גופת גבר נפלטה לחוף מרידיאן בחיפה

(חי פה) - הים היה סוער בחיפה ביום ו',...

שידור חי ◄ הפגנה בחיפה – מוצ"ש 25/5/24

(חי פה) - צפו בשידור החי מההפגנה במרכז חורב....

מגדל הנביאים בהדר הכרמל – תקווה נכזבת

מגדל הנביאים שוכן בקצהו הצפוני של רחוב הנביאים, מרחק...

החרדים סימנו את חיפה כאחת הערים האטרקטיביות למגורים

המכון החרדי למחקרי מדיניות חושף כי בירת הצפון נכנסה...
באנר גורדון 230524
באנר קריית אתא עצמאות 080524
באנר - צעדת קריית ביאליק ה-41 - שבת, 1/6/24 - רחב

מגדל הנביאים בהדר הכרמל – תקווה נכזבת

מגדל הנביאים שוכן בקצהו הצפוני של רחוב הנביאים, מרחק...

בן שמיח או פשוט משיח – אמן קירות קלאסיים

אומנם בן לא נולד בחיפה, אבל הוא הכי חיפאי...

היצורים הימיים בריף בת גלים • מתנות יום הולדת מאהוב ליבי

מאי, חודש יום הולדת וים מתנות מאהוב ליבי, הכחול...

הפירמידה של מאסלו והמציאות בשנת 2024 • חוסר בטחון וצורך במנהיגות ראויה

אברהם מאסלו, פסיכולוג חברתי יהודי אמריקאי שחי בתחילת המאה...

המינים הפולשים לים בחיפה ובעולם

בעיות פלישה של בעלי חיים, צמחים והביטאטים תת ימיים...

"איך חששה מבושות יותר משדאגה לבת שלה. והנה, זה מה שקורה כשלא רוצים בושות." • פרק 26 בספר 'בת מספר ארבע'

הקדמה לפרק 26

שנות ה-80 של ילדותי בשכונת רמת שאול בחיפה, היו קיבוץ גלויות שהיה חלק מהיומיום. ידעת מי עיראקי, מי רומניה, מרוקאים, פרסים, גרמנים. אני מניחה שזה היה כך בכלל ארץ ישראל, מדינה יחסית צעירה שהרבה מהורינו היו עולים והטשטוש התרבותי שיש היום, היה פחות נוכח. אני לא נכנסת לשיח העדתי, אלא מביאה כאן נקודת מבט יפה, לטעמי, משהו שגדלתי אתו ואולי עשה אותי למה שאני – אדם שמוקסם מתרבויות שונות.

דמיינו בניין בן 8 קומות, 32 משפחות דיירים, שכולן מכירות זו את זו. לא הייתה את הזרות בין שכנים ולא הייתה כלל אפשרות שלא נדע מי הוא שכן ומי לא. בינינו הילדים היינו נפגשים כל אחר צהרים ובחופשים. בונים יחד סוכה בסוכות; משחקים חמש אבנים (הייתי אלופה בזה!); כדורגל בגינה לפני ששתלו שם ולא הסכימו לנו יותר; גוגואים על גומה שנוצרה בחניית הבניין והשכן החדש שהחנה את הגלגל דווקא על הגומה כדי שלא נשחק; בנינו עגלות עם לאגרים וירדנו את כל גן אלי כהן ואז סחבנו את העגלה כל הדרך חזרה במעלה ההר. זה לא שונה בהרבה מהקיבוץ בו אני גרה כיום.

חמש אבנים - הייתי אלופה בזה! (אלבום פרטי)
חמש אבנים – הייתי אלופה בזה! (אלבום פרטי)

בין היתר הייתה לנו שכנה ארגנטינאית ואצלה הכול היה מאוד קיצוני – חמימות קיצונית וזעם קיצוני לא פחות. הזעם היה מופנה, די בצדק, כלפינו הילדים, שהפרנו פעם אחר פעם את מנוחת הסיאסטה הקדושה בין שתיים לארבע בצהרים. פשוט היה קשה להתאפק לפעמים:) ואז היא יצאה פעם אחת עם שני מכסים של סיר והכתה בהם כמו מצלתיים שהדהדו במעלה ומורד הבניין, מעין גונג שלא ניתן להתעלם ממנו ושאגה "אני לא ישנה – אף אחד לא ישן!". אהבתי אותה. אפילו קראתי לאחת מדמויות המשנה על שמה.

הפרק שלפניכם הוא קיבוץ גלויות כזה של נקודות מבט: יפית סבן, אחות של הילה, שמגיעה למנזר אחרי שהילה נעלמה, עם האנרגיות הארגנטינאיות הדי מהממות שלה; ד"ר ג'ון ריצ'רד בל שלנו, שהתרבות האנגלית המאופקת שלו מנסה להסתגל לרכבת ההרים מארגנטינה; ד"ר אבנר קליין, שנשבה בקסמיה של יפית ונחלץ לעזרה; והאב פרנסיס, שהפעם נשמע את קולו ומחשבותיו. כל הארבעה מבינים משהו מטריד ומפחיד – ייתכן ולעמית סבן, האח הנאלח, יש קשר להיעלמותה של הילה מהמנזר.

מוזמנות ומוזמנים לקרוא, להגיב, לכתוב לי. אחרי הכול, ספר מקבל חיים רק בעיני קוראיו. 

קריאה נעימה,

לילי

פרק 26

התסרוקת שלה הייתה קארֶה בצבע אדום אש ועיניה ירוקות, שום דבר לא הזכיר את הילה, אולם בדמיון המוחלט לוויקי אי אפשר היה לטעות. "ד"ר בל, זו יפית סבן, אחות של הילה. יפיתי, זהו ד"ר ג'ון בל, הרופא שמטפל בהילה בחצי שנה האחרונה."

להפתעתו יפית זרקה את עצמה עליו בחיבוק חם. הוא כחכח בגרונו ועמד שם נבוך, לא יודע איך להכיל את קבלת הפנים הזאת. הילה, שאהב וחיבק, הייתה עצורה. אף פעם לא זרקה את עצמה ככה. אולי זה לא טבעי לה? אולי ככה הייתה אמורה לנהוג אם לא הייתה קורבן לאח הסדיסט שלה?

הוא טפח בהיסוס על שכמה של יפית שלחרדתו ולתדהמתו החלה לבכות. בחוסר אונים הביט באב פרנסיס והלה רק הנהן בראשו, כאילו היה זה דבר הגיוני מה שמתרחש כאן.

כשסוף סוף שחררה אותו קינחה את אפה ואמרה לו באנגלית רהוטה, "תודה על כל מה שאתה עושה בשביל אחותי. החזרת אותה אליי. כבר לא חשבתי שאקבל אותה בחזרה." ושוב החלה לבכות. ג'ון שם לב שלא אמר דבר מאז הכיר לו אותה האב פרנסיס. אבל מה יכול היה לומר? הוא היה המום. ואיך היא בכלל יודעת עליו? הוא ידע שאף אחד לא מבקר את הילה במנזר, כדי שלא יתגלה מקום מחבואה. כאילו קראה את מחשבותיו אמרה לו, "היא כתבה לי במכתבים. האב פרנסיס העביר לי אותם. ידעתי כבר מהמכתב הראשון עליך שקורה משהו טוב. זאת הייתה הפעם הראשונה שנראה שנהנתה לכתוב לי ולא רק כי הרגישה חובה לעדכן אותי שהיא עוד חיה." כמו אידיוט רק הנהן שוב ושוב, באיטיות, מנסה לעכל מה היא אומרת לו.

"זה שלה!" קראה פתאום והצביעה על מילון הכיס שאחז עדיין בידו. "אני שלחתי לה אותו כשאמרה שהיא רוצה ללמוד לדבר טוב יותר איתך. איפה מצאת אותו?"

"ליד הספסל של –" הוא כמעט אמר 'שלנו'. "אמ, מיס סבן, את –" הוא השתתק כשצחקה פתאום צחוק מתגלגל ששמע כמותו רק לעיתים ספורות מהילה. 

‫"אל תגזים. תקרא לי יפית. אנחנו לא כאלה רשמיים בישראל."

‫"אוקיי, י-פית'. את יודעת איפה הילה?" כמעט הצטער ששאל כי הפנים המוארות לבשו צער עמוק.

‫"תראה, ג'ון, אני יכולה לקרוא לך ג'ון, נכון? אני מרגישה שאני מכירה אותך חודשים." הוא הנהן וניסה להדביק את קצב הדיבור שלה, בדיוק כמו בשיחה עם ויקי. האוטוסטרדה המובילה ללונדון לא נסעה מהר כמו קצב הדיבור ותנועות הידיים של בנות משפחת סבן. "אם יש משהו שהילה יודעת לעשות טוב זה להסתתר. איכשהו תמיד הייתה מתחבאת מפנינו. לפעמים היה לוקח שעה וגם אז היינו מוצאים אותה רק כי רצתה להראות את עצמה. עכשיו, אני לא חושבת שהיא תלך למקום מוכר כי…" היא השפילה את עיניה ושוב החלה לבכות. ג'ון עמד בחוסר אונים ושוב הופתע כשחיבקה אותו. הוא פשוט הניח יד על גבה וחיכה. האב פרנסיס התרחק בינתיים לכיוון האחיות מרי וקתרין. "אני לא אסלח לעצמי אף פעם שלא ידעתי. שלא הצלתי אותה. איך לא ידעתי, ג'ון? איך אחותי הקטנה סבלה ככה ואני לא ידעתי? כלום לא ידעתי. לא גרתי בבית, אתה מבין? אבל זה לא תירוץ. הייתי צריכה לדעת. מישהו היה צריך לומר לי. היא הייתה צריכה לבוא אליי!" גם הבכי שלה היה בקולי קולות עכשיו. הוא ניסה לעכל כל מה שהיא אומרת לו. מישהי שהוא פוגש בפעם הראשונה, ששמע עליה רק מעט מהילה, מדברת בפתיחות על משהו נורא כזה. בזה האחיות לא היו דומות בכלל.

‫"לא יכולת לדעת, יפית. דברים כאלה, אף אחד לא מעלה על הדעת." הוא חיכה עוד כמה רגעים אבל הצורך להתקדם, למצוא את הילה, שאלוהים יודע איפה היא עכשיו, היה חזק מכללי הנימוס. "את יודעת איפה היא יכולה להיות?" חזר שוב על השאלה.

יפית התרחקה ממנו, קינחה שוב את אפה ולדאבונו נענעה את ראשה לשלילה. "אני רק יודעת שהיא לא אצל אף אחד שאנחנו מכירים. כולם יודעים שהיא נסעה ללימודים באנגליה." יפית חייכה כשראתה שקימט מצחו. "כן, היא לא סיפרה לך שזה היה החלום שלה? ללמוד ספרות היכן שלמדו ולימדו אלה שהיא מעריצה?" הוא לא יכול היה לספר לה על השיחה עם ויקי אחותן כשהסבירה. "אז אם הייתה מופיעה אצל מישהו מהם, היו מיידעים אותנו מייד."

‫"האחות קתרין אמרה משהו," החל לומר בעדינות. הוא לא ידע איך תגיב כשתשמע שהאח שלהן היה קרוב למנזר. "היא אמרה שהילה הייתה בגינה כשהייתה בחוץ קבוצת תיירים." 

יפית קראה קריאה חנוקה. 

גם האב פרנסיס, שהצטרף אליהם, שוב מלמל, "בשם ישו וכל הקדושים," והצטלב כמה פעמים. "את חושבת…?" 

יפית הזדקפה בזעם, "הוא לא יעז!" ומייד תפסה את ראשה. "הוא… לא יעז, נכון? לא. זו לא אפשרות. אין לי שום רעיון איפה היא יכולה להיות. אני מרגישה נורא. שוב היא צריכה אותי ואני לא איתה בשביל לעזור לה." 

המחשבה שהיא בידיים של אח שלה הפחידה את ג'ון. אבל לא, הפחד לא ישלוט בו. רק הנחישות. "אני אלך למקומות שהייתי איתה. אולי שם תהיה." רק הרעיון שהיא לבדה בלילה בשביל היורד מההר זעזע אותו, אולם לא היה לו רעיון אחר. לכל הרוחות. הוא היה חייב להיות בתנועה, אחרת ישתגע.

יפית

היא הביטה בגבו המתרחק של ג'ון אל תוך חשכת השביל היורד אל הים. כמה קיוותה לפגוש באיש שהחזיר את אחותה לחיים, אולם לא כך, כשהאב פרנסיס קורא לה לבוא באמצע הלילה, לא כשעמית הכלב מאיים שוב על החיים השבורים של הילה. החיים השבורים שלה. היא רצתה את אבנר לידה עכשיו. אמנם היו בקשר קרוב בחודשים שחלפו, אולם לא רצתה להפריע לו באמצע הלילה או לעָרב אותו בדרמה המשפחתית יותר ממה שכבר היה מעורב. גם כך עבד שעות רבות בבית החולים. יפית עצמה את עיניה וניסתה לחשוב כיצד תוכל להועיל לאחותה. 

      "איפה את, אֶרְמַנִיטַה?" 

      מחשבותיה נדדו לימים הקשים והארוכים בבית החולים רמב"ם, ימים שבהם הייתה חסרת אונים, ימים של חסד מתוך האפלה בדמותם של אבנר ושל רבקה אחות המחלקה.

אפריל 1971

ד"ר קליין הביא כיסא מחדר אחר והניח אותו לידה. זה כבר הפך לנוהל בימים האחרונים. הוא כנראה בהפסקה או מסיים משמרת ואז מתיישב לצידה, לפעמים משוחחים, לפעמים שותקים. היה ברור ליפית שזה לא הנוהג הרגיל של הרופאים או של האחיות בבית החולים רמב"ם, או בכל מקום אחר. בכל מקרה, לא היה לה כוח אפילו לחשוב על זה לעומק. היא הייתה מותשת. בקושי עצמה עין כבר שלושה לילות, ולפניה עוד לילה כזה. במקלחת המשותפת של הילה ושל שתי הנשים שהיו מאושפזות איתה התרחצה, אך מאחר שחשה אי־נעימות להשתמש במקלחת של המטופלות, שטפה רק את מה שקראו אצלם בבית 'חצי גוף'. זה דיכא אותה ללבוש מחדש את אותם בגדים והשיער שלה בטח כבר הסריח. גם לא הבינה איך זה לא מפריע לד"ר אבנר קליין לשבת לידה.

"למה שלא תלכי הביתה לישון, יפית? אני מבטיח להשגיח על הילה. סיימתי את המשמרת, אני יכול להישאר כאן ואת תוכלי לישון כמו בן־אדם. זה לא עוזר לה שאת עייפה ככה."

"עייפה ומדיפה, אתה מתכוון," ענתה בקול עייף.

"כן, גם זה." צחק בשקט.

"אין לי לאן לחזור, אבנר," הודתה לבסוף. "עד עכשיו גרתי במעונות של אוניברסיטת ירושלים. הגעתי הביתה רק לאותו לילה לביקור, לחגוג לה יום הולדת." היא התפלאה שיש לה עוד דמעות להזיל. אפשר היה לחשוב שבאיזשהו שלב מאגר הדמע ייבש. לא היה לה כוח אפילו לנגב אותן.

"חכי כאן," הניח יד על ידה לרגע לפני שקם ויצא מהחדר.

"כאילו יש לי לאן ללכת," מלמלה לעצמה.

היא הביטה בהילה. בהילה המלאכית בעלת הפנים העדינות, החיוורות. בריסים הארוכים של עיניה היפות, שמגיעים כמעט עד קצה הלחי כשעיניה עצומות, כמו עכשיו. באמת הזכירה את אותה שחקנית שהאב פרנסיס קרא לה בשמה. פני בובה. 

איך? איך אפשר לפגוע במשהו כזה טהור? עברו כמה ימים מאז הגילוי הנורא ובמקום שתפנים מה קרה, בכל יום שעבר זה נראה לה בלתי נתפס עוד יותר. בכל רגע שחלף, כובד המשמעות של מה שעולל להילה האח שלהן, מה שעשה לכל המשפחה בטירוף דעתו, היה כבד מנשוא. היא לא הבינה איך תנשום כראוי כשכאב היה נוכח בכל פעם שנשמה או בלעה את רוקה. 

יפית לא האשימה את הילה שרצתה לאבד את עצמה לדעת. אחרי כמה ימים כאלה, רק מהידיעה של מה שקרה, בלי שתחווה אסון שכזה על בשרה – מחשבות על 'טוב מותי מחיי' חלפו בראשה יותר פעמים ממה שהייתה מוכנה להודות.

ד"ר קליין חזר עם האחות רבקה וביקש מיפית לצאת איתם מהחדר. הוא הושיט לה מה שנראה כמו חולצה לבנה מכופתרת ומכנסי אחיות של בית החולים. "רבקה תיקח אותך למקלחת של הצוות. ולא," הוסיף כשפקחה את עיניה ורצתה למחות, "אין ויכוח על זה. אני אשב ליד הילה. קחי את הזמן."

"ממש לא נעים לי. ממש ממש לא," אמרה יפית לרבקה שהובילה אותה בחיוך נעים לקצה הקומה, היכן שישבו שתי אחיות ליד שולחן אוכל קטן.

"שטויות," אמרה לה האחות רבקה, "אני שמחה שלד"ר קליין היה שכל להציע את זה. אני לא ידעתי איך, למען האמת," הודתה.

"את בעצם אומרת שנמאס לכן שאני מסריחה את חדר האשפוז."

"אל תגידי את זה, אפילו בצחוק! לא, יפית, אנחנו יודעות טוב מאוד כמה מקלחת טובה משפרת את ההרגשה. הנה." היא דחפה את הדלת למקלחון. "יש לך בגדים נקיים. הוספתי גם תחתונים חדשים, אל תדאגי, זה על חשבון בית החולים," קרצה לה. "ויש כאן שמפו שלי. חוץ מחולצה, שאני מצטערת שלא הייתה לי אחת נקייה, אבל נראה לי שתסתדרי עם זו של ד"ר קליין. עכשיו אל תמהרי, ד"ר קליין נמצא עם הילה, ואני אחזור בינתיים לסבב חולים." 

היא השאירה את יפית ההמומה מביטה בדלת שנסגרה אחריה. מכל מה שאמרה, הביכה אותה הכי הרבה החולצה שלו. היא הביטה בטוש ושכחה את הספקות. מים. המים ישטפו מעט מהמחשבות הטורדניות שיש לה מאז יום חמישי בערב.

אבנר קליין

במטבח דירתו ישב, ראשו נשען על כפות ידיו. רק חזר ממשמרת כפולה ברמב"ם ונשמט אל הכיסא ברגע שנכנס הביתה. רק כמה רגעים ותכף יקום למקלחת ולמיטה. כמה רגעי שקט שבהם יוכל למלא את ראשו במחשבות על יפית סבן. 

      לא שעזבה את מחשבותיו לרגע מאז הופיעה בבית החולים באחד באפריל, בהחלט תפנית גורלית ליום הזה, מרגע שצפה בה נלחמת כלביאה עבור אחותה ועומדת מול אימא שלהן. וכשצנחה לרצפה ונשברה, מבקשת רק חיבוק ממישהו, לא היסס לרגע כשלקח את התפקיד, ואותה לידיו. 

      הוא נזכר איך הצליח להשתיק את מחאותיה כששלח אותה להתקלח במקלחת הצוות. אחר עמדה בפתח החדר, רק אור המסדרון מאיר עליה. שאר החדר היה חשוך והמטופלות ישנו בינתיים בשלווה, כך קיווה. רק על האישה הזאת חשב אז. עם השיער האדום והעיניים הירוקות הייתה יפהפייה. אם לא היה יודע, לא היה מעלה בדעתו שהיא והילה אחיות. היא דומה יותר לאימא שלהן מאשר להילה. ואיזה מזג. האש הזאת, הכעס, הבכי, הכול בעוצמות. אין שום דבר מאופק באישה הזאת. יפית, או דוֹסָה, כך קראה לה הילה. הוא לא הבין מה יש להן עם המספרים האלה בספרדית. נראה שככה זה במשפחה מרובת ילדים. לוֹ יש רק אחות אחת הרבה יותר צעירה ממנו, אז אין לו מושג איזו המולה יש כשהרבה אנשים גרים באותו בית.

אולם מה ששבה את ליבו היה העמידה שלה, המיידית וללא שאלות, לצד אחותה הקטנה. היא נלחמה גם באימא, שהיה חייב להודות שלא חיבב מאז המקרה הקודם לפני שנתיים. איך חששה מבושות יותר משדאגה לבת שלה. והנה, זה מה שקורה כשלא רוצים בושות. מגיעות צרות גדולות יותר. אבל יפית, איך היא גוננה על אחותה, לא נתנה לאף אחד להתקרב אליה בלי שתהיה נוכחת. לביאה.

הלביאה הפכה לגור כשעמדה בשיער נוטף על המגבת שעל כתפיה, ועל החולצה שלו, שאהב מאוד לראות אותה עליה. הוא אפילו לא ניסה להסתיר את יחסו אליה. יגידו מה שיגידו. הוא, בניגוד לאימא שלה, לא חושב קודם על אנשים אחרים. הוא חושב על מה שהוא מרגיש ומה שנכון לעשות. 

אחר ראה אותה מיישרת כתפיים והופכת מגור לאישה החזקה שהיא. "אממ, תודה דוקטור, זה היה יפה מצידך, מצידכם, ובהחלט מה שהייתי צריכה. אני מרגישה נסבלת יותר." היא דיברה בשקט אך עדיין מהר, בנוהל הארגנטינאי. "אתה יכול ללכת הביתה עכשיו, אני כבר אהיה בסדר כאן, עוד פעם המון תודה ו –"

"את כבר מגרשת אותי, יפית?" היא עצרה מסידור הכביסה שלה והתבוננה בו. הוא חייך אליה וקיווה שזה ירגיע את החשדנות שלה. "עוד לא אכלתי ארוחת ערב. מה דעתך שנשב כאן מחוץ לחדר ואביא לנו משהו מהקפטריה?"

היא עמדה לסרב, הוא ראה את ה'לא' עומד על קצה לשונה, אבל ברגע האחרון משהו נחוש יותר חלף על פניה והיא הנהנה וחייכה את החיוך האמיתי שלה. וואו. זה עוד לא קרה. היא מצאה חן בעיניו כבר קודם, ברגעים הכי קשים שלה, ועתה נוכח לדעת שעוד לא ראה כלום מהפרח הארגנטינאי. 

"אה, בסדר. אני. אני אלך לראות מה יש, אמ, בקפטריה. עוד מעט אחזור." הוא צחק לעצמו כשיצא מהחדר, צחק על עצמו. הדוקטור גמגם, נראה שהדוקטור קצת מאוהב.

צלצול הטלפון העיר אותו ממחשבות עליה. ברגע הראשון שמח לשמוע את קולה של מושא חלומותיו אך כשחשב על השעה, ניחש שזו לא שיחה מבשרת טוב.

שכונה חיפאית במיטבה (צילום: לילי מילת)
שכונה חיפאית במיטבה (צילום: לילי מילת)

האב פרנסיס

ידו על ידית ההילוכים רעדה, השנייה אחזה בהגה בחוזקה. הוא לא ידע אם רצה יותר ללחוץ על הגז או להרפות. בדרכו לביתו שבשכנות למשפחת סבן התפלל לאם הקדושה שתשמור על אודרי הקטנה. הוא לא תכנן לעזוב את המנזר, כדי לא לפספס אותה אם תחליט לשוב אליהם, אך החשש והספק שמא עמית סבן ראה אותה בגינת המנזר ולקח אותה משם, לא אפשרו לו לא לבדוק. 

אחרי ששוחח עם יפית, והיא התקשרה לעזרת הרופא מבית החולים, החליטו שהוא זה שצריך לבדוק אם המיניבוס נמצא ליד בית סבן. הוא גר שם ולא יעורר חשד. ומה אם לא יהיה שם? מה אם לקח אותה, השד יודע לאן. "אבינו שבשמיים…" מלמל כשהחנה את הסובארו מתחת לבניין. מקום החניה של עמית היה ריק והוא הבין שמצפים לו רגעי דאגה ארוכים.

בכבדות עלה לדירתו שבקומה השנייה, חלף ליד הדלת של גברת סבן, השתהה קלות בתקווה לשמוע רחש ופגש דממה. בסלון ביתו הצופה אל הכביש התיישב ולקח לידיו את שפופרת הטלפון, שניצב בדרך כלל על השולחן הפינתי הקטן. אצבעו על החוגה, מחליפה בין המספרים, מפספסת את הספרה השלישית ושוב מחדש, חייג אל המנזר. 

מסרב לקום ממקום התצפית על הכביש, מולל את שרשרת התפילה בידו ופנה לעזרה משמיים.

צרו קשר עם חי פֹּה: בוואטסאפבמייל

לילי מילת
לילי מילת
חיפאית שמצאה את ביתה בקיבוץ ליד הכנרת. אוהבת קפה, ים, אנשים ותרבויות. יועצת פנג שואי וסופרת. עובדת על למצוא את הדופק הסדיר והמשתנה בבתי המגורים ובסיפורים. סיפורים קצרים פרי עטה, באנגלית ובעברית, פורסמו באסופות שונות וברחבי הרשת ואף זכו בפרסים. ספריה: בית התאומים המסתובב (הוצאת סער), כלת הים (הוצאת מטאור), בת מספר ארבע (הוצאת מטאור). לקריאת סיפורים קצרים והיכרות נוספת, בקרו באתר הבית של לילי: קישור

כתבות קשורות לנושא זה

4 תגובות

  1. הגענו לרגע המתלתל והמעניין כך לחצוף הרגשות של יפית והרופא קלין מתחל המתח
    מחקה לשבוע הבא
    שבת שלום אהובה חיבוק חם ממני

    • תודה רבה מושקה, בהחלט הגענו לחלק המותח בעלילה. איזה כייף שאת איתי.

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן

כל הכתבות בחי פֹה

הדגים שאנו אוכלים – איך בוחרים דג טרי בשוק ונזהרים מסיכונים שבקניית דגים מקולקלים

מאז ימי קדם, האדם חי מציד ומדיג. בחלוף השנים, עם הגידול האדיר באוכלוסייה בעולם, עלתה הצריכה באוכלוסית הים ושטחי הים החלו להיות מנוצלים לצרכי...

התפרעות אוהדי הכדורגל: עשן כבד ביציע • הדרבי החיפאי בסמי עופר הופסק

(חי פה) - ברגעים אלה (שבת, 25.5.2024) בדרבי החיפאי, נזרקו ביציעי המגרש באיצטדיון ע"ש "סמי עופר" בחיפה האבוקות הירוקות. המשחק הופסק לדקות ספורות. נדמה...

שידור חי ◄ הפגנה בחיפה – מוצ"ש 25/5/24

(חי פה) - צפו בשידור החי מההפגנה במרכז חורב. מוקדם יותר התקיימה צעדה ממרכז הכרמל ועד צומת חורב. הודעת מטה "מחאת העם חיפה" חיפאיות וחיפאים, תושבי...

תאונה עם חזיר בר בחיפה – אזהרה (!) הוידאו קשה לצפיה

(חי פה) - מכת חזירי הבר בחיפה - לחי פה מגיעים דיווחים על תאונות בין כלי רכב, כמעט מדי שבוע. שמאי הרכב מדווחים לחי...

גופת גבר נפלטה לחוף מרידיאן בחיפה

(חי פה) - הים היה סוער בחיפה ביום ו', 25/5/24. בשעות הערב התנשאו הגלים לגובה של כ-150 ס"מ והזרמים היו חזקים מאד. סביב השעה...