שתי איילות ומוריס אחד • זמנים שהיו בחיפה ○ יצחק טויטו

"לאסוף מתנות מהרצפה" • ספרו של יצחק טויטו ○ סיפורים

| ימים עוצמתיים |

5:30 לפנות בוקר.
הציפורים עוד לא תכננו השכמה.
הנייד, שהתחיל לזמזם ולרקד סביב עצמו, העיר אותי.
בשעה כזו, זה הדבר הכי קרוב לשיחה מזוהה – ג'מבו.
"מוריס נפטר". בום, בלי הקדמות.
התאפסתי.
"מוריס? איזה מוריס?"
"תגיד, אין לך היסטוריה? מוריס מהשכונה. בעל בית הקפה
שמכר יותר ערק מקפה".

אני שותק, מעבד אינפורמציה. תמונות חולפות לי בראש בהילוך מהיר.
ואדי סאליב, חיפה. מוריס, בעל השפם הענק והחיוך הנצחי והעיניים
המלאות באהבה, לכל דבר – לשמש, לאנשים ובעיקר לערק.
שחקני השש-בש על השולחן ברחבה שלידו. שניים זכורים לי במיוחד.
כוס קפה מלאה לידם וגם כוסית ערק, בדרך כלל ריקה, אבל לא להרבה זמן.
הברזלים מול הערקפה, כס הברזל של ג'מבו.
ממול, החייט הפְרנסָאווי, שכנראה מעולם לא היה בצרפת.
במרוקו – יותר סביר. צרפוקאי.

אפילו בראש התמונות כבר מצהיבות. תמונות המתקרבות לחגיגות היובל שלהן. 
זיכרונות מימים לא פשוטים. ימים שבהם המחשבה שהעסיקה אותך מהרגע שקמת בבוקר ועד לרגע שבו פרשת לשנת הלילה הייתה הישרדות.

ימים שבהם אל רוב המקומות צעדת ברגל. למקומות הרחוקים באמת חיכית לאוטובוס והתפללת שלא יחלוף על פניך בלי לעצור בתחנה כיוון שהוא מלא. גם בעמידה.

ימים שבהם כדי לזכות במים חמים למקלחת, היית צריך לחמם סיר על הגז,  לקחת אותו לערבב אותו עם מים קרים עד שהגעת לחום המתאים לך ואז, עם כלי קטן יותר, לקחת מהמים ולשפוך על עצמך. והייתה גם, כמובן, האפשרות הפשוטה יותר – להתרחץ במים קרים. ימים שבהם בחורף, כששמעת את צלצול פעמונו של עגלון הנפט היית צריך לטוס במהירות עם ג'ריקנים ריקים ולחזור איתם אחד בכל יד, צולע ומדדה מפאת כובד משקלם, רק כדי להזין את תנורי החימום מסוג "פרידמן", כדי להתחמם איכשהו.
ימים שבהם לחיצת יד לסיכום עניין, כמוה כחתימת חוזה בנוכחות נשיא בית המשפט העליון וסגנו. 

ימים, שבהם זכה לכינוי "אחי" רק מי שבאמת היה ראוי לו ולא כל סוכן מכירות שמנסה למכור לך משהו שהוא לעולם לא היה קונה. יש כנראה סיבה להתרפקות שלנו על העבר. נכון, אלה היו ימים לא קלים, אבל עוצמתיים. 
כאלה שמשאירים חותם. 
ואולי, זה לא יותר מכוחה האדיר של הנוסטלגיה. כן, זה כנראה זה.

פאזל שיושב עקום

"הלו? הלו? יש מישהו בבית? צא מהריחוף ותגיע לבית הקברות הישן. 
מחנה דוד, שעה 14:00. תגיע בזמן, בקושי יש זימון".
"התכוונת בקושי יש מניין", תיקנתי.
"מה שתגיד. תגיע וזהו".
מחנה דוד בחיפה. היום, שכונה גדולה. פעם – מעברה.
מוריס עובר מוואדי סאליב למחנה דוד. קרוב לים. השתדרג.

אנחנו בבית הקברות, הולכים אחרי נושאי האלונקה מטעם חברה קדישא. 
קבוצה קטנה: ג'מבו, אני, ועוד מישהו על כיסא גלגלים הנדחף על ידי עובד זר, אסייתי.
אין אפילו מניין.

תמונת אדם זקן בכיסא גלגלים הנדחף על ידי עובד זר נראתה לי תמיד צורמת. 
כמו חלק מפאזל שלא הורכב במקומו. 
האיש הזה גידל, מן הסתם, ילדים. ליטף אותם בקטנותם וטרח ועמל עשרות שנים כדי להקל עליהם את טורח החיים. איפה הם עכשיו?
הזקן היה צריך להיות מלווה על ידי הבן, הבת, הנכד, לא חשוב מי, אבל מהמשפחה. 
טוב, אולי לא בכל רגע ולא בִּמְקום העובד הזר, אבל כך זה יותר טבעי. 
המחשבה הזו תמיד הציקה לי ואף פעם לא הצלחתי להשתלט עליה. 
היא באה ומסתובבת לי בראש תמיד כשאני רואה פאזל שיושב עקום.

ואולי הזמנים השתנו ואני לא עומד בקצב? אנשים רצים, טרודים בקריירה, אין להם זמן?
מצטער, אבל, לא מסכים. אני מעדיף את הקצב הישן.
הרי כתוב: "כבד את אביך […] למען יאריכון ימיך".
למה יאריכון? שאם תאמר, "אין לי פנאי לטפל או לעזור, אני עובד, עסוק"
אז אומרים לך – אל תדאג. את הזמן ש"בזבזת" יוסיפו לך, כלומר "יאריכון ימיך". 
יאריכו, כדי שתטפל. שלא יהיה לך תירוץ. יהודים.

עכשיו אנחנו בבית הקברות, מעל קבר של אדם יקר. מסביבנו כמה אנשי חברה קדישא. 
אחד אומר פרקי תהילים. נראה משועמם למוות. מתאים למקום. 
"המנחה", זה המשועמם, מסיים את הקינה שלו ושואל 
אם מישהו רוצה לומר כמה מילות פרידה. 

חשבתי לומר משהו, בכל זאת זה מוריס. מוריס שלנו. כזה שלא יהיו יותר כמותו. 
לא יכול להיות עוד כזה.

| שתי איילות ומוריס אחד |

התכוננתי לדבר, כמה מילות הספד, כשלפתע ננעץ לי מרפק בצלעות. 
"לא צריך", לוחש לי ג'מבו, "הם לא מכירים אותו והוא כבר לא שומע". 
שיהיה.
מורידים את הגופה לבור תוך כדי אמירת פסוקים.
מספר עובדי הקדישה מתחילים להתארגן עם טוריות לכיסוי הבור. 
המשועמם לא מפסיק למלמל. עבודה. יופי של פרנסה מצא לו. 
אין מצב שלא תהיה לו עבודה.

פתאום, כאילו משום מקום, האיש הזקן שעל כיסא הגלגלים מתעורר מתנומתו
מרים את היד ומסמן לעובדים, אלה שתמיד תהיה להם עבודה, לעצור.
כולם עוצרים ונותנים כבוד לאיש הזקן. אולי הוא רוצה לומר משהו, אולי להיפרד. 
אבל הוא לא אומר כלום. מכניס את היד ברווח שבינו ובין הכיסא שלו ומוציא בקבוק. 
בקבוק ערק.
זה עם תווית שתי האיילות. חוזק 50%. השקיע.
הוא מסמן למשועמם להניח את הבקבוק צמוד למוריס. בתוך הקבר. 
נותן לו צידה לדרך??

היה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לא לצחוק. ניסיתי, אבל עם הצלחה חלקית בלבד. 
ה"מנחה", זה המשועמם, מוחה.
"לא, לא, זה לא מקובל. יש מנהג, נוהל, הליכים, חוקים". 
מתחילים ויכוחים מהוסים, שבהדרגה מגביהים טון. בלגן שקט. רוחש. 
הנכה לא מדבר, לא יכול, רק מסמן בידיים, אבל מתעקש, לא מוותר.
הטקס נתקע. אבל לא להרבה זמן.

ג'מבו ניגש אל האיש בכיסא הגלגלים, יורד לעמידה שפופה לידו, מדבר איתו בשקט.
הנכה, כחוש ומקומט, שנראה שכל תנועה עולה לו בייסורים, מנסה ללחוש משהו לג'מבו.
ג'מבו מקשיב בשקט האופייני לו. אחר, לוחץ לו את היד במחווה השמורה לאדם יקר
לוקח מידו את הבקבוק, בדחילו ורחימו, מתקרב אל המנחה ומתבונן בעיניו.
משתהה, רק נועץ עיניים.

שקט. דממה. שניות מתוחות, שמרגישות כנצח.
ואז, בנינוחות וברוגע מן הסוג המסוים ההוא, רוגע ג'מבואי, זה שאתה יודע שזהו, אין ויכוח
העניין סגור, ג'מבו מטעים לאט ובשקט:  "ז ה – ה ו ל ך – א י ת ו".
המנחה וחבריו נראים מעט מפוחדים. הם רגילים להוביל כאן את העניינים.
עיניהם מרצדות מאחד לשני, מעבירים משקל מרגל לרגל, אובדי עצות. מאין יבוא עזרי.
מסכנים. לא כוחות. 
אם הם היו מכירים את קורות החיים של זה שמולו הם עומדים
הם אפילו לא היו מחפשים עזרה.

לך תדע איזה סחורה יש להם שם למעלה

הורדתי את הראש כדי להסתיר את החיוך שלא יכולתי לעצור.
עד כמה שזה נשמע סוריאליסטי, כל כך אהבתי את הקטעים האלה. 
זה כמו סרט שראיתי הרבה פעמים, רק התסריט משתנה כל פעם. 
וזה תמיד מצחיק. אני לא שולט בזה.
תמיד הדהים אותי, איך אדם יכול לשלוט בסובבים אותו ללא קול. רק מעצם הנוכחות שלו. 
באמצעות שפת הגוף. במקרה הזה, לכל החבילה קוראים – ג'מבו.
עכשיו, הוא מעביר את מבטו מאחד לאחד, ככה ליתר ביטחון, ויורד בעצמו לבור 
ומצמיד את הבקבוק לגופה. נגמרו הוויכוחים.
עכשיו אני יודע שמוריס רגוע.
והמשועמם חשב שהוא ראה הכול.
מתחילים במילוי העפר.

אני לוחש, "מה היה שם עם האיש בכיסא הגלגלים? מי זה?"
ג'מבו ממשיך להתבונן בבור שהולך ומתמלא ברגבי אדמה ומבלי להסב מבט לוחש לי חזרה.
"גם אני לא הכרתי בתחילה. זה החייט הפְרנסָאווי מהשכונה, מוואדי סאליב.
היחיד שנשאר מאז. הם נשבעו זה לזה שהראשון שילך, חברו ידאג שייקבר עם הבקבוק
כי לך תדע איזה סחורה יש להם שם למעלה".

אנחנו מחפשים אנשים למניין. לפחות כדי להגיד קדיש.
מגרדים אנשים מסביב, אחד מפה, אחד משם.
כולם נענים, אפילו מרוצים. יהודים.

קבענו לשבוע הבא

אנחנו מלווים את הפְרנסָאווי לרכב. לא נותנים לעובד הזר להוביל אותו. 
נותנים לו סוג של כבוד, המעט שבמעט שבאפשרותנו בנקודת הזמן הזו.
עוזרים לו לעלות לרכב. הוא לא מדבר. לא יכול.
שנינו יודעים שכנראה לא נראה אותו יותר.
שנינו יודעים שזו לא רק פרידה ממוריס או מהחייט הפְרנסָאווי.
שנינו יודעים, בעומק הבפנוכו, שזו פרידה מהשכונה. 
פרידה מתקופה, על כל הנלווה אליה.
מהערקפה. מהערסים הכי טובי לב שיש ושכנראה כבר לא יהיו. 
משחקני השש-בש, שאין סיכוי שבעולם שתנצח את אחד מהם
אפילו אם אתה חתן פרס נובל בתורת המשחקים.
מהחייט הפְרנסָאווי, שגם אם תפר לך חליפה עקומה
שיושבת עליך כמו "ארמאני" על רועה גרמני עדיין יצליח לשכנע אותך
 שג'יימס בונד נראה כמו קוף לידך.
נפרדים מהחייט. שריד אחרון מוואדי סאליב.
לפני שפונים ללכת הוא מסמן לנו להתקרב. 
אנחנו מקרבים את ראשינו אליו, אולי ילחש משהו. 
אבל הוא רק פותח את ידיו, מחבק אותנו ומצמיד אליו. 
הרגשתי רעד. שלי. שלו.

אחרי שניות אחדות הוא מרפה. מסמן לנו ללכת.
אני מתרחק ושם לב שג'מבו לא איתי. מסתובב ורואה אותו מסתודד עם העובד הזר.
אנחנו יוצאים מבית הקברות. 
במקום המיתה יש טומאה, אז נוטלים ידיים ביציאה ולא מנגבים. 
נותנים לטבע לעשות את שלו. 
הנפטר ישתכח מן הלב לאט לאט, לכן לא מנגבים, לא מוחקים מהר. 
מחווה של זיכרון. יהודים. 

בדרך לרכב אני ספק תוהה, ספק מציין. 
"אם אין משפחה קרובה, אין מי שיעשה אזכרה, שיקרא קדיש, כל החבילה, אז…"
עצרנו לפני הרכבים. ג'מבו הרים אליי מבט. "אתה מתכוון ש…"
הנהנתי.
"בדיוק. נפגש כאן בשבוע הבא. נארגן משהו".

יצחק טויטו

יצחק טויטו, יליד חיפה – 1956. בן יחיד לעוד שישה אחים ואחות אחת (כן, יש אפשרות כזאת). תפאורת ילדותו נעה בעיקר מהעיר התחתית ועד להדר הכרמל.

לאחר ארבע שנות שירות באחת מהיחידות המובחרות של חיל הים פנה להוראה, ועד לאחרונה שימש כמאמן כושר ומורה לחינוך גופני בבית ספר תיכון.

בימים אלה יצא לאור ספרו "לאסוף מתנות מהרצפה" שעלילתו מתרחשת בעיקר בחיפה.
בעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.

• חלקו הראשון של הספר "לאסוף מתנות מהרצפה" בקישור: