מהלומה ממקום שלא ציפית לה • סיפור בין חיפה לפריז ○ יצחק טויטו

(חי פה בסיפורים) – יצחק טויטו • מחבר "לאסוף מתנות מהרצפה" ו"הצלפת שוט" – שראה אור בימים אלה ממש…

פגישה גורלית

השומר בשער בית הספר לא הכיר אותו. "לאן?"
"לצ'אמפ." הוא פלט דרך החלון הפתוח.
השומר הביט בו כלא מבין. "מי זה צ'אמפ?"
זה היה מהסוג הזה של הכינויים שנתפסים כל כך טוב, עד שהשם המקורי שקע והתמוסס בתהום הנשייה. ג'ימי פגש את צ'אמפ לראשונה בשכונת מגוריו בעיר התחתית בחיפה. שניהם היו בגיל העשרה וזה היה מזמן. למרות שהיו שונים באופיים, הכימיה עשתה את שלה וידידות מיוחדת נרקמה ביניהם. ידידות מהסוג הזה שלא הצריכה הרבה מילים כדי שיבינו זה את זה.

צ'אמפ היה זה שהדביק לו את הכינוי 'ג'מבו', בעקבות תקרית אלימה שהיה עד לה בשכונת ואדי סאליב שבעיר התחתית של חיפה, כשראה בחור מתולתל וחסון, שהביא לסיומה של התקרית בצורה מקורית תוך הפגנת מנהיגות וכריזמה מרשימים. התקרית נפתרה על ידו בצורה כזו שגרמה לצ'אמפ לחשוב שזה היה גדול. כמו מטוס ג'מבו.
כך הם הכירו.
הכינוי נדבק והמשיך לצבא, ושם התקצר ל'ג'ימי'. כינוי לכינוי.

צ'אמפ עבר בדרך כלל דרך שכונת ואדי סאליב בדרכו חזרה מבית הספר. באחד הימים, שלא כהרגלו, אחז בידו שקית שממנה בצבץ קצהו של גביע מוזהב. ג'מבו ישב במקומו הקבוע על הברזלים, ליד בית הקפה השכונתי והתבונן מסוקרן בשקית.
"היי, מה זה?"
"אה," ענה ידידו החדש, "הייתה לנו תחרות, אליפות מחוזית באתלטיקה לבתי הספר וזה הפרס הקבוצתי. הקבוצה שלנו זכתה במקום הראשון."
ג'מבו בחן את הגביע. "כל הכבוד. ומה אתה תרמת בשביל זה?"

מוריס

מוריס, בעל השפם הכי ענק שצ'אמפ ראה אי פעם, עם קסקט עתיק על הראש, יצא מבית הקפה הקטן שבבעלותו, זה שמכר יותר ערק מקפה, ונעמד מול צ'אמפ, בוחן אותו ואת השקית בעיון.
"אפשר לראות?" שאל מוריס, ובלי לחכות לתשובה הרים את השקית והציץ פנימה. הוא תחב את ידו ושלף שלוש מדליות מצופות זהב, שמכל אחת מהן השתלשל סרט כחול לבן לענידה על הצוואר.

כיוון שהקריאה לא הייתה הצד החזק של מוריס, הוא בחן בעיון את המדליות ואת הציור שעל כל אחת מהן. במקרה הזה, הוא לא היה צריך להיות בעל תואר אקדמי. על כל המדליות היה ציור של אדם רץ וזהב, זה צבע של מקום ראשון, בכל העולם, גם בשכונת ואדי סאליב בחיפה.
"יא וואראדי… זה מקום ראשון בריצה לשמונה מאות מטרים, וזה מקום ראשון בריצה של אלפיים מטר, וזה מקום ראשון לקפיצה לרוחק."

