דְגָנִיוֹת: "הסיפור האישי שלי עם קדיש לוז ומשפחתו התקלף לו שכבה אחר שכבה על פני השנים."

לראשונה, הגעתי להשתתף כסופרת בשבוע הספר בתל אביב בשנת 2014. אז התקיים האירוע הנמשך על פני 10 ימים בכיכר רבין. לא נתתי למרחק בין דגניה ב לעיר הגדולה להפריע לי מלשהות בעולמי החדש מאחורי דוכן ההוצאה לאור ולהתענג על שיחות ספרות עם קוראים ולהתלהב כתמיד ממפגש עם סופרים אהובים עליי. מאז חלף עשור אך יש שאלה אחת שנותרה בעינה ואנשים מכל קצוות הקריאה אינם מרפים ממנה – 'מה בין דגניה א לדגניה ב?' ובעיקר רוצים לדעת 'למה נפרדו הדגניות? על מה רבו?'

כל כך הרבה פעמים עניתי לשאלה הזאת, כך שמפליא אותי בכל פעם מחדש שיש עוד אנשים שלא יודעים את התשובה. כמובן, זו ההטיה שלי לחשוב שאם עניתי ל100 איש, הם כל העולם כולו… בכל אופן, זו התשובה האמיתית (ומסתבר המאכזבת את השואל צְמא הסקוּפ הצהוב) לשאלה – מה קרה בין דגניה א לדגניה ב ולמה בעצם יש שתיים כאלה?

ובכן, לא קרה כלום פרט ל… חזון ציוני קיבוצי משותף. כן, כן, דגניה א היא הקיבוץ הראשון משנת 1910, וחזונם היה לאכלס את ארצנו בדגניות. דגניה ב הוקמה לאחר עשור ואחריהן קמה גם דגניה ג, שקטעה את הרצף, עברה למקום חדש בארץ וכיום אתם מכירים אותה בשם – גניגר. 

הו, מה רבה האכזבה על פני השואלים. נתתי לעובדות לקלקל להם סיפור טוב. לא, הדגניות הן לא סיפור קיבוצי איחוד-מאוחד, שנפרדו על רקע פוליטי. את סיפורי הקיבוצים שנתנו לפוליטיקה להפריד בין בתי אב תוכלו לקרוא בספר האדום, של חברנו הסופר האהוד אסף ענברי. ובינתיים, אציג לכם ספר שככל הנראה יקשה עליכם להשיג, אך ביליתי במחיצתו את הימים האחרונים וסיפוריו הם מתנה לא רק ליוצאי קיבוץ.

הסיפורים שלו הם הסיפורים שלנו ולרגעים יפים יצא לי להקשיב לקולו של קדיש לוז זכרו לברכה, שמעבר להיותו איש פוליטי זכור לטוב, היה ממקימי קיבוץ דגניה ב. בקובץ הסיפורים משנת 1958 – דְגָנִיוֹת – למדתי את נפשו וליבו בסיפורים קטנים ומרגשים.

הסיפור האישי שלי עם קדיש לוז ומשפחתו התקלף לו שכבה אחר שכבה על פני השנים. הוא מתחיל דווקא מחגיגות ה-100 של דגניה ב, כשאני מתיישבת חדשה יחסית, בת העיר היפה חיפה, והינה ניתנה לי הזכות להיות לעורכת אנתולוגיית ה-100 של דגניה ב.

אין דרך טובה יותר ללמוד על מקום מאשר סיפורים של אנשיו. הפרויקט שארך כשנה חיבר אותי בעבותות לב אל הקיבוץ שבחרתי בו כבית. וכך פתחתי בפתח האנתולוגיה את דבריי: "אבי, שיחיה, סיפר לי על קדיש לוז, זכרו לברכה, שקיבל את אורחיו הדיפלומטיים בסינר, בחדר האוכל של ערב שבת, כיוון שבדיוק כשביקרו אותו הוא היה בתורנות." הסיפור הקטן הזה שסיפר לי אבא, מספר כל כך הרבה על האיש הזה וסיפוריו של קדיש לוז, שקראתי השבוע בספר הדְגָנִיוֹת, רק ממחישים כמה רגיש ועניו היה האיש. 

בסיפור "משמרות" קדיש יוצא לעמדה לשמירת לילה, ימים אחדים לאחר נסיגת הערבים מהקיבוץ, וממתין לבנו החייל שהוא חברו לשמירה. וכך הוא מתאר, " "יהיה טוב", נפגשנו בברכת ימי הקרבות. שוחחנו שיחת־חברים שגרתית, אך גברו רחשי־אב, ואף בני־קומתו כאילו התנמכה, הוא פשט צורת גבר ולבש דמות נער ליד אביו, שכב והקשיב לדברי. חשקתי לבטא משהו מהמתרחש בקרבי, אך עצרתי בעדי – עייף הוא בני. סיפרתי את אשר אהב: מחיי בית־אבא, משנותי הראשונות בארץ. סיפרתי וחשתי, כי סיפורי מלטפים את נפשו – וכאילו מגלידים הפצעים שהקרבות והדם הטילו בנפשו זה חודשים, חודשים. עוד מעט יעצום עיניו ויישן… נומה, בני, הלילה עוד אשמור על שנתך ואגן עליך. הלילה לא אעירך…" לא יודעת מה אתם חשים כשאתם קוראים אותו, אני… דמעותיי זולגות.

