הצל שלי ואני: "כמו שיריו, גם מילותיו מילאו את חדרי ליבי, ואין לי כוונות לפנות את הבית מהן."

"חיי מתפצלים לשניים: ילדות פרועה מחוץ לבית, וילדות שבויה בתוך הבית – שני עולמות שונים, לא מתמזגים. הכי קשה לי הגמגום, הדבר האיום הזה שמרחיק אותי מאנשים… אני תקוע, קשור אל גדרות התיל של אושוויץ, של בּירקֶנַאוּ, ועוד שמות שאני שומע כל יום." (עמ' 216).

 "הצל שלי ואני" / יהודה פוליקר

יהודה פוליקר אחראי לחלק לא מבוטל מפסקול חיי, מילדות ועד היום. לראות אותו עומד על במה, הוא תמיד נראה לי כזה גדול מהחיים עצמם. נוכחות בימתית יגידו, אך עבורי זה הרבה יותר מכך. העירוב של המנגינה, המילים ופוליקר אחד – גורמים לי לעוף רחוק, בדיוק כמו בשירו שהוא גם שם ספרו, "הצל שלי ואני".

בהגיענו לגיל העצה, אנחנו מחפשים פחות חומר ויותר חוויה במתנות יום ההולדת. כך החלטתי שמגיע לי דייט עם שני אחיי הגדולים, רק אני והם. ומה טוב יותר מלחגוג 40 שנים לתקליט "עיניים שלי" בקיסריה? אז הזמנתי לנו מקום של כבוד, קרוב לאגדה התרבותית ששלושתנו אוהבים. בינתיים כבר חרשתי תלמים בהאזנה חוזרת ונשנית לשירים. זו תמיד תעלומה בעיניי איך אין זמן לכלום בחיים, אבל לשמוע אלף פעם שיר אהוב תמיד יש זמן. כשתאריך המופע מתקרב, החלטתי לקדם ברשימת הספרים הממתינים לי לקריאה את ספרו של פוליקר. 

הספר כתוב בגוף ראשון, יוּדה או יוּדֶקוֹ, כפי שמכנים אותו בבית ילדותו, מספר לנו על עולמו הפנימי העשיר, על עולמם של משפחתו האהובה ועל כל מי שנקרה בדרכו, מעולם האדם והחי. הוא אינו מוותר לעצמו ומניח על הנייר את הטוב, הרע, הכואב, המצחיק. למעשה, זהו יומן פרטי מאוד של יוּדֶקוֹ, שיהודה משתף עם הקורא. 

ניסיתי להבין האם הוא כה מרתק אותי כי מדובר ביהודה פוליקר או שהייתי נהנית מהקריאה לו היה זה אחד האדם. קשה לענות ממש על השאלה, כי במהלך הקריאה לנגד עיניי דמיינתי את פוליקר המבוגר כותב את הילד שבו וזה הוסיף נופך של עדנה וגם סוג של הקלה לדעת שהגיע לאיזשהו חוף מבטחים עבורו באמצעות המוזיקה. עם זאת, הסיפורים של יוּדֶקוֹ יישבו כל לב, גם אם אינם קשורים בסיפור של האמן. עולמו הפנימי כה עשיר ואפשר לראות בעיניים את הטיולים אליהם הוא מזמין אותנו להצטרף. 

זה סיפור על ילד שרוצה שייראו אותו ו"מתפלח" לתוך תמונות מצולמות, שיהיה תיעוד להיותו, בד בבד עם פחדו שהזרקור יהיה עליו, "אני מתבייש להצביע ולדבר בכיתה, שלא יצחקו לי בגלל הגמגום. הפחד יושב לי בִּפנים ובולע לי את המילים. אני בונה סביבי חומת שיש עבה שאי־אפשר לחדור דרכה." (עמ' 127).

זה סיפור על ילד שהפחד לאבד את הוריו חונק אותו וממלט דמעות מהקוראת הזאת. כי איך אפשר אחרת כשהוא אומר לאמו, "אני לא רוצה שתמותי לי אמא! מה אני אעשה בלעדייך?"(עמ' 195) כאשר לכל אורך הספר הוא עסוק בלשמור על ההורים, רק שלא ימותו לו. איך אפשר אחרת כשהוא "זוחל אל המיטה של ההורים שלי ומחבק את אבא, כי אבא הוא כל מה שיש לי בעולם." (עמ' 120). ואיך אפשר שלא לבכות כאשר שברגע שיש ליוּדֶקוֹ אפשרות לבקש משאלה מכוכב נופל, כל מה שהוא מבקש זה שההורים שלו לא ימותו.