הוא העביר את מבטו החודר לצ'אמפ ואז, שוב למדליות ושוב לצ'אמפ שעמד בצד ונראה כמתנצל על זה שהוא זכה בהן. אחרי שניות אחדות ללא מילים, משך מוריס כיסא משולחן סמוך. הוא הוציא ממגירה קטנה מפה משובצת שנראתה כמו אחת ששרדה את טביעת הטיטאניק, פרש אותה על השולחן ואז הצביע על הכיסא. "שב, טרזן."
צ'אמפ וג'מבו ישבו.

מוריס נעלם בתוך בית הקפה שלו כדי לחזור אחרי שניות ספורות עם שלוש כוסיות ובקבוק עראק ששתי איילות עיטרו את התווית שעליו. הוא מזג גובה שתי אצבעות, הגיש שתי כוסיות לשני הנערים ולקח אחת בשבילו. צ'אמפ, שלא היה רגיל לשתות, לקח את הכוסית בהיסוס.
ג'מבו שידר לו בעיניים. 'קח, קח'. אם יש משהו שאתה לא רוצה לעשות, זה לסרב לכוסית עראק שמוריס מציע לך. על חשבונו.
מוריס הרים את כוסו, סימן להם לעשות כמוהו, השיק איתם את הכוסיות, הכריז בתיאטרליות, "לחיי הצ'אמפיון שלנו," והריק את הכוסית לגרונו. כינוי חדש נוצר.
בשביל ג'מבו, הכינוי היה ארוך מדי, אז הוא קיצר אותו לצ'אמפ. וזה נדבק, כינוי לכינוי.
עכשיו, לך תסביר לשומר בשער מי זה צ'אמפ.
הוא ניסה. "זה רכז הספורט, המאמן, המורה לחינוך גופני."
השומר סימן לו 'חכה', וחייג בקו טלפון פנימי לאולם הספורט. הוא תיאר למורה מי מחפש אותו ואיך הוא מכנה אותו. אחרי כמה שניות הניח את השפופרת והרים את המחסום.

צ'אמפ

ג'מבו ידע שיש עכשיו לידידו, המורה לחינוך גופני, שני שיעורים ברצף. הראשון עם שתי כיתות ט והשני עם כיתה יא. הוא יחכה.
הוא פתח את דלת הכניסה, עבר דרך מסדרון רחב ונכנס לאולם הספורט. ממול, בקצה הרחוק, עמד צ'אמפ מול קבוצה גדולה של תלמידים והסביר משהו. לא עברה דקה ושתי קבוצות רצו בכל רחבי האולם, בתחרות קבוצתית של משימות שהוטלו עליהן. בצד אחד של האולם הייתה טריבונת בטון משופעת עם שורות של כיסאות צבעוניים, הוא התיישב באחת השורות הראשונות והתבונן ממרחק בידידו.

צ'אמפ עמד במרכז המגרש, מרוכז בכל תנועה של תלמידיו. הייתה לו רעמת שיער שחורה, תווי פנים חדים ועיניים שנראו כמחייכות באופן תמידי. כיוון שהיה בעל מבנה גוף רזה, הוא נראה גבוה יותר ממאה ושמונים הסנטימטרים שלו. ג'מבו ידע שהמראה החיצוני של ידידו מטעה. הוא ראה אותו מבצע תרגילי כוח שהרבה מהלוחמים, ביחידה שהשתייך אליה בצבא, לא היו מסוגלים לעשות. הוא ראה אותו משחק כדורסל ולא ידע להגיד אם הוא מגיע לכל מקום בגלל זריזותו, או שהוא פשוט צופה מראש את מהלך היריב. העיניים החייכניות והמבט שתדיר נראה כמשועשע, היו מטעים גם הם.

פעמים רבות הוא ידע לאבחן את הסובבים אותו רק על פי משפט בודד שאמרו, או תנועת גוף שהעידה לא פחות מדיבור. והיה את ההיגיון. היגיון שבעזרתו ידע לשטוח את טענותיו באופן ברור ובהיר ושהפך דברים מורכבים לפשוטים. כשהוא החליט להוכיח אמירה כלשהי, או רצה להביע דעתו בעניין מסוים, הוא עשה זאת בחדות הגיונית, לפעמים עד כדי בוטות, שבנושאים מסוימים גרמה לסובבים אותו, אי נוחות. כי לדידו, פינות אפשר לעגל, היגיון – לא.
זה היה האיש, וג'מבו אהב את כל החבילה הזו.

תינוקות וחסידות

רבע שעה עברה, ומנגינה מוכרת כלשהי שהתנגנה הודיעה על סיומו של השיעור. צ'אמפ שחרר את הכיתה והחל לצעוד לכיוונו של ג'מבו כשנחיל של תלמידים נכנס בריצה לאולם. כיתה יא. עכשיו מתחיל השיעור שלהם.
הוא סימן מרחוק לידידו, 'אין ברירה, חכה עוד קצת,' ונענה בהרמת אגודל.
לא היה לו קשה להבין שיש כאן עניין מיוחד. הם היו נפגשים כדרך קבע על חוף הים. הרי אי אפשר לגדול בחיפה ולא לאהוב את הים. ג'מבו מעולם לא הגיע אליו לעבודה ועכשיו, הגיע ללא הודעה מוקדמת. אז יש כאן עניין בעל דחיפות מיוחדת.

היו לג'מבו לפחות ארבעים דקות להרוג. הוא יצא מהאולם וטייל בשבילי בית הספר שהיה למעשה כפר נוער לבנים ובנות בגילאי תיכון. הוא לא כל כך הבין את הנוסחה. איך תלמידים ותלמידות בגילאי שש עשרה, שבע עשרה, שחיים בתנאי פנימייה מלאים מסוגלים באמת להיות מרוכזים בלימודים? אין ספק שהדבר הראשון שלמדו כאן היה, מן הסתם, שאין שום קשר בין חסידות לבין תינוקות הבאים לעולם. אבל תמיד יש יחידי סגולה.

כפר הנוער, הממוקם על צלעו המערבית של הר הכרמל היה מטופח והנוף שנשקף ממנו היה מהפנט. במערב ניבט הים ובמזרח, המשכו של הר הכרמל הצפוף בעצי אורן ואלון.
ארבעים הדקות עברו מהר. כשחזר לאולם, צ'אמפ בדיוק יצא ממנו ונעל את הדלתות. הם התחבקו וצ'אמפ לא בזבז זמן. "מה קרה?"
"יש מקום שקט לשבת?" ענה ג'מבו בשאלה.
"עכשיו יש קצת רעש והמולה, כי זו ההפסקה הגדולה. עוד רבע שעה יהיה הרבה יותר שקט. בו נתקדם, יש בהמשך שולחן עץ מתחת לעצים."
מורה שאגה על אחד התלמידים שבחר להאריך את זמן ההפסקה בכמה דקות. "ההפסקה נגמרה, חזור מיד לכיתה."
היא התקרבה אליהם וג'מבו העריך שהיא המנהלת. העיניים הבולשות לצדדים, המבט הסמכותי, אופן ההליכה, שפת הגוף שהכריזה, 'אני כאן הבוס.' החושים שלו אמרו: 'לא רוצה להיות חבר שלך.'

איקס פלוס אחד

היא נעמדה לידם. "היי."
צ'אמפ הנהן קלות. "מה קורה?"
"בוא רגע, אני צריכה לדבר איתך."
צ'אמפ קם מהכיסא תוך קריצה חשאית לידידו, שהחזיר לו בניד ראש קל. הם התרחקו כמה מטרים וג'מבו שקע בנייד שלו ופתח את גוגל מאפ.
המנהלת נעצה עיניים בצ'אמפ. "אתמול הייתה השתלמות חשובה, אלא שאתה, אחרי פחות מעשר דקות יצאת, כרגיל. ואם יש פעמים נדירות שאתה איכשהו מחזיק, נניח, עשר דקות, אתה לא באמת נמצא, מה יהיה? להזכירך, ההשתלמויות הללו הן חובה."

בזווית העין הבחין ג'מבו ברמז של חיוך שהתגנב לעיניו של ידידו, ומהיכרות רבת שנים הוא ידע מה משמעותה של אלפית החיוך הזה. 'אני הולך לתת לך מהלומה ממקום שלא ציפית לה.'
צ'אמפ הישיר מבט לעברה ובחר מילים בקפידה. "תראי, ההשתלמויות הללו שוות משהו בתנאי אחד והתנאי הוא, שהן משדרגות אותי, כשהן גורמות לי להיות קצת יותר טוב, בכל דרך שהיא. אני מצפה להיכנס להשתלמות איקס, ולצאת ממנה איקס פלוס אחד. לפחות.
אם יצאתי בדיוק כמו שנכנסתי, בזבזתי זמן, לא יותר. את בטח תסכימי איתי בעניין הזה, לא? ונכון לעכשיו, עוד לא הייתה לנו אפילו השתלמות אחת שעמדה בתנאי הזה."
מבטה של המנהלת נשאר נעוץ בפניו לעוד כמה שניות ואז, מנוצחת, היא נשפה אוויר באנחת ייאוש. "אי אפשר איתך, פשוט אי אפשר." הסתובבה ופנתה לדרכה.
צ'אמפ חזר לספסל העץ. הוא ידע שידידו שמע את חילופי הדברים ועכשיו התבונן בו. "אתה וההיגיון שלך, יכולים להוציא כל אדם מדעתו. אתה קוץ בתחת."
"לא אני, ההיגיון הוא קוץ בתחת של המערכת המרובעת. אבל עזוב, לא בשביל זה באת עד לכאן. קדימה, דבר איתי."

דנה נעלמה

ג'מבו השתהה. אולי יצר מן תקופת צינון בין הדברים שנאמרו עד עכשיו לבין אלה שהוא רצה להגיד.
ואז הוא פלט, "דנה נעלמה."
צ'אמפ ידע שארוסתו של חברו משרתת בתפקיד בטחוני רגיש במיוחד בפריז, אבל לא הרבה יותר מזה.
עכשיו סיפר ג'מבו לידידו את השיחה שניהל בלילה, למעשה, בשעה אחת בבוקר, עם מפקדו לשעבר יוסי והבוס של דנה בהווה. היא אמורה לדווח כל ערב עד חצות. גם אם אין משהו חריג, פשוט מדווחים – 'הכול בסדר'. אתמול, הכול היה שונה. כמה דקות אחרי שדנה יצאה ממתחם השגרירות בפריז, היא דיווחה שעוקבים אחריה, אבל שאין כרגע מה לדאוג. אלה היו המילים שלה. מאז, התנתק הקשר.
אחרי הודעה כזו, מצפים לעדכון אחרי מקסימום שעה. איך זה התפתח, או הסתיים. השעות חלפו ו… כלום. אחרי שנה וחצי של קשר יומיומי לא התקבל גם הדיווח השגרתי, והנייד שלה מנותק.
צ'אמפ היה מרוכז. "מה אתה חושב?"
"אני חושב ש'נעלמה', זה ביטוי מעודן לאמת לא נעימה. יתכן שזה היה יותר מתאים אם לא הייתה אותה ההודעה ממנה. הביטוי היותר הגיוני הוא – נחטפה, ואני מקווה שזה רק זה. גם הבוס שלה יודע את זה, אם לא, הוא לא היה מתקשר אלי כבר באחת בבוקר, שעה אחרי המועד האחרון לדיווח."
צ'אמפ הכיר את ידידו מצוין, וידע שהוא לא בא לכאן במפתיע רק כדי לספר לו את זה, הוא צריך משהו. אז הוא חיכה.

יש כאן משהו אחר

"תראה, אני בקשר עם האדם ששולט שם בכל. הם הופכים כל אבן, כולל קשר עם ארגוני ביון אחרים שפועלים בעיר ונמצאים ביחסים טובים אתנו וגם כאלה שאין לנו יחסים דיפלומטיים איתם. כולם משתפים פעולה ברמה כזו או אחרת, אבל הם כנראה לא מחפשים במקומות הנכונים, יש כאן משהו אחר."
"יש לך השערה?"
"כלום, אין לי מושג." אמר ג'מבו והסתכל דרך ידידו כאילו הוא רואה מעבר לו.
צ'אמפ התחיל להבין. "אתה מתכוון לנסוע לפריז."
ג'מבו לא ענה ורק המשיך להתבונן בו.
"ו… אתה רוצה שאני אבוא איתך."
ג'מבו הנהן קלות. "אני חייב להיות שם, לנסות להבין מה קרה. להתבונן בעיניים שלי, לספוג את האזור. בניגוד לאחרים, אני אולי אוכל להיכנס לראש של דנה, אולי אצליח להבין מה קרה שם."
"ואתה רוצה אותי שם בגלל הצרפתית."
ג'מבו משך בכתפיו. "אין סיכוי שאני אסתדר אי פעם עם השפה הזאת וממה שהבנתי, אפילו השילוט שם רק בצרפתית. אין מילה באנגלית וגם האנשים לא מתלהבים לדבר בשפות זרות להם. לך יש את השפה ואתה גם מחזיק באזרחות צרפתית, זה יכול לעזור, אי אפשר לדעת."
צ'אמפ התבונן בו בריכוז. "טוב, עכשיו ספר לי מה אתה לא מספר לי."

"תראה, ברור שקרה שם משהו לא טוב, כנראה אלים. מישהי בתפקיד שלה לא נעלמת ככה פתאום. נכון, כולם פוקחים עין על כולם, אבל אין שום סיבה שהיא תהיה תחת מעקב פיזי, זה חריג. כל הסימנים מצביעים על ארגון, מנגנון, לא משהו אקראי או חובבני וזה משאיר אותנו עם כל הסוכנויות הזרות הפועלות בפריז, אבל גם זה לא הגיוני, זה לא עובד ככה. אם ארגון טרור כלשהו היה רוצה לחסל אותה, הם היו פשוט יורים בה מרכב חולף, או מאיזה סמטה כשהיא בדרכה הביתה ובורחים. אבל זה לא המקרה, היא התנדפה. ההיגיון אומר, נחטפה."

צ'אמפ גירד בראשו. "אז תן לי להבין, אתה רוצה להיות רמבו? צבא של איש אחד? לנחות בפריז, לחקור מה קורה, מי הארגון האחראי ואז לחסל את כולם ולהציל את הנסיכה, וזהו? הֵפּי אנד? לא מתאים לך. אתה לא יכול לבד, אתה צריך אנשים, גיבוי, לא יודע, אתה המומחה בעניינים האלה, לא אני."

ג'מבו שתק.
"כבר חשבת על משהו, יש לך צוות." אמר צ'אמפ לאט.
"אתה לגמרי בעניינים. נכון, כדאי שיהיו עוד אנשים, אבל אין לי. כל מי שאני מכיר לא יכול או לא מסוגל עכשיו, לא במיידי, כל אחד מסיבותיו שלו. כך שכרגע זה רק שנינו."

הוא לא סיפר עוד הרבה דברים, אלא שכרגע זה יספיק. דיה לצרה בשעתה.

מוזמנים להיכנס לקישור, שם תוכלו לקרוא את הפרק הראשון מכל אחד מספריו של טויטו, וכמובן, תוכלו לבצע רכישה ולקבל את הספר או את שניהם, בדיוור מאובטח, להנאתכם:

לאחר שנים של עיסוק בחינוך, יצא לפרישה מוקדמת ועוסק בכתיבה ובייצור יין ביקב הבוטיק הקטן שבבעלותו. לאחר הצלחת ספרו הראשון "לאסוף מתנות מהרצפה" שזכה לשבחים ולאהבה רבה בקרב הקוראים, הוציא לאור, ממש בימים אלה, את ספרו השני – "הצלפת שוט".