כבכל יום שישי בבוקר, השכימה קלרה קום ומיהרה לשוק כדי להשלים את הקניות לארוחת ערב השבת. היא תמיד מתחילה בדגים, אותם היא מקפידה לקנות אצל יעקוב. זה לא בגלל הדגים, אלא בעיקר בגלל יעקוב. הוא מזכיר לה את פנחס בעלה השם ייקום דמו, בימים הטובים שלו. פנחס מת מדום לב, אבל קלרה בטוחה שהוא מת בגלל המזוזה הפגומה שמכרו לו בשוק.
"מה את מכינה היום?" שואל יעקוב, "מושט או בורי?".
"היום ברוריה מגיעה, ביחד עם זכריה, הבעל המעפן שלה, אז נלך על בורי."
"מה קשור הבורי לזכריה?" זורק אליה יעקוב מבט, תוך שהוא שולה מתוך הקרח בורי ומטיל אותו על המשקל.
"זכריה שונא בורי. זה מה קשור," מכריזה קלרה, תוך שחיוך ממזרי עולה על שפתיה.
יעקוב עוצר ומסתכל עליה.
"זכריה תימני נכון?" הוא שואל, וקלרה מהנהנת. "אז ממתי תימנים שונאים בורי?"
"ככה זה אצל זכריה," היא מסבירה, "הוא סוג של תימני ששונא בורי ומתעב סחוג, אבל מת על גפילטע פיש."
תימני מורד
יעקוב מביט בה כלא מאמין.
"אז בגלל שהוא תימני מורד, את רוצה לבאס אותו?"
"מה פתאום?" זה לא בגלל שהוא מורד," היא עונה.
יעקוב עדיין לא מבין וממשיך במלאכת השקילה.
"תגידי קלרה, מה יש לך נגד החתן שלך?" הוא שואל מהורהר.
"החוטינים," היא עונה לו.
יעקוב מכיר את זכריה לא רק מהסיפורים של קלרה. היא הראתה לו פעם תמונה שלו והוא זוכר שהוא דווקא נראה נחמד. הוא נזכר שקלרה סיפרה לו שזכריה לא עוזר מספיק לברוריה בבית וגם מהעבודה שמצא בתור נהג משאית, הוא משתדל להתחמק. מן הולך בטל שכזה. הם כבר שנתיים אחרי החתונה וברוריה עדיין לא נכנסה להריון, למרות שהיא יודעת עד כמה קלרה מחכה לנכד. היא סיפרה לו שהיא בטוחה שברוריה לא נכנסת להריון רק בגלל הבטלנות של זכריה.
"מה קשור זכריה לחוטיני?" הוא שואל.
"מה, מה קשור?" שואלת קלרה, כאילו הכל ברור.
חידת החוטיני
יעקוב באמת לא מבין ומאמץ את מוחו כדי למצוא פתרון לחידה. יכול להיות שיש לזה קשר לכשלונו להכניס את ברוריה להריון? לפתע הוא דופק לעצמו על המצח. איך הוא לא קלט את זה מיד?
"אוי ואבוי!" הוא אומר, "איך ברוריה לא הרגישה את זה מההתחלה?"
עכשיו הגיע תורה של קלרה לא להבין על מה יעקוב מדבר. היא לא רוצה להודות שהיא לא מבינה ובמקום לענות, היא מרימה שתי ידיים באוויר כאומרת 'ככה זה בחיים'. מנסיונה למדה שבדרך כלל התנועה הזאת מחלצת מהצד שמנגד, הבהרה לסוגיה הלא ברורה.
יעקוב חוזר לארגז הבורים ושולף עוד דג. הוא מדמיין בראשו את זכריה מטייל על חוף הים לבוש חוטיני והוא לא יכול להתאפק. צחוק קטן נפלט מפיו.
"בימינו, זה לא נורא כל כך," הוא מנחם אותה.
עכשיו קלרה מבינה אפילו עוד פחות, על מה יעקוב מדבר.
"מה לא כל כך נורא?" היא שואלת, אחרי שהיא מבינה שהפעם תנועת הידיים שלה לא תעזור לה לחלץ תשובה.
"זה לא נורא שיש חתן הומו," הוא מסביר מחוייך, "יש הרבה זוגות כאלה שהביאו ילדים לעולם."
קלרה המומה. מאיפה הוא הביא את זה שזכריה הומו?
"זכריה לא הומו!" היא קובעת בתרעומת.
"אז למה את רוצה לבאס אותו עם בורי שהוא שונא לאכול?"
"בגלל החוטינים," חוזרת קלרה על טענתה.
"עוד פעם חוטינים?" מאבד יעקוב את סבלנותו, "מה קשור חוטיני לזכריה?"
"נו, החוטינים, אלה לא המנוולים שהצטרפו למלחמה של החמאס נגדנו ויורים עלינו טילים וכתבמים?"
"את מתכוונת לחותים!" נופל לו סוף סוף האסימון.
"בדיוק!" מהנהנת קלרה במרץ ומחייכת מאוזן לאוזן.
"אני עדיין לא מבין מה הקשר בין החותים לזכריה?" אומר יעקוב, מנסה לרדת לעומק דעתה.
"שניהם תימנים, לא?" מכריזה קלרה בקול.
נכד ראשון
יעקוב סוף סוף מבין את ההגיון שבדבריה ופורץ בצחוק רועם.
"אוי קלרה קלרה, איזה מזל שאני לא נשוי לבת שלך."
"למה?" היא אומרת ותולה בו מבט שואל.
"כי אני ממוצא איראני," צחק בקול גדול, "זה בטוח היה מספיק בשבילך כדי להרעיל אותי!"
באותו ערב שבת התבשרה קלרה שברוריה בהריון ובקרוב היא תזכה סוף סוף לראות את הנכד החוטיני הראשון שלה.
סיפור נחמד.כתוב בהומור. אהבתי.