(חי פה) – יצחק טויטו • מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה" • סיפורים
מראש חודש אלול יש תכונה מיוחדת, שהולכת ומתעצמת
ככל שמתקרבים ליעד הסופי – יום הכיפורים.
האווירה משתנה, ואיתה גם התנהלות האנשים.
התנהלות שהולכת ומתעדנת, אולי מפני החשש. בכל זאת, יום הדין.
לא הייתה לנו בעיה עם בורא העולם, איתו אפשר להסתדר.
עשית מעשה לא טוב? תתחרט בלב שלם, תתחייב לא לחזור
עליו שוב, והתענית, ועיצומו של יום הכיפורים יכפרו.
הבעיה הגדולה הייתה עם האגו.
יום הכיפורים לא מכפר על פגיעה של אדם בחברו
אלא אם כן, הלך זה וביקש סליחה מהנפגע.
לסלוח זה לא קל, אבל לבקש סליחה? אוי יוי יוי,
וואי, וואי, וואי, כמה שזה קשה. והכל בגללו.
בגלל האגו המרושע.
ימי הסליחות המתחילים כבר מראש חודש אלול, מעצימים
את התכונה לקראת יום הדין.
קמים מוקדם מאד לאמירת בקשות ותחנונים בניגונים
מיוחדים, שאין כמותם באף ימים אחרים בשנה.
ויש באווירת הסליחות גם ניחוחות, שאין באף זמן אחר בשנה.
"יָא וּוִילְדִּי, זה מאד מוקדם, יהיה לך קשה."
"אל תדאג, אני אקום. רק תעיר אותי."
"טוב, תהיה מוכן בשתיים וחצי בבוקר, אני אדפוק
על החלון פעמיים וזהו. ותזדרז, אני לא יכול לחכות לך
יש לי סיבוב ארוך להספיק."
לא יכולתי לוותר על שירת ניגוני הסליחות שריתקה אותי תמיד.
ויותר מכך, סקרן אותי, איך ג'ינג'י, שהיה אחראי על השכמת
המתפללים, עושה את עבודתו, ובקשתי להצטרף איליו.
באשמורת הבוקר, כשהעלטה עדיין עטפה את הכול
שמעתי שתי נקישות על תריס החלון.
קפצתי כנשוך נחש, ותוך דקות ספורות הצטרפתי לג'ינג'י.
למעשה, שמו היה יעקב, אבל הג'ינג'יות הכריעה.
הוא היה נמוך. בסביבות מטר, פלוס גרגיר קוסקוס.
רוחבו היה מטר, מינוס הגרגיר.
וכל הנפח החזק והיציב הזה, היה מלא בטוב ובתמימות.
לב כל כך טוב, שכל תיאור מילולי רק יגרע מן האמת.
התחלנו את סיבוב ההשכמה שאמור לארוך כארבעים דקות.
עוברים מבית לבית, ללא דיבורים מיותרים. הקולות היחידים
שנשמעו סביבנו היו של קרפדות, צרצרים, או של נביחת כלב
שסבל מנדודי שינה.
ג'ינג'י, מצויד במקל נקש פעמיים או שלוש על חלונות הבתים
תוך קריאה "סְלִיחוֹוֹוֹוֹת… סְלִיחוֹוֹוֹוֹת…"
ולא סתם קריאה בעלמא, אלא קריאה עם ניגון. ניגון מיוחד משלה.
הוא מתעכב מעט על הסמך השוואית בהברה הראשונה… סְ…
ומאריך בחלק האחרון של המילה… חוֹוֹוֹוֹת…
מילה בעלת רבדים אין סופיים, שיש לה סיפור משלה ומשמעות
רבת גוונים, והיא מושמעת ארבעים יום בשנה בלבד.
כך ניגן הג'ינג'י, והמשיך הלאה, לבית הבא.
כשהערתי לו, כי הוא דילג על אחד הבתים
הוא ביטל אותי בתנועת יד ופלט: "חבל על הזמן, זה לא יקום."
בבית הכנסת, בזמן הסליחות הוא עבר בין האנשים והגיש
כוסות תה, או קהווה.
הוא ידע בדיוק איך כל אחד אוהב את המשקה שלו.
לנו הילדים הוא הוסיף גם 'בוסקיט'. זה הדיקט המרובע
שהיום מכנים פתי בר. המבוגרים כינו אותו 'ביסקוויט'.
אנחנו קיצרנו ל 'בוסקיט'.
בימים שאחרי ראש השנה, המתח עולה מדרגה נוספת.
והא מטפס ועולה ועולה. לא נח לשנייה.
ואז, מגיעה הסעודה המפסקת. זו הסעודה שלפני הצום
שימשך עד למחרת אחרי צאת הכוכבים.
ובסעודה הזו, אנחנו אוכלים… ואוכלים… ואוכלים…
בבית הכנסת כולם לבושים לבן. מלאכים.
החזן מתחיל את 'כל נדרי', וכולם עונים לו במקהלה.
אין לב שאינו רוטט. אין עין שלא נעוצה בסידור
ועסוקה בניסיון פענוח המילים המהדהדות.
וקהל רב, אבות וילדים, ונשים ופעוטות שרים
בקול אחד חזק ועוצמתי שקורע שערי שמיים:
'יה שמע אביונך המחלים פניך, אבינו לבניך, אל תעלם אוזנך'.
יש, השקועים בסידור ויש מתנועעים לקצב הנעימה
ויש, המניעים שפתותיהם ועיניהם עצומות כמרחפים בעולמות עליונים.
יום המחרת מוקדש כולו לתפילה בבית הכנסת. עומדים בתפילה
היכן שצריך, ויושבים היכן שאפשר.
מלבד שניים.
שניים שהחליטו לגזור על עצמם תענית נוספת.
הם עומדים כל היום עד צאת הכוכבים.
אחד מהם היה ג'ינג'י.
כיוון שסקרנותי לא יודעת שובע, החלטתי לבחון את העניין.
החלטתי גם לנסות לעמוד כל היום.
כשג'ינג'י הבחין בכך, רמז לי באצבעו לבוא ולעמוד לידו.
עמדתי לידו כשעה, וחזרתי לשבת במקומי.
שעה הספיקה לי, כדי להבין שהוא כנראה לא אנושי.
בין לבין, אנחנו הילדים, מוכיחים אחד לשני כי אנחנו באמת צמים
ולא פשטנו יד, בשגגה כמובן, אל המקרר ולא השבנו את רוחנו
אף לא בטיפת מים אחת.
ואיך אנחנו מוכיחים?
ההוכחה הניצחת היא הוצאת הלשון החוצה.
אם לבנה היא, אכן, לא בא דבר אל פיך.
ואם חלילה אדמומית היא, כבכול יום אחר בשנה
משמע, אכלת. כמו כל יום אחר בשנה.
היום לא קל, ויש שפורשים בצהריים לתנומה קלה.
הם יחזרו למנחה או לנעילה.
אם יום הכיפורים הוא השיא של התקופה שהתחילה
מראש חודש אלול, תפילת הנעילה, היא השיא של השיאים.
כך לימדונו – הכל הולך אחר החיתום.
וכידוע, החתימה נמצאת תמיד בסוף הדף. אז אנחנו בסוף.
פותחים את ארון הקודש, בו מונחים ספרי התורה
וכל הקהל מרעים בקול, כאילו לא צמו עשרים וארבע שעות
וכאילו עצמו כוחותיו כשל שמשון, כשקרע את האטמוספרה
בזעקתו האחרונה – 'תמות נפשי עם…'
כך כולנו, בכוחות על, זועקים בלב אחד ובנפש אחת, מזוככת ונקיה:
'אל נורא עלילה, אל נורא עלילה, המציא לנו מחילה
בשעת הנעילה…'
ופתאום כולם מחויכים, נינוחים ומסבירי פנים. אם מפני
שכבר פנה היום, והם בטוחים כי יצאו זכאים בדין, ואם מפני
שעוד מעט קט, יסתיים הצום המתיש.
למעשה, כולם באמת, מפני שתי הסיבות גם יחד.
יוצאים מבית הכנסת, ומברכים זה את זה "כה לחי".
בדרך הביתה, ג'ינג'י עוטף את כתפי בחיבוק ושואל "איך היה?"
"קלי קלות." אני אומר, ושוכח את השעות הקשות בצהריים
כשלשוני דבקה לחיכי, ועיני הנעוצות בסידור לא ראו דבר מלבד
כָּעְכְּ מעוגל, שאחר שנטבל בחציו לשנייה או שתיים בכוס התה
עשה דרכו באיטיות ובבטחה אל פי.
לפני שאנחנו נפרדים כל אחד לביתו ולכוס התה הנכספת
שערכה בשעה זו, עולה על כל דבר אחר אפשרי עלי אדמות
אני מעיר לג'ינג'י "אל תשכח להעיר אותי בשנה הבאה."
הוא ממשיך בדרכו ופולט מעבר לכתפו
"אני אדפוק על החלון פעמיים וזהו. ותזדרז, אני לא יכול לחכות לך
יש לי סיבוב ארוך להספיק."