בלו סימיון פיינרו

יליד בוקרשט, רומניה, 1959, הוא פרופסור לאמנות העיצוב באוניברסיטת חיפה, יזם תרבות, אוצר, פסל, אמן מיצב ישראלי ובינלאומי, חתן פרס ישראל בתחום העיצוב והאמנות הבינתחומית לשנת תשפ"ה.
בלו הוא חתן פרס ישראל היחיד, המתגורר בחיפה.

נימוקים לקבלת הפרס

זאת הפתיחה של הנימוקים לקבלת הפרס: "בלו סימיון פיינרו הוא אמן בינתחומי, בעל קול ייחודי בעולם האמנות ואחד היוצרים המקוריים באמנות הישראלית. יצירתו משקפת את מורכבות החיים העכשוויים, תוך שאיפה לחדשנות ודיאלוג בין מדיומים מתחום האמנות ודיסציפלינות שונות. לאורך השנים, הוא פיתח גישה אמנותית בינתחומית המשלבת מדיומים הכוללים יצירה בתחום האמנות החזותית, וידאו, מיצג, מיצב, אמנות חברתית ואמנות אינטראקטיבית, בשילוב עם תחומי הפילוסופיה, המדע, מחשבים וטכנולוגיה תוך דיאלוג עמוק עם אנשי רוח וחוקרים מהאקדמיה."

מאז 31 במאי 2025 מוצגת במוזיאון ינקו דאדא בכפר האומנים עין הוד תערוכת היחיד של פיינרו
FACE – ONE THING AFTER ANOTHER FACE TO

גם תערוכת היחיד הראשונה של פיינרו הייתה במוזיאון ינקו דאדא בשנת 1984.

מפגש עם תצוגה רב-תחומית

מתוך דבריה של האוצרת אביטל בר-שי: "בתערוכה מזמין האמן את הצופה למפגש עם תצוגה רב-תחומית: דימויי מסכות התלויים על הקיר, לצד עבודות וידאו, רישום וקולאז'. המסכות, ששימשו מאז ימי קדם ככלי פולחני וכאמצעי לשינוי מנטלי וגופני, מופיעות כאן כחיץ בין האדם לעולם, כלי להתמודדות עם פחדים ושדים פנימיים.

המסכה היא סמל רב-משמעי. היא יכולה להיות מקור כוח ושליטה, אמצעי להסתיר או לחשוף, להגן או להראות פגיעות.

פיינרו בתערוכה יוצר דיאלוג עם המסכות של מרסל ינקו, ממייסדי תנועת הדאדא, ששימשו למופעי התנועה ב"קברט וולטר" בציריך ב-1916, וחשפו את האבסורד שבמציאות המלחמתית. הדיאלוג בין פיינרו לינקו, שניהם יוצאי רומניה שחוו חוויות הגירה דומות שהשפיעו על יצירותיהם בני דורות שונים, מחבר בין עבר להווה ובין זיכרון אישי לקולקטיבי."

לאחר טקס הענקת פרס ישראל, הזמין הנשיא יצחק הרצוג את בלו-סימיון פיינרו לביקור במשכן הנשיא בירושלים. בתגובה הזמין האמן את הנשיא ואת רעייתו לבקר בתערוכה החדשה שלו במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד.

ביקור הנשיא התקיים ב-21.8.2025. במהלכו התרשם הנשיא הרצוג מן היצירות שהוצגו ומהקשר התרבותי וההיסטורי יוצא הדופן הנרקם ביניהן ובין מורשתו של מרסל ינקו, מייסד המוזיאון ואחד מהאומנים המשפיעים ביותר במאה ה־20, אשר גם הוא זכה בפרס ישראל בשנת 1967.

ביקורו של נשיא המדינה בתערוכה הוא ביטוי להכרה בחשיבות האמנות ככוח מחבר, משמר ומחדש בחברה הישראלית. ההדגשה של הקשר בין פיינרו לינקו מחזקת את התפיסה שאמנות היא שפה חוצת גבולות, שמסוגלת להעניק עומק ומשמעות גם בעידן של חוסר ודאות ושינויים גלובליים.