״אמא״

בסיפור "אמא", בעודו טוען עגלות בבור הזבל, מגיע העגלון ומוסר לו מכתב. "המכתב הוא משם, מן הבית הרחוק. כל עוד אמא ואבא שם – שם הוא הבית, כאן – שדות וחברים, שמש לוהטת ורוח קדים, עבודה וקרב. שם – הבית, כאן – הברית עד כלות הכוחות". קדיש ממשיך לתאר את ייסוריו ודאגתו לאמו תוך כדי לידתו של סייח במהלך הלילה. מעשה הניסים של הטבע מרגש אותו, הוא מביט בסוסה מתוודעת לסייחה הרך וראו מה מרגשת פסקת הסיום: "קירבתי. הסוסה הרימה ראשה לרגע, ובעיניה עדנה ואימון. עברני רגש חם, שאין להביעו. עוד היא מלקקת את הסייח – חבקתי את צווארה ונשקתיה כשהמילה "אמא" על שפתי. היא הרימה את ראשה והשעינה אותו על כתפי".

הייתי רוצה לכתוב עוד ועוד, אך טרם הגעתי לבנו של קדיש, איש שהתענגתי להכיר, שפרסם מעל 30 ספרים והיה שותף נלהב בעזרה ורעיונות בעבודתי על אנתולוגיית ה-100. את צבי לוז או כפי שאימצתי בחיבה את כינויו בקבוצה, צביביק, הכיר לי שותפי לפרויקט המרתק הזה. למדתי על דגניה ב מסיפוריו הכתובים ואלה שסיפר לי כשנפגשנו. הכתיבה של צביביק שונה מאוד מזו של קדיש.

האחרון, קדיש, כותב בגובה העיניים, קלה יותר שפתו וניכר שהוא היה איש שמדבר אל העם כולו ואילו צביביק לא מוותר לנו וכמו אומר, אתם יכולים, אני מאמין בכם. ואכן, לי לפחות, יש צורך לקרוא את סיפוריו הרבה יותר מפעם אחת כדי שתגיע אליי הבשורה. למשל, את סיפורו שזכה בפרסים רבים ותורגם ויצא אל מעבר לים, "צֵיד יונים", זכיתי לאהוב כשהקלדתי אותו עבור קובץ האנתולוגיה. הוא מרגש, הוא עמוק, הוא כנה ונוגע ללב.

והינה, חלפו עוד כמה שנים, צביביק נאסף לחיק אביו ואמו ואני מבקרת בבית שהיה ביתו של קדיש ואז של צבי ועתה של נכדו, עילי. היכולת להביע מילים בכתיבה עברה מדור לדור לדור. יש חוט שני השוזר בין קדיש לוז לנינו, אף שלא הכירו. גם כאן, הכתיבה היא שונה, עילי כותב בשפת ימינו, אך הרגש נשאר וכמו שקדיש גרם לי לדמוע ולהתרגש, כך גם צביביק וכך גם עילי בשיריו עם משפט כמו: "הזיכרונות ממך, זה כל מה שרק היה צריך בשביל להחזיק… אני מתגעגע, קצת מתרגש לפגוש אותך." (מתוך: "אהובה שלי", עילי צ'פמן). את השיר כתב על סבא צבי, לפני פגישתו עם אהובה אשתו, אחרי שנים ללכתה, בהן החזיק את הבית בגפו.

בביקורי האחרון בבית הרב־דורי, נמשכתי לספר הזה שכמו קרא לי מהמדף. מאז אני הוגה בו ומקבלת חיזוק לקשר בין שני הקיבוצים הראשונים. אתן ללוי בן־אמתי, המשורר האהוד, עורך הדְגָנִיוֹת, לסכם עבורכם במילותיו מתוך דבר העורך שבפתח הספר: "קובץ לספרות כפר. הרי זה ניסיון ובחינה – וכעין תפילה ביחידות קודם התפילה בציבור – לכנס חברים "אנשי את ועט" משני כפרים בלבד, שתי קבוצות־אחיות השוכנות במוצא הירדן מן הכנרת."

נשאר או משוחרר?

בנוגע לשאלה נשאר או משוחרר, הפעם זו שאלה רטורית. בהנחה שאסכים לקבל את הספר שניתן לי במתנה, אשאיר ואניח אותו במקום של כבוד ומשמר. דְגָנִיוֹת עבורי הוא אוצר בלום, הן של המקום בו אני חיה כיום עם משפחתי והן כסיפורה של ישראל כולה. וכנראה זה המקום לציין שבקובץ הזה יש עוד כותבים משתי אבות הדגניות שראוי ושווה לקרוא.

פרטי הספר: 

דְגָנִיוֹת, מִשְדֵה חַיִים וְסִפְרוּת בעריכת לוי בן־אמתי, הוצאת־ספרים נ. טברסקי, 1958. 

הלוואי ויזכה כל אדם להותיר את סיפוריו לדורות.

קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי