הקטע שלפניכם, הוא הקדמה לעונת הקיץ בספר. להזכירכם, הסיפור כולו מתרחש על פני שנה אחת, 1972, ולכל עונת שנה יש הקדמה משלה. אולי שמתם לב, שבהקדמות אני כותבת את הילה בגוף ראשון. זו הדרך שלי להביא אותה חשופה אליכם, הדרך לגלות עומקים שאין אפשרות להגיע אליהם בגוף שלישי, המאפיין את שאר פרקי הספר.
בעולם הפלמנקו, כפי שסיפרתי לכם בכתבות קודמות, טבלתי את רגליי ורקעתי מעט על במות סיום שנה. אולם ברגע שהחלטתי שהרקע של משפחת סבן הוא מארגנטינה, צללתי לעומקי הטנגו הארגנטינאי. זו הייתה חוויה נהדרת, ללמוד איך מכנים כל צעד, לצפות בסרטים וברקדנים מקצועיים וחובבים מרחבי העולם. היה קשה להתוודע לעובדה שבסרט "הטנגו האחרון בפריז", סצנת הסקס הידועה בין מרלון ברנדו למריה שניידר הייתה ככל הנראה אונס שתוכנן בקפידה לטובת האותנטיות של הסרט… ואיכשהו זה הסתדר באופן מעוות עם הטנגו הדומיננטי בבית משפחת סבן בספרי, בת מספר ארבע.
קיץ מוזר החל אצלנו בימים אלו, עם גשמים שאינם מנקים. להיפך. הכול נראה ומרגיש מלוכלך יותר אחריהם. גם בספרי לא הגשמים הם אלו שמלכלכים. היה קשה לכתוב סצנה שמבהירה מעבר לכל ספק את הנורא מכל, את הפגיעה של עמית סבן באחותו הילה. הקטע הקצר שתקראו נכתב וצומצם במשך ימים ושבועות רבים והשפיע על הלך רוחי במקביל. איני מתיימרת להבין עד הסוף פגיעה שכזו, אך אספתי אליי עדויות רבות ומקווה שהקול שהנחתי בספר משמיע משהו מקולן של המושתקות. הנפגעות.
קריאה נעימה.
קיץ 1972
צלילי הבַּנדוֹנֵאוֹן[1] נשמעים ואני זוקפת את גבי. שמלה כחולה כים כמו זולגת על גופי ואני מרשה לעצמי להרגיש יפה. עכשיו תורי. עכשיו הראש שלי מפסיק לחשוב. יש לי רכבת נוסעת כל הזמן, הלוך ושוב, פעם אני פותרת תרגיל בחשבון ואז מתרגלת את הריקוד להופעה, שלימדו אותנו בחוג בתיאטרון חיפה, ואז מכינה שיעורים בגאוגרפיה ומסתכלת על האטלס, ובמקום לבדוק את מפת העולם במלחמת העולם השנייה, אני מחפשת אותה, את הארץ של המלכה ונהר התמזה וקיטס. אנגליה.
אולם הכול שותק כשהבנדונאון נותן את הקצב, אני סופרת ונכנסת בצעדי קָמִינָר, צעדי הליכה מתוכננת, מקשטת קצת עם דִיבוֹכוֹ, ציור כזה עם נעלי העקב שסוף סוף מאמא נתנה לי לנעול. אני לא מביטה בו, אבל יודעת שהוא מחכה לי שם. כל התנועות שלי מוכוונות אליו, עד שניפגש, כמו שלימד אותי.
הוא מצמיד את החזה שלי לשלו, אבל משהו אחר קורה. במקום לצאת לטנגו שבו אנחנו ממסמרים את הקהל שלנו, את המשפחה שלנו לכיסאות, הוא ממסמר אותי לרצפה. הגב החשוף שלי קופא מפחד ומקור האריחים. הקול שלי מושתק בכף ידו בריח 'נקה שבע' שלמדתי לשנוא. כמה ידיים יש לו. כמה עלובה אני ששוב הביא אותי למצב הזה.
"ואת חשבת שלא נהיה שוב יחד." החיוך שפעם חשבתי ליפה מלווה בעיניו המוטרפות, השיכורות מהיצר שפרק אצלי, מבתר אותי בסיוט חוזר. צליל הבנדונאון שוב נשמע ואני שוב על הבמה, השמלה הכחולה הפכה לאדומה והיא נוזלת ממני כדם. אני מביטה על הרצפה ורואה טיפות דם נקוות לאגם. אני רוצה לצלול לתוכו.
צלילי גיטרה מעירים אותי. ג'ון. מה הוא עושה כאן? האם צעקתי בשנתי? אני בולעת את רוקי והגרון לא כואב. הוא לא שר, רק מנגן. אני נזכרת בשיחה שלנו. כעסתי עליו. עדיין כועסת שהוא מסתיר ממני. המחשבות שלי גרועות כל כך, הפחד שעמית וג'ון, שני העולמות שלי, השחור עם הלבן, ייפגשו, זה גרוע יותר מלדעת מה ג'ון מסתיר. הוא לא מבין שזה מעורר בי מחשבות גרועות עוד יותר. החלום על עמית נשאר לאמלל אותי. למה חלמתי עליו הלילה? למה חזר? למה ג'ון נשאר?
[1] בַּנדוֹנֵאוֹן – כלי נגינה הדומה לאקורדיון קטן, נפוץ בדרום אמריקה, בעיקר בארגנטינה, ואופייני למוזיקת הטנגו.
איך מציאות חיינו מקבלת תפנית בעלילה.
איך חיים של שמחה ותום מתהפכים ברגע אחד של פורקן יצרי. רגע שכמו עוצר ויוצר ספירת זמן חדשה.
דמות הנבל מתוארת היטב. הנחשיות, הארסיות.
כושר ההטעיה לסובבים ורק הטורף והטרף הנטרף מכירים את המציאות החדשה שלאחד היא נוחה ולשני יוצרת מבוכה.
מסכנה הילה.
איזו סיטואציה נוראה של בני חושך ובני אור. הנסיון העצוב של הילה לבדל בין חלקי עולמה.
איזה מלאך הג'ון הזה 🌼
אי אפשר שלא לאהוב את ג׳ון נכון?
והיה כה קשה לכתוב את הקטע הזה… תודה עופר יקר💛
קטע מרגש לילי מילת. שבוע טוב
תודה רבה רפי🙏🏼
מרתקת האם זה קרה,או לא קרה
הטנגו האחרון של הילה
תודה גבי יקר. לצערי בכל סיפור יש גרעין אמת של מישהו. כתבתי את בת מספר ארבע עבור מי שעברה סיפור דומה.
האמת חיפשתי אותך אתמול באתר
בוקר טוב קטע מרגיש ומקומם
אין כמוך! ונכון, המקום שלי בחי פה עבר מתיחת פנים וסידור, אז היה עיכוב של יום. תודה שחיפשת אותי😍
נפלאה נורית כץאמא אוהב עוקבת