אגרוף בבטן, שם, ב-אפְטֶר פָּרְטִי

הם לא יאהבו את זה

הוא עמד מולי ונראה כנחוש ומוכן לקרב.
אבל רגע, בואו נתחיל מההתחלה, ואל תדאגו, זה קצר, מבטיח.

החליט מי שהחליט שיש לי מה לתרום למורים בבית ספרו.
במקרה הספציפי הנוכחי, זה מנהל בית ספר שקיבל המלצה
ממישהי ששמעה אותי בפורום חברתי באחת מהקריות.
אחרי התלבטות אמיתית, הסכמתי.

למה התלבטות? מכיוון שאני מכיר את ציבור המורים.
נכון, אי אפשר להכליל, אבל אני מכיר את ההתנהלות ויודע
 שהם לא כל כך יאהבו (בלשון המעטה) את מה שיש לי
להגיד על המערכת.
אבל מה זה משנה, בסוף הסכמתי.
אולי יצר של הלקאה עצמית? אולי. שאלה למדעני הנפש.

טוב, זה נגמר, אנחנו אחרי הכנס, ולעניות דעתי הסובייקטיבית,
אפילו עבר בשלום. אין נפגעים לכוחותינו.
בסיום, אמרו לי שהייתה הרצאה מעולה והם לא רק נהנו
 אלא יצאו עם משהו.
רגע, הסתייגות – לא אוהב את המושג 'הרצאה'.
למוחי, (בעל הצרכים המיוחדים) זהו מושג שמשדר
התנהלות של: אני מדבר, אתם מקשיבים. לא טוב.
אני מעדיף, שיחה או דיון.
אוהב את ההשתתפות של הקהל איתי.
טוב, בכל מקרה כיוון שתיבלתי את כל השעה עם הרבה הומור,
ועם סיפורים מהשטח, יצא תבשיל מוצלח. מסתבר.

אבל מה עכשיו אני קודח לכם במוח?
אז זהו, שיש סיבה טובה למה.
והסיבה הגיעה בסוף השעה, דקה אחרי שיצאתי מהאולם הגדול.
בתחום הזמן של ה 'אָפְטֶר פָּרְטִי.

"אנשים מתפעלים מהרעיונות שלך ומההתמודדות האישית שלך
ומרגישים מן התרוממות רוח ואולי אף מקבלים כוח, אבל
 זה לא חוכמה."
הוא היה מורה ששמע אותי בשעה האחרונה, ועכשיו עמד מולי
מטרים ספורים לאחר שיצאתי מאולם הכנסים.
והוא נראה כנחוש ומוכן לקרב.

ואז זה הגיע

במסגרת השיחה, באחת מהפניות שלה, השתמע מדברי חשיבותה של משפחה תומכת כסוג של קרקע בטוחה ויציבה,  שתמיד אפשר לסמוך עליה.
 זה לא היה הנושא, רק משהו מוסגר שאפילו לא נאמר בפירוש, אבל שאין ספק בנכונותו.
הבחור שמולי נראה נרגש ואולי אפילו מעט נסער, ועוד לא ממש הבנתי למה.

ואז זה הגיע.

"זו לא חוכמה להתמודד כשיש לך אימא חזקה ותומכת.
 לי לא הייתה אימא כזאת, איך אני, או שכמותי,
 הייתי אמור להתמודד?"

הוא הרגיש כנראה שגלש קצת והוסיף במהירות "זה לא שלא
 הייתה לי אימא, הייתה ועדיין יש, אבל היא לא באמת הייתה 'אימא'.

היא לא התנהגה כך, ולמעשה במבט לאחור אני יודע שהיא שיבשה לי את הילדות. לא זוכר שקיבלתי ממנה אי פעם מחמאה או לטיפה. לא זוכר שהרגשתי שהיא אוהבת אותי.

אז עם כל הכבוד למה שסיפרת על התמודדות וקשיים, אני הייתי מוכן להתחלף איתך עם כל הסיבוכים שהזכרת,  אם רק הייתה לי אימא אמיתית לצידי."

הדברים שלו הצליפו בי בעוצמה.
מה אפשר לענות לדברים כאלה, שנאמרו מדם ליבו.
כאבתי והצטערתי בשבילו.

הוא חיכה למשהו ממני.
 אולי עצה או עידוד או רעיון, אבל מה אפשר לענות על פצצה כזאת.
הנחתי יד על כתפו ואמרתי בשקט "בו נשב על הספסל ההוא בצד."

תוך כדי הליכה עשיתי מן סוג של סימולציה.
דמיינתי את עצמי בתוך הבחור שלידי עשרות שנים אחורה.
הסרטתי לעצמי סרט בו אני מגלם את דמותו.
את השיח שכנראה היה עם האימא כשקם בבוקר, כשחזר מבית הספר, כשקיבל ציון טוב או פחות טוב באחד המבחנים, ביום הגיוס ובעוד צמתים מקובלים בחיים.

איך הייתי מתנהג? מה היו הרגשות או המחשבות שלי?

ישבנו על הספסל ושתקנו מעט.
ואז לאחר גיבוש הדברים דיברתי. כלומר, ניסיתי.

על זבובים ופרפרים

"שמע ידידי, בכל בית יש זבובים ויש גם פרפרים.
 הזבובים תמיד מחפשים את הזבל, הפצע והזוהמה ומתמקדים בהם.
הפרפרים מחפשים את הפרחים והצוף ומתמקדים בהם.

בכל בית יש קשיים ויש גם שיאים יפים וטובים.
ההחלטה במה לבחור היא שלך ורק שלך.
אתה יכול להיות זבוב ולהתמקד בזוהמה, או לבחור להיות פרפר ולהתמקד בפרחים ובדברים היפים.

כן, כנראה שהילדות שלך לא הייתה פשוטה, אבל אין לי ספק שהיו לך לאורכה גם דברים טובים.
מה שאתה עושה כעת זה הנורא ביותר.
אתה הורס את חייך כשאתה מתבוסס בעבר ובדברים הלא טובים.
כולך מרוכז באין לטיפה מאימא.

אין ספק, זה לא נעים, אבל אני אומר לך ממקום של הבנה גמורה (ואתה יכול לסמוך עליי בעניין הזה)  שהכל תלוי בך.
 הכל תלוי בבחירה שלך ובמה אתה בוחר להתמקד.
תתמקד בדברים הטובים ותעצים אותם."

הוא נראה מעט עצבני. אולי חיכה לפסיכולוג שאין בי.
הוא ציפה למשהו אחר, לפחות כך זה נראה.
"חשבתי שלפחות תבין אותי" הוא זרק בעצבנות.

"אני לגמרי מבין אותך, אין לך מושג כמה.
 אבל בו נעשה חושבים. מה שהיה מת. עבר, נגמר.
איך בדיוק עוזרת לך ההתמסכנות הזאת?
למה אתה תקוע שם?
במקום זה, אני מציע לך לקחת אחריות."

מבוקש פרפר

הייתה לו טבעת נישואים על האצבע.
"אתה לא חושב שלאשתך מגיע בעל מאוזן, שמח ובריא בנפשו?
לא יודע אם יש לך ילדים, אבל חשבת איך המרירות הזאת שלך משפיעה על הילדים שלך?
אתה בטח לא רוצה להעביר את הילדים שיש לך או שיהיו לך את מה שאתה עברת.

חשוב על התלמידים שלך.
האם היית רוצה שהבן או הבת שלך ילמדו אצל מורה שמגיע לשיעור מריר, נרגן ושבטוח כי כל היקום התארגן ללחום בו?
אתה חייב להבין שאתה, בהתנהלות שלך  לא רק הורס לעצמך, אלא לכל הסובבים אותך.
בשורה התחתונה – שחרר, מה שהיה, נגמר, עכשיו, תתחיל להיות פרפר."

הוא שתק ואחרי זמן קצר הוא הנהן קלות ונפרדנו בלחיצת יד.

צעדתי לכיוון מגרש החניה.
לא יודע אם עזרתי לו במשהו, אבל חשבתי לעצמי שמעניין יהיה לדעת אם יהיו שינויים ברמת הלימודים בכיתה שלו.
שמתי לי תזכורת בטלפון להתקשר למנהל בית הספר ולשאול. ככה סתם, כבדרך אגב כמובן.