כביש צר ומתפתל
שלחתי מבט שיגרתי במראה כדי לראות שהכל בסדר. מאחורינו התפתל לו הכביש הצר בין גבעות הטרשים הצהובות, ריק מכלי רכב, פרט למשאית גדולה שעשתה את דרכה במרחק רב. הייתה זו שעת צהרים, השמש הייתה תלויה מעל והשמיים היו בהירים ונקיים מעננים. מד הטמפרטורה שבתצוגה שלפניי הראה 38 מעלות. לא הרגשנו את החום משום שהמזגן שבמכונית עשה עבודה טובה. התנועה על הכביש היתה דלילה. ורק מדי פעם הגיעה מכונית מולנו וחלפה לה, שמה פעמיה לכיוון צפון.
"כלא נפחא – כלא רמון" בישר השלט שלידו חלפנו. מימיננו אפשר היה להבחין במתחם גדול, מוקף בחומות גבוהות ובמגדלי שמירה. קצב ההתקדמות שלנו היה משביע רצון. יצאנו מקריית חיים בשעות הבוקר המאוחרות ועשינו את דרכנו לאילת. בעוד זמן לא רב נגיע למצפה רמון, שם נעצור למנוחה קצרה.
ליד ההגה ישבה בתי, נהגת חדשה שקיבלה את רישיון הנהיגה הנכסף אך לפני כחודש והיא נמצאה בתהליך ההכשרה שלה. מטרת הנסיעה שלנו לאילת הייתה בעיקר כדי לתרגל אותה ולשפר מיומנויות הנהיגה שלה. אני ישבתי לידה כמלווה. הייתי די רגוע מאחר והיא נוהגת בכלל לא רע.
שלט נהג חדש
על החלון האחורי של הטויוטה אאוריס המשפחתית שלנו, תלוי היה לו לתפארת, כנדרש על פי החוק, שלט "נהגת חדשה". מטרת השלט הזה היא להעביר מסר לנהגים שבכביש: ברכב שלפניך נוהג נהג חדש ולא מנוסה. אנא התייחס אליו בהבנה, בסלחנות ובאדיבות."
מסתבר שבישראל, השלט הזה גורם לחלק מהנהגים להתנהג בדיוק ההיפך. לאבד סבלנות, לא להתחשב ולנהוג באגרסיביות גדולה מהרגיל. אל המסקנה הזאת הגעתי לאחר ליווי של למעלה מחודש לצידה של בִּתִי. גם היום הם לא אכזבו. עד עתה ראינו לא מעט נהגים חסרי סבלנות, שלמראה השלט המתנוסס על הרכב, עשו עבירות תנועה קלות וחמורות.
אני מציץ שוב במראה. המשאית כעת הרבה יותר קרובה. נהגה ניצל את הירידה, הרביץ רייס, הדביק אותנו וכעת הוא מאחורינו, הולך ומתקרב. המהירות המותרת בכביש שבו אנחנו נוסעים היא 80 קמ"ש, אבל מחמת הפיתולים המסוכנים שבו, התמרורים מזהירים מדי פעם מפני עיקול מתקרב. הנהגת החדשה שלשמאלי שומרת בקפידה על המהירות המותרת. זה ממש לא מוצא חן בעיני נהג המשאית הענקית הנושאת פלטות בטון גדולות מימדים בארגזה, והוא מתחיל לצפור בחוסר סבלנות, כנראה בגלל שאנחנו גרמנו לו לאבד את השוונג שצבר בירידה.
מה לעשות?
לפנינו תמרור המתריע מפני עקומה חדה בדרך. הנהגת החדשה שלצידי מאיטה כנדרש. זה כבר ממש לא מוצא חן בעיני הנהג העצבני שמאחורינו. אני מסובב את הראש לאחור ונבהל לראות שהוא ממש צמוד, צופר וצופר. אני מביט בבתי. היא אוחזת בחוזקה בהגה, שולחת בחרדה מבטים חטופים במראה ולאחר מכן בי, שואלת: מה לעשות?"
בכביש הזה אין אפילו שול אליו אפשר לרדת ואני מרגיע אותה.
"זה רק נראה קרוב. תמשיכי לנהוג כרגיל, הוא לא יעז לפגוע בנו.",
האמנם?
ברגעים אלו אני נזכר בסרטו (הארוך הראשון) של שפילברג "דואל", בכיכובו של וויליאם דניס וויבר, המוכר לקשישים שבינינו כסגן מארשל מקלאוד, בסדרת משטרה בשם הזה, ששודרה בשנות השבעים. בסרט "דואל", דניס וויבר הוא סוכן מכירות הנוהג לרגל עסקיו ברכב מסוג פליימות' סדן בכבישי מדבר מוהבי שבדרום מערב ארה"ב. במהלך הנסיעה הוא עוקף מכלית שנסעה לאיטה לפניו. משום מה, מעשהו זה, עורר את חמתו של נהג המשאית וזה החל במרדף אכזרי וחסר רחמים אחרי סוכן המכירות המסכן ומסתיים בצורה דרמתית ואלימה.
האם הנהג איבד את שפיותו?
האם הנהג שמאחורינו איבד את שפיותו והוא אכן מתכוון לפגוע בנו?
המשאית ממש צמודה אלינו מאחור ונהגה לא מפסיק לצפור. אנחנו עוברים את העקומה בשלום ולפנינו מתגלה מורד שבהמשכו נמתח כביש ישר וללא פיתולים, בואכה בה"ד 1. לשמחתי, הכביש שמולנו ריק מכלי רכב ואני מקווה שנהג המשאית ינצל זאת כדי לעקוף אותנו ולהמשיך בדרכו.
הוא מפסיק לצפור ויוצא לעקיפה, אבל מה קורה פה. אני לא מאמין למראה עיניי!
נהג המשאית מתחיל בעקיפה ונוסע במקביל אלינו. אני אומר לבתי להאט ולאפשר לו להשלים את העקיפה מהר ככל האפשר. הוא מתקדם לאיטו וחוזר לנתיב בחדות, תוך שהוא סוגר עלינו, צופר צפירה ארוכה ומאלץ את בתי להאט ולסטות מהנתיב כדי להימנע מפגיעה. הוא ככל הנראה רצה ל"העניש" אותנו.
כשהתרחק והמשיך בדרכו, אנחנו מוצאים מקום בו ניתן לעצור ולהירגע.
למצפה רמון הגענו כעבור כרבע שעה. בחנייה הסמוכה לכביש שבמרכז העיר, ראינו את המשאית חונה. הצצתי לקבינה. רציתי לראות את פניו של האדם המסוכן הזה שקיבל רישיון לנהוג בכלי רכב שיכול להפוך לנשק קטלני.
הקבינה הייתה ריקה.
שלט מציל או מסכן חיים?
כעבור כשעתיים, הגענו לאילת בשלום. בדרך נתקלנו בעוד נהגים חסרי סבלנות ש"נתקעו" מאחורי רכב הנושא את השלט "נהגת חדשה", אבל מטורף מסוגו של אותו נהג משאית, לא פגשנו.
לאור המציאות הזו, עולה בליבי התהייה: האם השלט "נהג/ת חדש/ה" בישראל ממלא את יעודו להגן על נהג חדש ולא מנוסה, או שמא ההיפך?