"רק כשהמטוס התרוקן מכל הנוסעים, קמו המלך והמלכה בנחת, לקחו את התיקים, נפרדו בחיוכים מהדיילות והטייס וירדו. האוטובוס התרחק מאיתנו, גפיים של נוסעים משתרבבות מהחלונות. אוטובוס חדש וריק לגמרי חיכה רק לנו, והסיע את שלושתנו אל בית הנתיבות." (גבי ניצן, בּאדוּלינה, עמוד 35).
לגדול כילדים בשנות ה-80 של מדינתנו הבטיח בין היתר שנשמע את ההצדקה לכך שאנחנו "חייבים לסיים הכול בצלחת" בארבעת המילים "יש ילדים רעבים באפריקה". אותי אישית זה אף פעם לא שכנע. לא שאני מתייחסת בזלזול למה שיש לי, אבל להגנתי טענתי שאני לא פח אשפה ואין לי כוונות להעמיס עליי עוד ועוד ביסים מהארוחה הטעימה והמוגזמת שמונחת לפניי. נכון שאנחנו מכינים ארוחות מוגזמות בתרבות הישראלית? לשבת ליד השולחן של אמא שלי, שתחייה שנים רבות וטובות, משמעו לגנוח בהנאה ולהפעיל את שרירי הלסת כשהחך לא מצליח להתמודד עם כל הטוב הזה. אחר כך נביט בחוסר אונים בין הרצון שלנו לעוד לבין המקום הקטן מידי שקיבתנו מקצה לארוחה.
בשנתיים האחרונות האשמה הצליחה להגיע אליי. אלה לא רעבים מסתוריים ביבשה שאני לא מכירה. היו אלה אחינו המורעבים שנחטפו למנהרות אויב. הבנתי עד כמה בכל פינוי צלחת שלא סיימתי, בכל ביס שהיה לי טעים ובכל כוס מים שלא שתיתי עד הסוף, חשתי אשמה אינסופית. הבנתי עד כמה אשמה זו התקיימה בי רק מאז חזרו אלינו אחרוני החטופים החיים. פתאום האוכל טעים יותר והמים מחליקים טוב יותר בגרון.
עתה כשהתפנתה אשמת האחר הרעב, אפשר להתפנות לטפל באשמת ה"אכלתי יותר מידי". בד בבד עם לסיים הכול בצלחת, התרבות הגלובלית דורשת שנשמור על גזרה שנעים לאחרים להביט בה. מעולם בו גוף שופע, העיד על בריאות ויופי, הרזון החולני הפך למודל, נכון יותר לסופר מודל. לימדו אותנו לספור, להקציב ולתקצב כל מולקולת מזון שמחליקה בצינור הוושט. למה לא נותנים לנו לאכול בשקט וליהנות מעוד כפית של גלידת פיסטוק ברחובות רומא?
לא יודעת למה, זה גרם לי להיזכר במלכת בּאדוּלינה של גבי ניצן, שאוכלת כמויות מוגזמות של מתוק ומצליחה לשחרר את הקלוריות העודפות בחיוך. כבר קראתי את הספר הזה כמה וכמה פעמים מאז יצא לאור בתחילת המילניום. מצד שני חלפו יותר מ-20 שנים מאז הפעם האחרונה שקראתי בו ותהיתי האם הוא מחזיק מים. שלפתי אותו מהמדף ובשבוע האחרון יצאתי לבדוק ולשוטט בממלכת בּאדוּלינה.
לא כל אחד יכול להיות מלך ולא כל אחת יכולה להיות מלכה. העניין מצריך שינוי תפיסה עמוק. מלך באדולינה מסביר שהוא "מצפה שהכול יקרה בדיוק לשביעות רצוני, אני עושה אך ורק מה שאני רוצה לעשות… בלי רגע של היסוס, בלי להרגיש אשם, בלי לחשוב שזה לא מוסרי, בלי להתבייש. להאמין בכל הלב בזכות המלאה שלך לזכות בכל הסיפוקים והאוצרות שעולים על דעתך." (עמוד 20). אני זוכרת שבקריאה ראשונה, זו נראתה לי ההגדרה של אגואיזם. ואז יצאנו, האיש ואני, לטיול שאחרי חתונה, לשנת דבש מסביב לגלובוס וערכנו "ניסויים" הבוחנים את האפשרות לחיות כמו מלך ומלכת בּאדוּלינה. הקטע הזה של לחכות שאחרוני הנוסעים ירדו מהמטוס ורק אז לצאת בנחת ממנו, מה שציטטתי בתחילת הכתבה, עובד לגמרי. לא במובן שתמיד מחכה לך אוטובוס ריק להסיע אותך לבית הנתיבות ולא שלא תעמוד בתור אף פעם, אצלי זה הוריד את מפלס המתח והעצבים במקומות האלה. מראש אני רואה בהם חלק מהטיול או נסיעת העבודה וככאלה אני מתכוננת אליהם ואין פעם שהמטוס נוחת ואני לא חושבת על בּאדוּלינה, נושמת עמוק ומחליטה אם להישאר ולחכות עד שיתפנה המטוס או להצטרף לעומדים. הבחירה עושה את הייאוש לנוח.
ביומן מסע שלי משנת 2003 כתבתי על הטיסה הראשונה מתוך רבות שנעשו בשנה זו. יצאנו מישראל וברגע שעלינו על מונית שירות מחיפה לבן גוריון התחיל הטיול. יש משהו בעובדה שאתה נוסע לתקופה ארוכה שמוריד לחץ. יהיה תור, יהיו פקקים, יהיה לא יודעת מה, אז מה? ואז עלינו למטוס וראינו שהדיילת הושיבה אותנו במקום הכי שווה במחלקת תיירים, בשורה הראשונה, עם מקום לרגליים וטלוויזיה משלנו (זה היה בעידן שלפני האייפד האישי לכל נוסע) והרגשנו אכן כמו מלכים.
לספר של גבי ניצן יש תפיסת עולם פוליטית, הוא גם כותב שם על קלינטון (או קלימפטון) ועל מלחמות ופוליטיקאים. מלך בּאדוּלינה מציע "שינוי בתפיסה התרבותית. להפסיק לפחד, להפסיק להאמין שמישהו יכול להפוך אותך לקורבן, לכלוא אותך בבית בשבת, לשלוח אותך למלחמות שאתה לא מאמין בהן. להפסיק להאליה פוליטיקאים. אי אפשר לברוח מהם אצלכם: בכל תוכנית אירוח יושבים שניים שלושה פוליטיקאים, מחליפים מתכונים, מנגנים על טרומבון, מספרים בעיתונים על זכרונות מבית סבתא, בוחרים שירים ברדיו. הכוח של הפוליטיקאים זהה לחלוטין למידת הכוח שאתה מייחס להם. יש להם חבלים דימיוניים לצוואר שלך, ואתה זה שמחזיק את הרצועה." (עמוד 37). זה לא שצריך לקבל או לא לקבל את הרעיון בספר שאנחנו קוראים, אבל יש בו מקום להאיר עיניים ולפתוח דיון על מה באמת חשוב לנו ובידיים של מי אנחנו מפקידים את הכוח לאושר הפרטי שלנו.
היה לי נעים לטייל שוב בממלכה שלא ביקרתי בה שנים רבות. החלטתי שאכן הספר ראוי להישאר בספרייה הפרטית שלי. נזכרתי כמה אפשר ללמוד מתרבויות אחרות ומדעות שונות משלנו וכמה צר יהיה העולם שלי לו יהיו סביבי רק אנשים זהים לי. ובעניין האוכל והמתוק והקלוריות, מצרפת כאן את דבריה של מלכת בּאדוּלינה:
"כשאני אוכלת משהו מתוק, בעיקר שוקולד, מיד אני מחייכת… זה כמו זרם שעובר בתוכי. וכל פעם שאני צוחקת או רוקדת או מציירת או מלטפת כלב, אני משחררת סוכר. הוא עובר דרכי. אני לא צריכה לצבור, כי תמיד יש לי עוד שוקולד." (עמוד 113).
מאחלת שימתק יומכם ותעבירו אותו הלאה בחיוך!
פרטי הספר:
בּאדוּלינה מאת: גבי ניצן, משכל הוצאה לאור, 2001.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי
יאללה שלך גברת לילי מילת.
מה יהיה עם הכתיבה הפשוטה והברורה שלך שנכנסת לה ככה ברכות מהעין הישר אל הלב.
תודה על היכולת שלך לחבר אותיות למילים ואת המילים לכרוך לסיפורים מיוחדים.
תודה עופר חבר יקר,
שבת של גשם טוב ניקיון וריח סתיו.