכולתי לומר שיש מוגנות טובה יותר לילדינו במקום זה, אך זה פשוט יהיה לא נכון.
לגבי יוסף חדאד, מאחר והוא התייחס לארוסתו בספר, אז הם כן חולקים אותה דת, ואמילי היא בת לאם נוצרייה. אישית איני נכנסת לציציות דת וגזע אצל אחרים, אך מאחר והעלית את הנקודה, אז נעשה צורך לענות.
ובהקשר לכך שיוסף חדאד ייחודי בתפיסתו ודרכו, אני רואה בכך נקודת אור ולא הנצחה לחושך הטעם המר של החיים המשותפים. יש כל כך הרבה סיפורים מנבּילים, שלהיחשף לסיפור מצמיח עשה לי טוב ואף תקווה קטנה.
ואחרון, הגעגוע לשפה הערבית, אני מאמינה שאני לא לבד בזה ולראייה – יש קבוצות על קבוצות שמנסות ומשמרות ומחיות את השפה והתרבות של בית ההורים. ערבית היא לא רק שפת אויב. לטעמי עשו טעות עוד לפני קום המדינה שאסרו על יוצאי גרמניה האומללים לוותר על שפתם רק בגלל שהייתה אז שפת אויב. בכל, לעדותם, לקחו להם גם זיכרונות ותרבות שהייתה להם נחמה.
ברור לי שהמצב מורכב כל כך, אנחנו ערב רב של אנשים ותרבויות ושפות שונות – תודה לך שאיפשרת את הדיון הזה והבאת לכאן את נקודת מבטך.
המשך שבת טובה ומבורכת.
היי, לא מוכרות לי בעיות הדמוגרפיה וההגירה בחיפה שאת מעידה עליהן, אבל אני יודע להעיד על עצמי שבתור בחור בשנות ה20 לחיי, עברתי מקרית ים לחיפה (המשפחה במקור מחיפה) במידה רבה כי חיפה היא עיר הטרוגנית ולא הומוגנית ותמיד אהבתי אותה בין היתר מהסיבה הזו, לדעתי זה דבר חיובי ולא שלילי. אני לא חושב שיש מחסור כלשהו בכיפות או בבתי כנסת בעיר ובכל מקרה, כל עיר והצביון הייחודי שלה. אני חושב שתופעת ההתבוללות היא ממש לא כצעקתה בשנים האחרונות לפי איך שאני חווה את המדינה. הדבר הכי חשוב בנושא הגירה זה שהאנשים שבאים יהיו מתורבתים, מנומנסים ואדיבים כלפי אחרים, אני חושב שחיפה היא בסך הכל בסדר בנושא הזה.