החזון: חיפה – מרכז תרבות ואמנות בינלאומי

לקראת הכנת הכתבה הזאת פניתי לבלו סימיון פיינרו, אומן ישראלי-בינלאומי, שתמיד נשאר חיפאי מאוד חי, מלמד ויוצר בעיר.

על כך הוא כותב בחזונו האומנותי-חברתי:

"חיפה היא עיר חיי, כאן התחנכתי, וכל זיכרונותיי האישיים, התרבותיים והקהילתיים שזורים במרקם שלה. אני תמיד חיפאי, מחובר למקום שבו גדלתי, ושואף להשפיע מתוכו החוצה.

 חזוני הוא לראות את חיפה הופכת למרכז תרבותי ואמנותי בינלאומי, בירה תרבותית של הצפון, של ישראל ושל המזרח התיכון כולו. לעיר יש את כל המרכיבים הנדרשים לכך: היא עיר נמל בעלת היסטוריה עשירה, עיר רב־תרבותית, שבה מתקיימים זה לצד זה קולות, מסורות וקהילות שונות. החיבור הייחודי הזה יוצר קרקע פורייה להשראה, לדיאלוג וליצירה משותפת. חיפה יכולה להיות מודל לחיים משותפים דרך אמנות, במה לרב־תרבותיות חיה. לא כסיסמה, אלא כמציאות נוכחת ביצירה, בחינוך ובמרחב הציבורי.

לאורך השנים טיפחתי דורות של סטודנטים בבית הספר לעיצוב באוניברסיטת חיפה שלפני כן היה המרכז האקדמי ויצו, שם אני משמש כפרופסור מן המניין. תמיד ראיתי בחינוך לאמנות שליחות. לא רק כהכשרה מקצועית, אלא כדרך לעצב תודעה פתוחה, ביקורתית ויוצרת. החינוך לאמנות הוא כלי לבניית חברה טובה יותר, סובלנית וחדשנית, ואני מאמין שדרך הסטודנטים שלנו חיפה יכולה להפוך למוקד יצירה המשפיע על החברה הישראלית כולה.

קבלת פרס ישראל חיזקה בי עוד יותר את תחושת האחריות להוביל חזון זה. הפרס מסמל בעיניי לא רק הכרה אישית, אלא גם פוטנציאל למנף את מעמדה של חיפה כעיר מובילה בתחום האמנות, התרבות והחינוך. אני רואה בכך שליחות: להעמיד את חיפה כעיר שמושכת אמנים, יוצרים, חוקרים וקהלים מהארץ ומהעולם, ולבנות כאן מרכז בינלאומי שיחבר בין תרבות עכשווית, חינוך מתקדם וקהילתיות עמוקה.

מרכז לאמנות עכשווית וסדנאות אמנים

בין היוזמות שלי הייתה הקמת "פירמידה – מרכז לאמנות עכשווית וסדנאות אמנים" בשנת 1992. זה היה אחד המקרים הראשונים בארץ שבהם אמנים התארגנו בעצמם, לקחו חלל, והקימו בו סטודיואים פעילים לצד גלריה לתערוכות מתחלפות. המהלך הזה סימן תפנית, מעבר מתלות במוסדות קיימים ליצירת מסגרת עצמאית, פתוחה וחדשנית לאמנות עכשווית. במשך למעלה מ־25 שנות פעילותה פירמידה אירחה מאות אמנים ותערוכות, והפכה למוקד יצירה ושיח.

ביאנלה ים־תיכונית

אחד המיזמים המרכזיים שלי בשיתוף יחד עם אביטל בר-שי, אומנית, אוצרת, מעצבת ואדריכלית, הוא הביאנלה הים־תיכונית, אירוע בינלאומי לאמנות עכשווית שהחל את דרכו בשנת 2010 בעיר התחתית של חיפה בניהולי. הביאנלה, שהוצגה לראשונה באמצעות קונטיינרים בנמל, סמל מובהק לזהותה הימית של העיר, הפכה לאירוע האמנות החשוב ביותר בעיר באותה עת, והייתה מנוף משמעותי לפיתוחה המחודש של העיר התחתית.

 מאז מתקיימת הביאנלה אחת לשנתיים, ובה משתתפים כ־50 אמנים מהארץ ומהעולם. העבודות מוצגות בחללים עירוניים ויוצרות מסלול הליכה אמנותי המחבר בין מרחבים שונים בעיר. בכך הופכת הביאנלה לא רק לאירוע אמנותי אלא גם למוקד תרבות ותיירות בינלאומי, שמציב את חיפה ואת ישראל על המפה העולמית.

תוכנית "מפגשים"

בימים אלה, כאשר אנו מצויים במלחמה ארוכה והשסע החברתי גובר על תחושת האחדות והדו־קיום, יזמתי יחד עם האדריכלית אביטל בר־שי פרויקט חינוכי נוסף במסגרת הביאנלה. מטרתו לחזק את חיפה כעיר פלורליסטית ולעצב באמצעות החינוך והאמנות תשתית לדיאלוג משותף בין קהילות שונות. כאיש חינוך וכפרופסור באוניברסיטת חיפה ראיתי חשיבות בהובלת מהלך זה, מתוך אמונה שתפקידי כאמן וכאיש חינוך אינו מסתכם בלימוד מקצוע בלבד, אלא כולל גם אחריות חברתית ותרומה לאחדות ולחיים טובים יותר.

בתמיכת פרופ' מונא מרון, רקטור אוניברסיטת חיפה, מתנהלת התוכנית "מפגשים", המפגישה בני נוער יהודים וערבים מבתי ספר שונים בעיר. המפגשים מתקיימים בקמפוס האוניברסיטה ונועדו ליצור מרחב משותף לדיאלוג וליצירה, שבו האמנות משמשת גשר בין תרבויות ומעניקה לנוער כלים לבניית חיים משותפים של סולידריות ושלום.

לתוכנית חשיבות מיוחדת בעת הזו, כאשר מתחים, פילוג ומחלוקות מאפיינים את היחסים בין קבוצות שונות על בסיס תרבותי, חברתי ואף פוליטי. השאיפה היא להדגיש את המשותף על פני המפריד, ולבנות חברה ישראלית פתוחה, סובלנית ומכילה. באמצעות שילוב בין אמנות לאקדמיה, אני מבקש ליצור גשר לשלום, סולידריות ושייכות חברתית, מעבר לדעות פוליטיות, מראה חיצוני או תפיסת עולם. האמרה של מרטין בובר "כל החיים הם מפגש" מבטא את תמצית התוכנית.

חיפה מוכיחה, כי אמנות יכולה להניב סולידריות, כי חינוך יכול להוביל לשלום, וכי המפגש האנושי הפשוט פנים אל פנים, לב אל לב יכול לשנות מציאות. ואני רוצה לתרום לכך. כאמן וכאיש חינוך אני רואה באמנות כלי מנהיגותי, שמסוגל לחולל שינוי חברתי ולשרטט אופק חדש של חיים משותפים.

זהו החזון שלי כאמן: להפוך את הכוח היצירתי לאנרגיה חברתית, ולהעמיד את חיפה כעיר עם חזון כיצד אמנות יכולה להיות לא רק יצירה, אלא מנהיגות."

עד כאן דבריו המכוננים האופטימיים של בלו סימון פיינרו.

אמן של "אור"

בעיניי הוא אומן של אור. היצירה "אור" משנת 1998 נמצאת מאז 2022 באוסף מוזיאון תל אביב לאומנות.

בביאנלה הבינלאומית החמישית בחיפה, אשר התקיימה בין ינואר למרץ 2024, והגיבה למציאות הכאובה שלאחר 7 באוקטובר, בלו סימיון פיינרו הציג כיתוב באמצעות נורות דולקות: "יהיה טוב".