הדייט שלי בהדר • יצחק טויטו

(חי פה בסיפורים) – יצחק טויטו • מחבר "לאסוף מתנות מהרצפה" ו"הצלפת שוט" – שראה אור לאחרונה

"לא, אני הולך ברגל, צריך לאסוף משהו ברחוב החלוץ."
 לא הייתי צריך לאסוף כלום, למעשה, הייתה לי פגישה. נו, בסדר… 'דייט'.
אבל התחמקתי מהנסיעה השגרתית פשוט כי אהבתי את הדרך, ולצעוד מעולם לא הפריע לי אז זרקתי לחבר'ה תירוץ, גם אם קלוש במיוחד, כדי לא לנסוע באוטובוס חזרה מבית הספר שבוואדי רושמייה לעיר התחתית, הביתה.

למה? כי אהבתי את ההתרחשות סביב החנויות: הצילום, המזרנים, הסדקית, האוכל, הרהיטים, התקהלות האנשים בתחנות האוטובוס, או דוכן הממתקים שיודע לנגן על בלוטות החשק ברחוב החלוץ מול הירידה לשוק תלפיות, זה שליד המדרגות המחברות את החלוץ להרצל, את המולת השוק, ובכלל, את מנגינת העיר, את הזמזום הרוחש והנעים שלה.
היה לי דייט עם הדר הכרמל.

יש שיגידו חולמני, מוזר, מעופף, או רומנטיקן, ויש שיענו – כל התשובות נכונות. אז מה?
בין כך ובין כך, צעדתי ממזרח למערב. פחות או יותר.
מכיוון הגשר שמעל וואדי רושמיה, עבור ליד מפעל הנעליים (בריל?) שקרוב לקצהו של רחוב הרצל, קצת לפני הסיבוב הפונה לוואדי ועד רחוב הנביאים בקצהו השני.

הדרך תמיד ריתקה אותי, לא משנה מה היה בה. וגם אם יגידו הרוב שאין כאן כלום מלבד עיר אפורה העסוקה בהישרדות, שיגידו, אני ראיתי עולם ומלואו.

הגדול

עצרתי ליד בית הכנסת הגדול והתבוננתי באיורים שעל כתליו החיצוניים. גם אם לא ממש הבנתי מה ראיתי, תמיד עצרתי לעוד דקת התבוננות. אנשים יצאו ונכנסו מן המבנה כמו בתחנת רכבת. באחד הימים, אזרתי אומץ ונכנסתי להציץ.

חבורות קטנות של שניים או שלושה או קצת יותר, ישבו מול ספרים פתוחים ולמדו. מי בלחש ומי בקול נגינה. זה שואל וזה משיב, זה מקשה וחברו מתרץ, זה תוהה למה נכתב כך ולא כך, וזה משער מסברתו, או מביא ראיה ממקום אחר המוכיח את דעתו. יהודים.
מאות ואולי יותר ספרים ניצבו על מדפים הצמודים לכותל ארוך, אורזים בתוכם מעט מאלפיים שנות פלפול, פירושים, דעות, מוסר ושאלות ותשובות בכל עניין אפשרי, שכל כולם נובעים מספר אחד, שמאז שיצא לאור, ניצב בראש רשימת המכר בכל העולם – התנ"ך.
ישבתי על אחד מכיסאות העץ והחלקתי יד על סטנד העץ השחוק שלפני. כמה פנים הוא ראה מולו? כמה ספרים הונחו עליו? כמה פלפולי לימוד הוא שמע?

'רון'

יצאתי, פניתי שמאלה ונעצרתי. רגע של התלבטות.
האם להמשיך ברחוב הרצל, או לפנות ימינה לרחוב החלוץ ומשם לכיוון הנביאים. הרצל יותר יוקרתי, החלוץ יותר עממי.

מה הופך את הרצל לקלאסה? אולי המספר הגבוה המופיע על הטיקט שעל המוצרים, או ההמולה הפחותה, אולי החנויות ששידרו יוקרה, דוגמת 'מצקין', 'דן גבריאלי', חנות השעונים הנוצצים, קפה 'שניר' והשעון שמעליו, 'פרחי גינצבורג', או אולי האשם הוא בכלל המעבר התת קרקעי שחצה את בלפור מתחת לכביש. 

"אתה בפעם הבאה", פלטתי התנצלות לכיוונו של הרצל וירדתי לכיוון רחוב החלוץ.
היום זה היום של העממי.
מולי קולנוע 'רון'. קולנוע שהקפיד להציג סרטי איכות.
הרבה טובים ומפורסמים ביקרו שם על המסך. 'אריה בחורף', 'חלף עם הרוח', 'תחנת זברה אינה עונה' ועוד. כשהציגו שם את 'הטוב הרע והמכוער', נחרדתי. מה עובר עליו? הקולנוע המיוחס מציג מערבון? זה הרי חומר להצגות יומיות, ב'אוריון', 'גל-אור' או 'מירון'.
אחרי שראיתי את הסרט, התנצלתי בפני 'רון'. הוא ידע מה הוא מביא.
כשעתיים וחצי של אחד הסרטים האייקוניים שגילה לנו, בן היתר, את קלינט איסטווד ואת אניו מוריקונה שאחראי על פס הקול המופלא. שאפו 'רון'.

לאחר שהתעכבתי כמה דקות מול כרזות הפרסומת לסרטים המוצגים ולכאלה שיוצגו בקרוב, המשכתי באיטיות, חולף ליד מגרש האספלט התחום בגדר שבצד הכביש ושנמצא ממש מעל השוק.

שוק תלפיות חייב אותי תמיד לצעוד לידו באיטיות.
אי אפשר לחלוף על פניו כאילו היה עוד מקום, כי הוא בהחלט לא כזה.

וככה זה

שוק תלפיות הוא מן מַסֶּכֶת חיים. אין ספור בסטות צמודות זו לזו, כל רוכל מציג את מרכולתו לתפארת מדינת ישראל ובעיקר לעיניהן הבוחנות של עקרות הבית שמבטי הלייזר שלהן יכולות לזהות כל חריגה מהנורמה של העגבנייה, הפלפל, או המלפפון. במבט חטוף אחד תוכל להגיד לך כל אימא או סבתא האם הפלפל הרזה, הארוך והירוק חריף באמת, או שמא הוא רק מתחזה לכזה.

המולת השוק נשמעה לי כמוזיקת החיים. יש מוכר ויש קונה. אי אפשר זה בלי זה וזה מקיים את זה, וככה זה מאז ומתמיד.
הקריאות ושידולי המוכרים מתערבבים ויוצרים המולה תזזיתית ואף על פי כן אין אחד מפריע לרעהו.
"יאללה בואו, המחיר ירד", "מהר תיקחו לפני שיגמר", "תפוח אכלת מהרופא שכחת", "כל בננה מלמיליאן", ועוד כאלה פנינים מפי כישרונות תגרני השוק. קונצרט הבסטות.

נראה שרחוב החלוץ הומה אדם בכל שעה אפשרית. טוב, לא ממש בכל שעה. סוף סוף אנחנו בעיר הפועלים. כשמחשיך הולכים הביתה, מחר יום עבודה. אם אחותנו הגדולה מהמרכז מתהדרת בתואר של עיר ללא הפסקה, אנחנו יותר בעניין של הפסקה ללא עיר, אבל זה ישתנה. חייב.

בהמשך, ספריית בורוכוב הצמודה לקולנוע 'אמפי'. קולנוע גדול שקיבל את שמו, מן הסתם, בגלל המבנה השיפועי שלו, כמו של אמפיתיאטרון. ממולו, מדרגות מחברות אותו לרחוב הרצל שבקצה העליון שלהם, ממש מימין ניצב לו קולנוע 'אורה', וכיאה למיקומם, 'אמפי' היה יותר עממי בתכנים ו'אורה' היותר מיוחס.

קרמשניט עם צרכים מיוחדים

עוד כמה דקות של הליכה והגעתי לאחת הפינות האהובות.
מימיני, ממש בפינה לירידה לרחוב שפירא, 'פוטו ברנר', ומעברו השני של הכביש דוכן העוגיות הבלתי אפשריות, וצמודה אליו, תחנת המוניות לטירת הכרמל. בדוכן שהפך מזמן לסלב, עוגיות מכל סוג אפשרי ברמה שברוב הפעמים גרמה לי לסחרחורת.
כולם אותו מחיר – עשרים וחמש אגורות. ריבועי קוקוס, סברינה, בצק מאורך מרוח בשוקולד ומלא בקרם כלשהו, והמלכה הבלתי מעורערת – הקרמשניט.

אחחחח הקרמשניט… שני ריבועי בצק פריך מצופה בסוכר וביניהם המילוי הקרמי הַשְּׁמֵימִי.
היא הייתה המלכה שלי למרות שהייתה בעייתית, והיום מן הסתם היו מגדירים אותה כבעלת צרכים מיוחדים. ולמה בעייתית?
כיוון שהיא לא באה עם הוראות יצרן.
 איך בדיוק אוכלים אותה? כל נגיסה יוצרת לחץ שגורם למילוי המטריף להשפריץ החוצה מכל הצדדים, וכל טיפה ממנו הנופלת על הכביש ושערכה לא יסולא בפז, גוררת שתי תגובות ביולוגיות: דפיקות לב מהירות ומוח שמשדר פעימת עצבות ברמה של אֶבֶל.
קצת אחריה חנות המנעולים וקצת קדימה ומעבר לכביש – 'קפה כהן'.
קפה כהן תמיד חייב עצירה או לפחות הורדת הילוך כדי לקחת מלא הראות אוויר ספוג בריח של קליית הקפה הטרי. טוב, הקפה שווה סיפור בפני עצמו. (ויש כאן אחד כזה, אם תזפזפו כמה סיפורים אחורה, תמצאו.)

מתחם העירייה

קצת קדימה ואני בצומת של החלוץ ורחוב ביאליק. מצד ימין ומולי תחנת הדלק פז, שנראתה לי כל כך עתיקה עד שחשבתי שאת העיר בנו סביבה.
ואז מגיעה התלבטות מספר שתיים.

לפנות ימינה לכיוון גן הזיכרון והעירייה, או להמשיך ישר עד קצה הרחוב לאזור הַפָלָפֵלִים, אלה עם מופעי השלכת הקציצה לשמיים וקבלתה ישר בפיתה.
פניתי ימינה, קרקס הפלפל בפעם הבאה.

מימיני גן הזיכרון וממולו בנין העיריה המרשים. בכל המתחם הזה עמדנו עם כל תושבי הדר והעיר התחתית, פחות או יותר, בערב יום העצמאות, מחכים בכיליון עיניים למופע הזיקוקים השנתי שאף פעם לא אכזב. כל זיקוק שעשה דרכו לשמיים זכה לליווי של מבטים מרותקים ולרחשי ציפייה, עד שביצע את שליחותו והתפרק בשמי הלילה. וכשהתפוצץ וזרע אין ספור כוכבים צבעוניים מסביבו, חילץ 'ווָאאוּוּוּוּ,' המוני שהדהד בכל האזור, ודקה אחר כך, יאללה, פטישים בראש, כמסורת ערב יום העצמאות של מדינה צעירה שעוד לא גיבשה משהו ברור ליום הזה. משום מה, ההרקדות ההמוניות בעיגולי הורה לאורך הנביאים והרצל, פסקו בשלב מסוים. חבל.

מאי – מאיון

בקצה גן הזיכרון, מגיעה כדרך קבע התלבטות מספר שלוש.
האם לפנות ימינה, בירידה התלולה הסמוכה ללשכת הגיוס ומשם דרך המדרגות למעלה השחרור ושיבת ציון, או להמשיך ישר לכיוון בניין סולל בונה וקצת לפניו לפנות ימינה למדרגות הנביאים.
היום, ישר. לשכת הגיוס והבפלה המיתולוגית בקנטינה לא בורחים לשום מקום.
קצת קדימה ומימיני קולנוע 'מאי'. בניין מרשים ואחלה קולנוע. לא ביקרתי בו הרבה ובכל זאת, תמיד עשה רושם של משהו איכותי.
למה איכותי? כי אימי גררה אותי לשם פעם לסרט אופרה, ואופרה זה קלאסה.
 איך היה? – סבלתי. מאד.

ואולי כדי לגוון את הרפרטואר 'מאי' גידל ילד בשם 'מאיון'. מן בן טיפוחים שקיבל רשות קצת יותר להשתולל ולהציג סרטים יותר עממים. ראיתי שם את דני קיי, (אימא: "הוא יהודי"), במחזמר שובה לב ומחויך. כיףףףף. תלמד 'מאי', אי אפשר להיות כל הזמן רציני.

מקלטרו

המשכתי במורד הרחוב עד לתחנת המטרו הראשון והיחיד בארץ. זו התחנה הראשונה אחרי שיוצאים מהבסיס בכיכר פריז שבעיר התחתית. באזעקות של מלחמת ששת הימים רצנו משיבת ציון עד לכיכר פריז והצטופפנו שם במנהרה עם כל ההמון. 'מטרו מקלט'. אולי – מקלטרו?
בתקופה שעוד לא היה רכב לכל זאטוט בן שמנה עשרה, הרכבת התחתית- הכרמלית, הייתה עמוסה ברוב שעות היום. נוסעים עלו וירדו מהעיר להדר, למסדה או המשיכו עד לתחנה הסופית במרכז הכרמל.

אבל השיא היה במוצאי שבת, אז היו הבליינים עולים להדר או לכרמל כשהיעד המרכזי היה בדרך כלל הבאולינג הקרוב לתחנת הכרמלית הסופית שליד גן האם. אי אפשר היה להשחיל סיכה בין הנוסעים שהצטופפו בה גם בעמידה. כחמש דקות לפני השעה שתיים עשרה בלילה אפשר היה לראות בני נוער, ולא רק, רצים אצים לתחנה להספיק לתפוס את הכרמלית האחרונה שתצא בשתיים עשרה אפס אפס.

מדרגות הנביאים

פניתי ימינה בירידה התלולה לכיוון מדרגות הנביאים. מדרגות רחבות ונוחות שצמחיה ירוקה תחמה אותן משני הצדדים. המדרגות חיברו את רחוב שיבת ציון לרחוב הנביאים ולמעשה, את העיר התחתית להדר. בערך באמצע המדרגות הארוכות מצד הימין, כמעט ולא מורגש, ניצב שער ברזל. זהו שער שדרכו עוברים ונכנסים למבנה עתיק – בית הכנסת 'הדרת קודש'.

התפילה התנהלה בנוסח אשכנז, ובית הכנסת אכלס, אם אני לא טועה, בעיקר מתפללים רומנים. לא פלא, כל הבניין שגרתי בו היו יוצאי רומניה.
בהרבה מן הפעמים, כשעברתי שם, ראיתי את אחד מזקני השבט ניצב ליד השער ומנסה לצוד מישהו שיבוא להשלים מניין. תמיד חסר להם אחד או שניים. והאנשים, רובם, לא מסרבים. יהודים.

מדרגות על שם נביאים שבבית הכנסת היחיד שבו קשה למצוא מניין. לך תבין.
באחת הפעמים כשנעניתי לזקן השבט, נחשפתי מבפנים למבנה העתיק. עיצוב מרשים ומיוחד, שמשרה אווירה מיוחדת ואותנטית. אולי היו אלו המנורות העתיקות שהשתלשלו מהתקרה והאירו באור צהוב ונעים, או כיסאות העץ המלוטש בצבע דובדבן, או אולי עזרת הנשים המוגבהת שעשו עלי את הרושם העמוק. פנינה אמיתית.

התלבטות אחרונה

בקצה התחתון של המדרגות – רחוב שיבת ציון, או בשמו בקודם, סטנטון. כך גם קראו לו המבוגרים ושהצעירים יעשו מה שהם רוצים, אנחנו נשארים עם סטנטון.
הרחוב נקרא במקור על שמו של הקולונל הבריטי בתקופת המנדט, שהיה מושלה הצבאי של העיר.

אחרי המדרגה האחרונה פניתי שמאלה, נופפתי לשלום לקדוש, תופר הברזנטים העיראקי, זה שהדגיש לי תמיד כי הוא דור שביעי בארץ, למרות שלפי המבטא הכבד שלו, נראה כי רק אתמול הגיע מבגדד, ונכנסתי לבניין מספר 16.
שישים ושבע מדרגות עד לקומה השלישית והאחרונה ואני בבית.
עכשיו מגיעה ההתלבטות הרביעית.
האם להתנפל מיד על שיעורי הבית כשחומר הלימוד עדיין טרי בזיכרון מלימודי היום, או לפנות למטבח ולצלול לסיר שאימי הכינה לי על הגז והפיץ ריח משכר.
לא הייתה באמת התלבטות. פניתי למטבח.

אין טעם לנסות להתעמק בשיעורי הבית כשהראש מרוכז בסיר. עדיף להתעמק בתבשיל ושהראש יתרכז בשיעורי הבית.
בין כך ובין כך התרכזתי בצלחת המהבילה ובראשי התנגנה לה מנגינתה של חיפה.
הזמזום הנעים של החיים.
היה אחלה דייט.

לאחר שנים של עיסוק בחינוך, יצא לפרישה מוקדמת ועוסק בכתיבה ובייצור יין ביקב הבוטיק הקטן שבבעלותו. לאחר הצלחת ספרו הראשון "לאסוף מתנות מהרצפה" שזכה לשבחים ולאהבה רבה בקרב הקוראים, הוציא לאור, ממש בימים אלה, את ספרו השני – "הצלפת שוט".