"בכל צליל קול שבקע מפיה הרגיש שהוא מפקיד עוד פיסה מליבו בידיה" • פרק 19 בספר 'בת מספר ארבע'

הקדמה

בשנים האחרונות זכיתי לבלות על המים, להפליג למרחקים ולרקום מילים. התוודעתי לסצנה של הפלגת יאכטות ממעגן הקישון עד לקפריסין, הפלגה קשוחה של יממה ויותר, עם קסם שרק שקיעה וזריחה בים יכולות למלא בו את הלב. 

מי שעוקב אחר הבלוג כאן, המלווה את הפרקים העולים מידי שבוע, לא יכול ממש לפספס את אהבתי הגדולה אל הים. ומאחר והים מהווה מזור ומרפא עבורי, כך גם היה טבעי להפגיש את הילה עם המים, עוד צעד לקראת החלמתה. 

בסיפורנו ג'ון ממשיך להיפגש בלילות עם יורד הים החביב, צ'רקס, בפאב העוגן בעיר התחתית. פגשתם את צ'רקס לראשונה בפרק 10 ואתם מוזמנים להיזכר, כאן בקישורית:

בפרק שלפניכם, ג'ון לא סתם מוציא את הילה אל מחוץ למנזר, הוא לוקח אותה לשיט בנמל חיפה בסירתו של צ'רקס, שמתגלה כאיש עם לב גדול. בעניין הילה וג'ון, בכל יום שעובר, האמון גובר והקשר ביניהם מתהדק. 

קריאה נעימה.

פרק 19

"צ'רקס, אני רוצה להביא איתי בחורה אליך לסירה." ג'ון לגם מהבירה שהמוזג הניח מולו על הבר והביט בידידו.

"או, עכשיו אתה מדבר לעניין! אמרתי לך שאתה צריך בחורה, לא אמרתי?"
"לא כזאת בחורה, צ'רקס," נזף בו. "היא מטופלת שלי ויש לי הרגשה שהים יעזור לה להבריא."
"בטח, בטח, הים מרפא את הנפש, את הנשמה ואת הגוף. מה יש לבחורה שלך?"
"היא לא הבחורה שלי ואני לא יכול לומר לך מה יש לה."

צ'רקס רק הרים גבה ואמר לו, "אין בעיה, ד"ר, אהלן וסהלן כמו שאומרים אצלנו, תביא אותה ונעשה לה חיים משוגעים."
"זהו בדיוק, אני צריך שתבטיח לי שלא תיגע בה, אפילו לא לחיצת יד, ושלא תשאל אותה יותר מדי שאלות."
"הבנתי. בלי שאלות ובלי לגעת באישה שלך."

"צ'רקס!"

"אני צוחק, צוחק. מתי אתה רוצה להביא אותה?"
"אני לא יודע, רק אתמול חשבתי על הרעיון הזה ואני לא בטוח שהיא תסכים בכלל לבוא."

"תראה, אני בכל יום בחמש, חוץ מיום שבת, מגיע לסירה. אתם יכולים לבוא באיזה יום שמתאים לכם וניקח את הבחורה להפלגה."
"תודה, ידידי, אני חייב לך."

"אתה לא חייב לי שום דבר. טוב, אולי הבירה הערב תהיה על חשבונך." הם צחקו כי בכל פעם, כשנפגשו במקרה בפאב, ג'ון הזמין אותו לבירה.

ג'ון הזמין מונית שתיקח אותם לנמל. אפילו כשהגיע לראשונה לחיפה, כשיצא משער פַלמֵר אל רחוב העצמאות לא הסכים לקחת מונית. תמיד התנהל ברגל או באופניים של המנזר. הצחיק אותו שלאופניים היה מספר רישוי כמו לרכבים. לפחות לא ביקשו שיציג רישיונות, כפי שהתברר שהיה נהוג כאן עד לא מזמן. ישראל הייתה רחוקה עשורים מלונדון, אבל הוא אהב את הראשוניות של הארץ הצעירה הזאת. 

הפעם, עם הילה, לא הסתכן. הוא לא רצה להסתובב איתה ליד אנשים וגם האמין שלא הייתה מסכימה לזה. 

