מלחמת העולם השנייה הסתיימה עשרים ותשע שנים קודם לכן, אבל הירוּ אוֹנוֹדָה לא ידע והוסיף להילחם את מלחמת הגרילה שלו בג'ונגלים של הפיליפינים. מזונו העיקרי היה אגוזי קוקוס ומלחמתו הייתה בגלי היתושים שתקפו עם כל מטר גשם. מטרתו הייתה מלחמה אליה גויס כשהיה בן עשרים.
הוא קיבל הכשרה במודיעין ולוחמת גרילה. נאמנותו לצבא הקיסרי של יפן הייתה ללא סייג ובדצמבר 1944 נשלחו הוא וקבוצה קטנה של חיילי יחידות עילית אל האי לובאנג שבפיליפינים. על הלוחמים נאסר להיכנע או להתאבד, יהיו הנסיבות אשר יהיו. "בשום פנים אסור לך לשלוח יד בנפשך", נאמר בפקודה הצבאית. תכניתם כשלה ורוב החיילים היפנים שעל האי נלקחו בשבי או נהרגו. אונודה ועוד שלושה חיילים ברחו אל הגבעות.
האי לובאנג הוא אי קטן שאורכו עשרים וחמישה קילומטרים ורוחבו עשרה, אבל הוא מכוסה יערות עבותים שאפשרו לארבעת הנסים להסתתר. באוקטובר 1945 הם מצאו עלון המבשר על סיום הלוחמה וקריאה למסתתרים לרדת מההרים. אונודה לא האמין והיה בטוח שזו תעמולה של בעלות הברית. למשימה נרתם גנרל טומויוקי שהיה מפקד הארמיה ה – 14 של צבא יפן. בחתימתו הוצנחו מסמכי כניעה, אך גם להם לא האמינו הארבעה ונשבעו להמשיך במאבק ההתנגדות.
השנים חולפות. חייל אחד נשבר והסגיר עצמו למשטרה המקומית, השני נהרג בידי פיליפינים מקומיים ולאחר שמונה-עשרה שנים נשאר אונודה בגפו כשחברו נהרג ביריות כשפשטו על מאגרי מזון באי. כך בתנאי חיים מזעזעים נשאר אונודה לבד. היער שרץ חולדות, חום טרופי וגשם שירד בקביעות. שינה בבקתות מאולתרות מענפי עצים והפחד מליפול בשבי האויב.ֿ
בכמה מגעים שכשלו לא הצליח אף לא אחד לשכנע את החייל הנאמן שהמלחמה נסתיימה לה. ממשלת יפן החליטה להתערב ולאחר עשרים ותשע שנים הצליחה לאתר את מפקדו הישיר והטיסה אותו לאי. "עליך להיכנע מיד ולמסור לי את נשקך וכל התחמושת שברשותך", ציווה בתקיפות. בחוסר רצון בולט ביצע אונודה את הפקודה וכך שוחרר רשמית מתפקידיו הצבאיים.
"באמת הפסדנו במלחמה!" היו מילותיו הראשונות. "איך הם (צבא יפן) יכלו להתרשל כל-כך?" בשובו ליפן זכה לקבלת פנים של גיבור לאומי, אך סלד מתשומת הלב וטען שיפן אינה אלא צל של המדינה הקיסרית האצילה אותה שירת שנים רבות כל-כך.
כמה קשה לפעמים לשכנע שנגמר! השנה 1957 נשף ריקודים נערך בתל-חנן שליד חיפה העיר. נבחרתי להיות בצוות המנגנים המרקיד את האורחים. "תכיר מתופף חדש", כך נמסר לי. באותו היום הכרתי את המחונן יוסי לוי שבנוסף לתופים שר גם כמה שירים. ניגנתי אתו בכמה אירועים ואז נסע לארה"ב ללמוד מוסיקה בבית-ספר גבוה. אם איני טועה היה זה "ברקליי" המפורסם.
על מנת לממן את לימודיו במוסד היוקרתי ניגן בלילות במועדוני ג'אז. למזלו התקבל להרכב שמנהיגו הוא נגן סקסופון טנור ידוע איתם יוכל להתפתח. לא אפרסם את שמו מפאת כבודו אפילו שקהל מעריציו ידע על הרגליו. עם ההתכנסות מדי ערב התחמשו הנגנים במטשטשי מוח שונים ומשונים ויוסי התבונן בסלידה וסירב להיות שותף לתהליך.
"הייתי מצוין היום! לא כן?" שאל נגן הסקסופון ערב אחד כשהיה ירוד מאד ברמתו ויוסי לא העז לומר לו את האמת לאמיתה. בשעה שתיים לאחר חצות מסיימים את הנגינה וחברי ממהר, כהרגלו, לביתו על מנת להספיק לישון לקראת הלימודים. בשעה היעודה המקום כבר מתרוקן והמלצר מרים כסאות על השולחנות לאותת למי ששתה יותר מיכולתו שהערב הגיע לקיצו. המקום ריק מאורחים והתזמורת מנגנת בלהט כאילו הערב מתחיל.
בטעות או שלא נטל הנגן המוביל מנה גדולה מהחומרים האסורים כך שלא ידע מי מנגן ולמה, מתי מסיימים ומתי מתחילים ומי היפני שנלחם עשרים ותשע שנים ברוחות. כיצד משכנעים אותו שהערב נגמר? מי שהעז זה בעל המועדון שניסה ללא הצלחה להסביר לנגן הנמרץ שכל אחד הולך לביתו. כשלא עזרו הדיבורים ניתק את החשמל מציוד ההגברה וכיבה את האור. באותו היום עלה יוסי על יצועו מאוחר מהרגיל, מאוחר מאד! כמה קשה לפעמים לשכנע שנגמר!
- אם זה חבר וועד הבית שסרר..
- אם זו אהבת נעורים נכזבת….
- אם אלו אצבעות גרומות של פסנתרן מזדקן….
- אם זה חוקר מערות בבטן האדמה והסוללה של הפנס התרוקנה…
לא ממש הבנתי את הקשר בין שני הסיפורים אבל לפחות הם מעניינים…🤪
המוסיקה נעוצה בגנים של אילן, ושום ניתוח מעקפים לא יוכל לעקוף את המנגינות הבוקעות מן הקלרינט המשופשף שלו. הוא, אומנם, יודע עברית על בוריה, אך במקביל לא שוכח שבע ״אותיות״ מוסיקליות: דו רה מי פה סול לה סי.