נשיקת לילה טוב לנערה יפה שטרם מלאו לה שבע-עשרה ופחות מתריסר שנים לאחר נשיקה זו ולידת שני ילדים כבר לא תהיה בין החיים.
כעשרים דקות, אפילו יותר, לפני השעה היעודה כבר יצאתי מהבית. היה עלי לצאת מפתח הבית, לחצות כביש ולצעוד מהלך של כתשע שניות והגעתי לנקודת המפגש. היה לי זמן רב לצעוד ולעשן סיגריה בנחת. הלכתי כשראשי מוטה עם כוון הרוח על-מנת לשמר את תסרוקתי בשלמותה. היציאה מן הבניין שלנו עוברת דרך איזו מנהרת רוח פרצים טיפשית שהורסת תסרוקות ששעות ארוכות הושקעו בעיצובן. מנהרה ידועה ברחוב הרצל בחיפה, בסופו. ברוב שעות היממה יכול היה שביל המעבר לשמש כנקבת רוח למהנדסי טילים ארוכי טווח. אין דרך מעבר אחרת ולא פגישה אחת נהרסה בגלל תסרוקת הרוסה שאינה הולמת.
את הסיגריה כיביתי כבר מזמן. השעה היעודה כבר הגיעה וחנה בת-זוגי למפגש איננה. צעדתי שני צעדים ימינה ושניים שמאלה, לא מתרחק מהתחנה. כבר עצרו לי מספר אוטובוסים, פתחו את הדלתות לרווחה והנהג המתין לעלייתי.
אולי מקובל שבת-זוג בפגישה ראשונה צריכה לאחר, אז אני מחליט להמתין עוד קצת. השעה כבר שמונה ושלושים. הבנתי שהעניין אבוד ועלי להזדרז, שאספיק לפחות לפגוש את החברים ולהשתלב בתוכנית הערב. נניח שחנה תאחר בשעה ותמצא אותי עומד ומחכה. מישהו ייראה לא טוב וכנראה זה אני. חציתי את הרחוב בריצה. מונית שרות ותוך דקות אני במרכז.
קולנוע ארמון בחיפה. המסך הקטן טרם כבש כל חלקה טובה בחיינו ומסעדות נועדו רק למי שהאוכל אינו מצוי בביתו והרעב מציק ולא כבילוי. מיטב הנוער הסלוני נפגש באזור זה וההמולה רבה. מספר סיבובים באזור יפגישו אותך עם כל מי שחפצה נפשך לפגוש. בשעות הערב המוקדמות, כל מי שבריא ויכול לעמוד על רגליו, משוטט באזור. למעט קשישים כמובן. הגעתי למקום המפגש של החבר'ה כעוס ומאוכזב. חנה הסכימה להיפגש איתי אולי בקלות רבה מידי, אולי שיטתה בי.
מישהו בא מולי ומספר שפגש את חנה עצבנית ואינה רוצה לראותני עוד. הוא מצביע לעבר השני של הכביש ואכן הבחנתי בה עומדת ומשוחחת עם חברה. החלטתי לא לגשת, כי גם אני כועס. עודני עומס ומהסס, חנה הבחינה בי ונפנפה בידה לשלום. נפנוף יד חמוד ומזמין ללא כל איתות על כעס או שמירת טינה. לא הייתי זקוק ליותר מזה. ירדתי לכביש לחצייה תוך שאני מתמרן בין המכוניות הרבות המשתרכות לאיטן וסופג קללות מנהגים עצבניים. כביש בלתי ניתן לחצייה בשעה זו בתחילתן של שנות הששים. אין כל מחשבה על האפשרות להיפגע. גוף בהתרוממות רוח כזו לא ניתן לדריסה.
הגעתי אליה מתנשף בכבדות, לא מהריצה בכביש אלא בגלל ההתרגשות. חנה לא חיכתה הרבה ופתחה במתקפה רבתי כשפניה קרובות לשלי כדי להתגבר על רעשי הכביש. גם בכעסה נשארו פניה היפות רגועות ומרגיעות. "כיצד היית מסוגל לתת לי לעמוד לבד בשפת הכביש כמחצית השעה ולבסוף
גם לא מואיל בטובך להגיע?" בכל ספרי האסטרטגיה אכן מומלץ לכל מי שחפץ בהגנה טובה, שיצא
להתקפה כבדה. חנה נקטה כרגע באחד הסעיפים החשובים הללו וגילתה אכן חושים טובים באסטרטגיה אך היא לא ידעת שמולה עומד ממציא דגול בתחום ואסטרטג לא פחות טוב ממנה.
בירור קצר הבהיר לשנינו את התעלומה. שנינו חיכינו בשעה היעודה ליד התחנה של סוף רחוב הרצל של קו 42. אף אחד מאתנו לא איחר, רק היה הבדל אחד קטן. אני חיכיתי בתחנה של האוטובוס שמגיע מהעיר התחתית וחנה חיכתה באותה תחנה של הכוון הנגדי. המרחק שהפריד בינינו הוא כמה צעדים מעבר לפינה. עיקול הכביש מסתיר את שדה הראיה בין שתי התחנות. ההכרות שלי עם היפה בנשים עמדה על בלימה בגלל כמה פסיעות מפינה נסתרת. קשה להקיש ולהסיק מסקנה מכל נתון אפילו את הוא ברור ואינך מפענח שום אפשרות נוספת. התשוקה אליה גרמה לאי התייחסות למסקנה הנמהרת. מה קורה במקרה שתשוקה אינה קיימת? גורלות נחתכים לא פעם על סמך טעויות. במקום להשקיע מחשבה ולהגיע לאפשרות הזו התעסקתי בתסרוקת וברוח המפזרת את התלתל הקדמי.
עניין הכעס הפך לקוריוז משעשע והחלטנו שאת המשך ההכרות בינינו נשתדל להמשיך ברגל ימין. על פי התכנון המקורי אנחנו אמורים ללכת לסרט. מונית, דקות נסיעה ואנחנו בקולנוע רון. היומן כבר החל כשנכנסנו ואת הדקות הספורות שנותרו עד תחילת הסרט ניצלנו לשיחה חרישית כשגופי מוטה לעברה על מנת לשמוע את לחישותיה ולהשמיע את שלי. המגע של כתפה בכתפי נעם לי והסרט הפך לדבר ממש שולי. בצורת הישיבה שלנו כשכתפינו צמודות, אני רואה כמחצית מהמסך הגדול. הגברת שלפני יושבת זקוף ותסרוקת התלתלים שלה מכסה את רוב שטח המסך. שנת 1961 גברת ללא תסרוקת מגדל על ראשה לא העזה להראות פניה בציבור. אינני זוכר את תחילת הסרט, לא את המשכו ואינני זוכר את סופו. אני רק זוכר שהיינו בקולנוע. נער הייתי וגם בגרתי ואינני זוכר שמגע של כתף בכתף יכול היה לגרום הנאה כה גדולה.
הפסקה. יצאנו למזנון כשאנחנו מתלוצצים, צוחקים ומאושרים. הארטיק שקניתי לה התרסק על הרצפה כשניסתה להגיש אותו אל פיה לביס הראשון. חזרתי לעמוד בתור וקניתי שוב את אותו סוג של ארטיק במקום המרוח על הרצפה. חנה מלווה את הריסוק בצחוקה המתגלגל ונרגעת עם בואו של הארטיק החדש. הפעמון המחזיר את הקהל למקומו בסוף ההפסקה, קטע אותנו וחזרנו לאולם.
ידעתי שהסרט הסתיים כשכל הקהל קם על רגליו, בדרך כלל זה סימן בטוח. יצאנו בהליכה לכוון ביתה. סיפרתי לה על כוונתי לעזוב את הארץ בתקופה הקרובה על מנת להמשיך בלימודי המוסיקה. ברשות-השידור הגרמנית מחפשים נגנים קוראי תווים ובשכר גבוה. ניסיתי לכוון את הלימודים לשם. לא
תיארתי לעצמי כמה הפגישה הזו תשנה את תכניותיי ואת חיי.
תוך כדי שיחה כבר חצינו את גשר רושמיה. פניה ימינה לעליה תלולה לרחוב אל-כנסא. בסוף העלייה הוא הופך לדרך עפר וכאן אנו נעצרים. חנה ביקשה להמשיך לבד. התבוננתי וחיפשתי נקודת אור מסביב. צד ימין של הדרך, זו תהום מצוק של כמה עשרות מטרים, מקום שנקרא ואדי-רושמיה. הצד השמאלי זה רכס הרים בעל צוקים גבוהים ומערות פעורות. בין כל האידיליה הזו, עוברת דרך עפר ואין לי כל מושג לאן היא מובילה. חנה הרגיעה אותי שביתה קרוב ושאסיר דאגה מליבי. היא כבר מתורגלת בדרך זאת והזמינה אותי לבוא לבקרה בשבת בבוקר בביתה.
לשאלתי לכתובת מסוימת הסבירה שמסלול ההליכה הוא בשביל העפר עד שבסופו של דבר אגיע לחווה גדולה ובודדה, שם היא מתגוררת. התכוונתי להיפרד כשחנה מציעה נשיקת לילה טוב. התחבקנו והתנשקנו. בסך הכל נשיקה. מה שקול כנגד נשיקה כזו? הלכתי הביתה בתחושה רצינית של גג העולם. רציתי, אך לא יכולתי לשיר את השיר של ג'ין קלי "שיר אשיר בגשם" כי ראשית לא ירד גשם ושנית אינני זמר, גם את המילים אינני יודע בדיוק. הלמות הלב וההתרגשות, התרוממות רוח. כל עניין אחר שאמור
להעסיק את מוחי, מתגמד.
"מתי לכל הרוחות הפגישה הבאה?"
בתור חיפאי צעיר שמאוהב בכל פיסת אדמה שמשתרעת על העיר היפה בעולם, מדהים אותי לשמוע סיפורים מהימים ההם, כשכמובן כל המקומות והתיאורים די מוכרים לי מסיפורים של מבוגרי המשפחה, תודה רבה לך מר אילן על סיפור מרתק!!
סיפור התאהבות מתואר יפה במיוחד שהמקומות בחיפה לגמרי מוכרים.