הילה הייתה שקטה כל הדרך אל המעגן, ורק ידה האוחזת איתנה בידו העידה על המתיחות שחשה. הוא לא התכוון להתלונן על זה. היא יכולה מצידו לאחוז בידו עד שתימק. לפני נסיעתם שאל את האב פרנסיס על מקום מגוריה של המשפחה שלה וביקש מנהג המונית שייסע בדרכים חלופיות. הנהג הרגיע אותו שרחוב הצלבנים נמצא בכיוון אחר. הדרך ירדה מסטלה מאריס אל המושבה הגרמנית ומשם לרחוב העצמאות ואל הכניסה למעגן. השעה הייתה חמש בבוקר והדייגים כבר יצאו אל הים. זה היה מצוין כי מלבד צ'רקס לא היו רבים בסביבה. הם יצאו מהמונית וג'ון הנהן לעבר הנהג שהרים את ידו לאישור, שלא ידאג, הוא יחזור לכאן כפי שסיכמו לאסוף אותם בחזרה למנזר.

‫"בוקר טוב, דוקטור!" בירך אותם צ'רקס, "צפוי לנו ים רגוע, אני לא בטוח שתהיה מספיק רוח לפתוח מפרש." ג'ון חייך והודה לו בליבו, הוא ידע שאפשר לסמוך על האיש הזה שעד מהרה נעשה לחבר יקר. הוא הרגיש איך הילה מרפה את אחיזתה הקשיחה בידו ועיניה מתרוצצות בהתרגשות בין המים לסירות.

‫"בוקר טוב, צ'רקס, זו הילה, והיא הסכימה לארח לי לחברה בהפלגה היום, שלא אתקע לבד עם הסיפורים שלך." הילה לא צחקה, אבל חייכה חיוך רחב והוא ידע כמה נדיר לקבל את החיוכים האלה ממנה.

ג'ון התלבט איך לקפוץ לסירה. הוא לא יכול היה לעשות זאת מבלי לעזוב את ידה. "אני אקפוץ קודם, אוקיי?" כשהביט בה הנהנה בהיסוס ושחררה את ידו. הוא לחץ אותה קלות לפני שקפץ אל הסירה, הסתובב בחזרה ומבלי לחשוב אחז במותניה והוריד אותה אליו. לרגע אחד קצרצר עצר את נשימתו, מקווה שלא חצה איזה גבול שיבהיל אותה, אולם הילה רק השפילה את עיניה ולא נראתה מבוהלת.

‫"ברוכה הבאה לווינדי שלי!" קולו של צ'רקס שחרר אותם מהמבוכה הרגעית.

‫הילה חייכה, "ווינדי?" 

"כן, ווינדי 33 למען הדיוק, והיא אחת שאפשר לסמוך עליה," אמר וליטף במבטו את הסירה שלו. "טוב, נצא הימה, אתה כבר לא אורח כאן, דוקטור. תושיב את הילדה וקפוץ לשחרר את החבלים."
ג'ון היסס, הרבה דברים עלולים להשתבש. הוא לא הביא בחשבון איך הילה באמת תרגיש ואם תהיה מוכנה שיעזוב אותה אפילו לרגע.

"לך כבר, דוקטור." שמע את השעשוע בקולה והוקל לו.

היציאה אל הים לוותה בסיפורים של צ'רקס על הקמת הנמל ועל הסלוניקים שהאנגלים הביאו כדי שיעבדו בהקמתו. הילה הייתה שקטה אבל נינוחה, וחיוך קטן נסוך על פניה. רווח לג'ון. טוב עשה שהביא אותה לכאן, אל הים, אל המים שיוכלו להביא לה מעט מזור. 

כשהגיעו לאזור שקט מרוחות צ'רקס שלח אותו להוריד עוגן. הם ישבו בירכתיים והספן החביב הגיש לא פחות מסעודת בוקר מרשימה. פיתות וחומוס ועוגיות וקפה. "אני חושב שאביא את הילה יותר, אני לא זוכר שטרחת בשבילי ככה," הקניט אותו ג'ון והתפלא לראות את צווארו של צ'רקס מאדים תחת השיזוף של עורו.

"אשתי אפתה אתמול. אין כמו הבקלאווה של רוזה."

"באק־ווה?" ג'ון הושיט יד לקחת אחת כששמע את הילה מצטרפת לצחוק המתגלגל של צ'רקס. כל גופה רעד בצחוק ובכלל לא הפריע לו שהבדיחה על חשבונו.

"אתה לא שוחה היום, דוקטור?"

"אני בסדר כאן, חבר," מיהר לענות. מובן שרצה לקפוץ למים הנעימים, אבל היום יוותר. אין סיכוי שיעזוב את הילה. הכול מצוין עד עכשיו.

"אתה לא שוחה בגללי," אמרה רק לאוזנו.
"היי, אני שמח שאת כאן." לחץ את ידה להרגיעה.

"את יודעת לשחות?" זו הייתה שאלה תמימה של צ'רקס החביב, הוא הושיט יד לחגורת הצלה כדי להציע לה אותה ולא ראה שהחלה לרעוד קלות. ג'ון חיבק אותה והיא טמנה את ראשה בחזהו. "את יכולה –" צ'רקס הסתובב בחזרה אליה ועיניו נפערו בהבנה. הוא השאיר אותם שם ועבר לחרטום.

"אני מצטערת," אמרה מבלי להרים את ראשה.
"הכול בסדר, הילה. אין לך מה להצטער, אף פעם."
"אבל אני רוצה שתרד למים, שתשחה כמו שאתה רגיל." התיישרה לפתע ורחקה ממנו.
"הילה, אני לא חייב לשחות, בכל יום יש לי את הים ליד הכנסייה, זה לא –"

"אני מבקשת ממך, ג'ון. זה חשוב לי." הוא הביט בה ממושכות, ניסה להבין, רצה לדעת מה הרתיע אותה, מה קרה לה. כל כך הרבה יש לו עוד ללמוד עליה. לעיתים לא היה בטוח שחצי השנה שנותרה לו בישראל תספיק להתקדמות מהותית בטיפול בה. להפתעתו פנתה לכיוון החרטום והצטרפה לצ'רקס. הוא לא הצליח לשמוע את שיחתם, אבל הם הביטו עליו כששוחחו.

"יאללה, דוקטור, תן לנו את הקפיצה המפורסמת שלך." 

ג'ון צחק כשנזכר איך צ'רקס צעק עליו בפעם הראשונה שקפץ ראש מהסיפון העליון. הוא הסיר את חולצתו ופשט את מכנסיו לפני שעלה למעלה, קרץ להילה וקפץ למים המלטפים.

‫"הוא בחור טוב," אמר לה צ'רקס כשהביטו בג'ון שוחה מסביב לסירה. הילה הנהנה באיטיות. לאחר חודשים רבים היה מוזר לשוחח עם מישהו אחר מאנשי המנזר. 

‫"תמיד עבדת על סירה?"

‫"לא, ממש לא. לקח לי זמן להשתחרר מאבא של אשתי," צחק. "הוא הכניס אותי לעבוד בנמל, על המנופים. ולא יעלה על הדעת שמישהו עם עבודה מסודרת, ועוד בנמל חיפה, יעזוב אותה. אז חיכיתי שלושה חודשים אחרי שנפטר, כדי שלא יהיה ברור מדי, ומייד קניתי את היפה הזאת."

‫"אז אתה לוקח אנשים להפלגות כאן בנמל חיפה?"
‫"לא רק בנמל, ילדה. אנחנו מפליגים לקפריסין ואפילו עד יוון."
‫"נשמע מרתק."
‫"אולי פעם תפליגו איתי. אני מבטיח לך שלא תתחרטי."
‫"אני בטוחה שיהיה כיף," חייכה אליו, "אני רק חושבת שאתה טועה. אנחנו לא זוג. זה לא ככה. ד"ר בל הוא," היא רצתה להישאר עם הרושם שהם כן זוג ולא מה שהיו באמת, אבל לא התכוונה לשקר לאיש החביב הזה. "ד"ר בל הוא הרופא שלי. הוא מטפל בי כבר הרבה זמן."

‫"אני מצטער לשמוע שאת חולה ככה." צ'רקס נראה ממש עצוב עד שחשה צורך להרגיע אותו.
‫"אני לא הולכת למות, צ'רקס, אל תדאג. אני… היו לי בעיות בבית והיה מישהו שעזר לי והביא את ג'ון שיטפל בי."

‫"ג'ון?" הילה השפילה את עיניה במבוכה. לקרוא לרופא שלה בשמו הפרטי היה מוזר. היא לא ידעה להסביר את היחסים שלה ושל ג'ון. גם לא הייתה צריכה להסביר עד עכשיו. ‫"אולי הוא הרופא שלך, אולי את המטופלת שלו. אבל יש לצ'רקס עיניים ולדוקטור יש עיניים רק לך, ילדה." הילה לא הייתה טיפשה. היא ידעה שזה לא דבר רגיל, ההתנהלות של ג'ון והיחסים ביניהם. אולם לא הייתה משנה דבר. הוא החזיר אותה לחיים, הוא החזיר לה את הרצון לחיות. בשעות שהייתה איתו קיבלה יותר ממה שהיה לה אי פעם. גם כך לא הייתה תמימה, חשבה במרירות, אז בכלל לא משנה מה הוא חושב עליה או היא עליו. היא לא תוכל להיות אישה לאיש כלשהו, והרופא המכובד ודאי לא יהיה עם מישהי פגומה.

כשחזר מהשחייה ג'ון הופתע לראות את הילה יושבת על הירכתיים, רגליה בתוך המים. "ובכן, שלום לך," אמר אחרי שהתאושש.
היא חייכה את החיוך הקטן שלה ובמפתיע השפריצה על פניו בכף רגלה. "אל תתחילי משהו שאת עוד לא מבינה מה מחכה לך. אומנם נולדתי בלונדון הקרה אבל מלחמות מים ב־Serpentine תמיד נגמרו כשאני –" הוא לא הצליח לסיים וסילון מים התיז היישר בפיו.

לו היה עוצר לחשוב רגע, ולא נסחף עם הרגע, לא היה עושה מה שעשה. הוא זינק וטיפס בסולם אל הסירה. היא כבר קמה והחלה לברוח לכיוון החרטום, אך לא הגיעה רחוק. הוא הניף אותה כמו שק תפוחי אדמה על כתפו וקפץ בחזרה למים.

רק כשהתרוממו מעל פני המים, והיא החלה להשתעל, קילל את עצמו. היא אפילו לא ענתה אם היא יודעת לשחות! אולי היא לא יודעת לשחות! הוא אחז בה כעת, חיבק אותה וטפח על גבה. "אני מצטער, הילה, איזה אידיוט אני. אל תדאגי, אני כבר מחזיר אותך לסירה." הדבר האחרון שציפה לו היה שתשתחרר מאחיזתו ותצלול להנאתה. ובטח לא ציפה שתעלה מאחוריו ותטביע את ראשו במים.

ליבו הלם בהתרגשות. מתי הרגיש מאושר כל כך? האם יש לו זכות להרגיש טוב כל כך לצידה? והיא? היא נראתה כמו בת עשרים באמת, בריאה, קלילה ושמחה. בכל צליל צחוק שבקע מפיה הרגיש שהוא מפקיד עוד פיסה מליבו בידיה. הוא לא יחשוב עכשיו על החורף. הוא לא יחשוב על מה יקרה לו כשיעזוב. לא. הוא אִפשר לעצמו להתבלבל כאן. לא יעלה על הדעת לפתח רגשות כאלה למטופלת. כן, כדאי שיזכיר לעצמו שהיא אכן מטופלת, גם אם ליבו החליט אחרת. לא צו הלב יקבע בכל מה שקשור להילה, אלא צו השעה. הוא ידאג לה, הוא יעשה הכול כדי שתחזור לחיים לפני שהוא יעזוב את ישראל. היא זו שחשובה. בשביל זה למד רפואה. אותה הוא כן יציל. ואם זה יהיה במחיר שיברון ליבו, שיהיה.

ג'ון עקב אחר מבטו של צ'רקס, שקימט את מצחו למראה הילה השכובה על הספסל בעיניים עצומות. שרוול חולצתה הספוגה מים, שלא הסכימה להסיר, התרומם וחשף את הצלקת הגסה במפרק ידה. דמעות עלו בעיני איש המים הרגיש. 

‫"ג'ון!" הילה התיישבה בבהלה והוא מיהר אליה. כנראה נרדמה וחלמה. ליבו נשבר מהמחשבה על הפעמים שהיא מתעוררת והוא לא לצידה. הוא חיבק אליו את גופה הרועד עד ששקטה וליטף את שערה, שלראשונה מאז הכיר אותה היה משוחרר ולא קלוע לצמה. היא פיזרה אותו אחרי שיצאו מהמים. עכשיו ראה כמה ארוך היה, ושוב הופתע עד כמה שחור היה על רקע פניה הבהירות. "הכול בסדר, ליטל דרלינג, הכול בסדר."

הוא הביט בצ'רקס, שבינתיים הרים את העוגן, ולא פספס את ידו שמחתה דמעותיו.

הילה הייתה עייפה, מותשת מכדי להרגיש נבוכה מצ'רקס, אבל הוא לא הסתכל עליה באופן יוצא דופן, המשיך לספר סיפורים בלי סוף ונפרד ממנה בהזמנה שתבוא שוב בקרוב.

ג'ון לא עזב את ידה אחרי שעזר לה לעלות לרציף. לפני שהתקדמו למונית שחיכתה להם הסתובב אליה, בלי מילים התבונן בה והיא בו. הלב שלה האיץ והיא התנשמה בהתרגשות. ג'ון שלח את ידו וליטף את שערה. "הילה," לחש ומבטו עקב אחרי היד המלטפת שלו. לפתע קפאו תנועותיו והוא משך את ידו וטמן אותה בכיס מכנסיו.