זה סיפור על ילד עם קשר יוצא דופן לבעלי חיים, ילד שתמיד "מקנא בציפורים שעפות חופשי בשמים." (עמ' 158). סיפור אחד מרבים מלמד על הנפש של מי שרוצה להגן על החלש ולעזור לו בדרכו. "פעם הרמתי פשוש שנפל מהעץ. חששתי שחתולים יטרפו אותו, ולכן בניתי לו כלוב עם פתח מרושת. האכלתי אותו עד שהתחזק. כשהחלים, פתחתי לו את הכלוב והוא פרש כנפיים, נופף לי לשלום והמריא אל החופש." (עמ' 130).

בכל זאת, לצד הסיפורים המגלגלים דמעות על לחיי, יש את אלה שגורמים לי לפרוץ בצחוק כמו סיפוריו על השכנים. "השכנים שלנו הם אוסף של טיפוסים מוזרים. השכנה שושנה, למשל, קנתה יום אחד מכשיר שמנענע את התחת ומרעיד את הגוף כדי לעשות דיאטה. לבושה בטריינינג ספורט היא קושרת אליה את רצועת העור של המכונה, והמכשיר מנדנד לה את הבטן או את הישבן שעות על גבי שעות, לצלילי תקליט של אלביס או קליף." (עמ' 93). אמנם לכל אחד יש את ילדותו שלו, אבל הסיפור על השכנה האחרת לקח אותי היישר לילדותי בחיפה ולבניין. 

"שכנה אחרת שלנו," כך הוא כותב, "שאיתה יש לנו קיר משותף, מקשקשת בשעות הקטנות של הלילה בסירים ובמחבתות ומעירה את כל הבית. אמא מתעצבנת ו"משיבה אש": היא חובטת בקיר עם מכסה של סיר. לילות שלמים עוברים עלינו במלחמת הסירים הזאת." (עמ' 93). אין מי שגדל איתי בדרך צרפת 63 ולא נזכר עכשיו בגב' קימלשטיין שילדי הבניין טרדו את הסיאסטה שלה בין 2 ל-4 בצהרים ויצאה עם שני מכסים ענקיים של סירים, עמדה בחדר המדרגות של הקומה הראשונה וכמו מצלתיים הקישה בהם שוב ושוב בעודה צועקת במבטא גרמני כבד "אני לא יושנת, אף אחד לא יושן!" מרכז הבניין בנוי כך שחדרי המדרגות יוצרים צוואר בקבוק והד עצום מקומת הקרקע ועד הקומה השמינית, דלתות הדירות נפתחו וראשים הציצו מלמעלה למטה כשידיהם על אוזניהם. האוזניים של פוקסי, הכלב שלה, ודאי הצטלצלו עוד ימים רבים אחר כך. כמה אני מתגעגעת אליה. יחידה במינה כמו רבים משכניי לילדות.

לבסוף, פוגש יוּדֶקוֹ במרפא לנפשו כשהוא מגלה את עולם המוזיקה ומה מתרחש בתוכו כשהוא אוחז גיטרה ביד.  "התחילה להתפתח אצלי שפה מוזיקלית, שפה שלא מגמגמת, והרגשתי מאושר איתה." (עמ' 223). אולי אני פיוטית ורומנטית אבל ממבט מעריץ מהצד על הילד שהיה לגיבור תרבות, אני רואה את יוּדה הילד עף רחוק כפי שחלם תמיד, הצל שלו עושה לו כנפיים ואנחנו, אוהבי המוזיקה שלו, נהנים מאותו חיבור דמיוני, שהיה לו פעם בלתי אפשרי. 

בנוגע לשאלה אם נשאר או משוחרר מהספרייה הפרטית שלי – הצל שלי ואני של יהודה פוליקר נשאר במשפחה. כמו שיריו, גם מילותיו מילאו את חדרי ליבי ואין לי כוונות לפנות את הבית מהן. יש עוד ציטוטים רבים שסימנתי ורציתי לשתף ולכתוב לכם, אך ב1,000 מילים אי אפשר לקצר סיפור חיים של יהודה פוליקר אחד, יוּדֶקוֹ, לא סתם ילד יווני – ותאלצו לקרוא בעצמכם את סיפורו המלא. ואני, כשאשב באורקסטרה בקיסריה, לצד אחיי הגדולים, השירים המוכרים מ40 שנות "עיניים שלי" ייצבעו בגוון נוסף ויעמיקו את חוויית השמיעה שלי. יאסוֹ יוּדה! תודה על המילים ועל המנגינות.

פרטי הספר: 

הצל שלי ואני מאת: יהודה פוליקר, ספרי עליית הגג, הוצאת ידיעות ספרים, 2019. 

קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי