בנימה אישית
לפני כשלושה עשורים, זומנתי לישיבה רבת משתתפים בת"א, שאת מרביתם לא הכרתי. רגע לפני תחילתה, קרא בשמי מישהו מצדו השני של החדר הגדול: "אני זוכר אותך, שחקנית המטקות מחוף הסטודנטים בחיפה". חייכתי במבוכה. בהמשך פגשתי את אייל פה ושם בישיבות מקצועיות שונות.
חלפו שנים, בינתיים פרשתי ממקום העבודה והקמתי עסק עצמאי בשם "משעולי חיים" לתיעוד סיפורי חיים והפקת ספרי משפחה ותערוכות נוסטלגיות. במקביל, החלטתי לחקור לעומק את ההיסטוריה של שכונת בת גלים האהובה עליי, ולראיין תושביה בעבר. כך הגעתי לשמוליק.
לפני כמה שנים ביקרתיו בביתו, עברנו יחד על תמונות, הפלגנו על כנפי ההיסטוריה והשעות נקפו מבלי שהרגשנו. רגע לפני שתיאמנו מפגש נוסף, שמוליק הראה לי אלבום מטיול שורשים שערך עם משפחתו בסלוניקי, עיר הולדתו. כך התברר לי להפתעתי ששמוליק הוא אביו של אייל עליו סיפרתי בפתח דבריי. ארצנו הקטנטונת, כבר אמרנו?
כשנתיים מאוחר יותר, הכנתי כתבה על סיפורה של משפחת עטאללה, משפחת הקדרים בחוף זמיר, משפחה מקסימה שאני מכירה מאז ילדותי וקורותיה מרתקים. באחד ממפגשי הראיונות הצטרף להפתעתי גם שמוליק כהן, וכך התברר לי שהינו חברו הטוב של רג'א עטאללה ואף משולב בסיפור חייו. הקצוות הלכו והתחברו להם…
כעת אגולל בפניכם את סיפורו של שמוליק כהן בן ה-93, שגדל כילד וכנער בבת גלים של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. הכתבה הינה חלק מסדרת כתבות שלי על משפחות בת גלימיות ותיקות לקראת אירועי פסטיבל בית גלים בחודש הבא (2-4 בינואר) במהלכם אציג תערוכה היסטורית ומרגשת של השכונה הנפלאה. מוזמנים להוסיף בתגובות מזיכרונותיכם וכמובן, אשמח לפגשכם בתערוכה.
ולמי שלא קרא בזמנו את סיפורה המרתק של משפחת הקדרים, מצורף כאן קישור לכתבה.
ילדות בסלוניקי
אסתר ושאלתיאל כהן נישאו בסלוניקי שביוון בשנת 1922. כעבור שנה נולדה בתם הבכורה, אלגרה (1923) ובהמשך נולדו אחותה, לאה (1926) ואחיהן של השתיים, שלמה. בן הזקונים, שמוליק, אשר בסיפורו נעסוק בכתבה זו, הצטרף למשפחה בשנת 1933.
אב המשפחה, שירת במלחמת העולם הראשונה בצבא היווני ולאחריה עבד בחברת החשמל בסלוניקי וכמי שהנהיג בביתו אורח חיים ציוני, חלם לעלות לארץ ישראל עם משפחתו. כבר בשנת 1924 נסע שאלתיאל לפלשתינה (דרך אלכסנדריה) כדי לבדוק את השטח ולהיערך לקראת העלאת המשפחה. זמן מה לאחר שובו ליוון נסע פעם נוספת, אך לאחר שהוברר שאין ברשותו אשרת שהייה, נעצר ע"י השלטונות וגורש מהארץ.
מסלוניקי לחיפה – משפחת כהן עולה לארץ ישראל
בשנת 1935 התארגנה המשפחה לעזיבת סלוניקי בדרכה לארץ המובטחת. ראשון יצא שאלתיאל לדרך ככוח חלוץ כדי להיערך להגעת משפחתו. אסתר וארבעת הילדים עלו זמן מה לאחר מכן על אונייה שהפליגה מסלוניקי לביירות.
"אני זוכר שבזמן ההפלגה מסלוניקי הים היה סוער והיו גלים עצומים", מספר לי שמוליק. "מאז ועד היום, בכל פעם שהים סוער, אני נזכר בעלייתנו ארצה. ימים שהותירו בי זיכרון בל יתואר למרות גילי הצעיר". בהגיעם לנמל ביירות המתין לאסתר ולילדים אדם עמו תיאם שאלתיאל מבעוד מועד והוא שסייע להם בהמשך ההתארגנות. משם המשיכו ברכבת לראש הנקרה, שם שכרו דיליג'נס (עגלה רתומה לסוסים), ויצאו למסע בן כמה ימים עד הגיעם לחיפה.
בינתיים, שאלתיאל שכר עבור משפחתו דירת חדר קטנה בקומה עליונה בבניין ברחוב סטנטון בחיפה (לימים הוחלף שמו לשיבת ציון), רחוב שרבים מבתיו היו בבעלות הכנסייה היוונית אורתודוכסית.
לנוכח הניסיון שהביא עמו מסלוניקי, התקבל שאלתיאל בזרועות פתוחות ע"י פנחס רוטנברג לעבודה בחברת החשמל. בתחילה עבד בהקמת עמודי חשמל ובהמשך כחשמלאי בתחנת הכוח רוטנברג בחוף שמן. רעייתו טיפלה בילדים ובמשק הבית.
בבית הספר סליזיאן
המגורים בשכונה הערבית, שהיוו סכנה יומיומית במהלך מאורעות "המרד הגדול" (1936-1939) הביאו את משפחת כהן לעבור דירה. הפעם, מצאו משכנם בדירה קטנה ברחוב הנמל 49, מול בניין "המשביר המרכזי" של אותם ימים.
"ההורים רשמו אותי לגן ובית ספר סליזיאן, הסמוך לקולנוע עין דור, שם התחנכו גם אחי ואחיותיי", נזכר שמוליק. "אני זוכר היטב את מדי בית הספר, זהים לבנים ולבנות: חולצה ארוכה, מעין חלוק בצבע שחור עד הברכיים, עם כפתורים לבנים ובצדדים כיסים פתוחים.
פעם, כשהשתובבתי כהרגלי יתר על המידה, זכיתי לנחת מקלו של המורה על כף ידי. מכיוון שמדובר בבית ספר נוצרי, היו הילדים מצטלבים מספר פעמים ביום. המורים, שידעו שאני יהודי, גילו הבנה ואפשרו לי להמתין בחוץ ולא להצטלב עם חבריי לכיתה".
נדודים בחיפה, מעבר לבת גלים, "הבית הירוק"
בינתיים, פרצה בספטמבר 1939 מלחמת העולם השנייה. בעקבות ההפצצה האיטלקית על נמל חיפה, ביקשה אסתר מבעלה להעתיק את מגורי המשפחה למקום המרוחק מעט מהנמל.
"אבא מצא דירה קטנה בשכירות בשכונת בת גלים", אומר שמוליק. "גרנו בדירת שני חדרים בקומה השנייה של "הבית הירוק" ברחוב יונתן 9 פינת העלייה השנייה, בית שתוכנן בשנת 1933 ע"י האדריכל אלפרד גולדברג. עם הגעתנו רשמו אותי ההורים לכיתה א' בבית הספר העממי בבת גלים".
משפחת גטניו מגורשת למחנה המעצר בעתלית
במהלך שנות מלחמת העולם השנייה הגיעו מנמלי אירופה כ-17,000 מעפילים במפעל להצלת יהודי אירופה. חלק מהאוניות נתפסו עי השלטונות הבריטיים בדרכם לנמל חיפה ונוסעיהן גורשו לאחר מאבק למחנות מעצר בקפריסין ובעתלית.
בין המעפילים היו בני משפחת גטניו: סולטנה, אחותו של שאלתיאל, בעלה ושלושת ילדיהם: בנו, מוני (שלמה) ומישל. הם עלו על ספינה קטנה בשם "ליברטה" שעגנה בנמל ורנה והורכבו עליה מפרשים. במהלך ההפלגה נתפסה הספינה ע"י הצבא הבריטי והמעפילים הרבים שהצטופפו על סיפונה הועברו למחנה המעצר בעתלית. באוקטובר 1945 שוחררו למעלה מ-200 מעפילים במבצע הירואי של לוחמי פלמ"ח שפרצו למחנה.
"כאשר שוחררו", אמרה לאה בשיחה שקיימתי עימה לפני כמה שנים, אחות שמוליק, "קיבל כל אחד מהם שתי לירות ובעיטה בתחת… בלירה אחת הם קנו נעליים ומצאו דירה בעיר התחתית בחיפה, באזור כיכר חמרה (הקרויה כיום כיכר פריז). שלמה מצא עבודה כשוטף כלים במסעדה ובמקביל צייר שלטים ותמונות ושירטט את ספינת המעפילים בצירוף הסבר כתוב ומצויר של המסלול שעשתה".
11 נפשות בדירה קטנה ברחוב יונתן
לאחר שחרורם של סולטנה ומשפחתה מהמחנה, הזמינם שאלתיאל לגור עמם. כך, במשך השנתיים הבאות, חלקו שתי המשפחות בדוחק רב את הדירה הקטנה ברחוב יונתן.
"חיינו 11 נפשות בדירה הקטנה", נזכר שמוליק. "6 נפשות בחדר אחד ו-5 נפשות בחדר השני, חדר בתוך חדר. חיי היומיום כללו שיגרת המתנה בתור לשירותים ולמקלחת. המצב הכלכלי היה קשה. בעלה של סולטנה שהיה חולה אסטמה, השתעל לעתים קרובות ונהג לירוק את הלחה שהצטברה לתוך קופסת קונסרבים (שימורים) ריקה.
את שיעורי הבית הייתי מכין על הרצפה או על מושב הכיסא. אין פלא, שבמצב זה לא הצטיינתי בלימודים והעדפתי את החיים עם החברים מחוץ לבית: לשחק כדורגל וכדורסל, לשחות בים, להתגנב לבריכה (ולהיזהר שלא להיתפס), לעלות בסולם למגדל המקפצה ולקפוץ למים, או סתם להשתולל ברחוב…בבריכה נערכו תחרויות שחייה ארציות ובינלאומיות, בחג הסוכות השתתפו בתחרות שחיינים מנבחרות מצרים ומלבנון. היו זמנים…"
"בתקופת ההפצצות היינו רצים כולנו לבית הסמוך בפינת הרחוב", מספרת לאה. "שם, במתחם של קפה בינה, היכן שלימים הייתה התחנה הסופית של קו 7, היה מקלט מאולתר. בקומה השנייה של הבית גרה המשפחה שניהלה את בית הקפה.
עקב המצב הכלכלי הקשה נדרשו הילדים לעזור בפרנסת המשפחה. שלמה החל לעבוד עם השכן מהקומה התחתונה שעבד כצבע ותוך זמן קצר הפך בעצמו לצבע ב-הא הידיעה של בת גלים וסייד בתים רבים בשכונה". "הוא היה צייר מוכשר", מוסיף שמוליק. "אני זוכר שהוא עשה בין השאר את השלט במספרה של איז'ו בשד' בת גלים 2".
בהיותה בת 12, מצאה לאה עבודה כתופרת במתפרת "שטוק קומפני" בפינת רחוב הבנקים בעיר התחתית, מתפרה בבעלות שלושה אחים ממוצא יקי שפתחו סניפים בחיפה, תל אביב וירושלים. לאה התקדמה בהדרגה בעבודה, זכתה להערכה ואף מונתה כמנהלת המתפרה.
לאה ושלמה גטניו עוברים לשיכון הבריגדה
בתקופה הממושכת בה התגוררו שתי המשפחות בכפיפה אחת נוצרו שני קשרים רומנטיים. האחד, בין אלגרה, אחותו הבכורה של שמוליק לבנו, בנה הבכור של סולטנה.
"בלחצה של אימי, לא נמשך הקשר בין אלגרה לבנו", אומר שמוליק. "אך את התאהבותם של אחותי לאה ושלמה בנה של סולטנה לא הצליחו מאמציה של אימי לגדוע. בסופו של דבר אהבתם הגדולה ניצחה, השניים נישאו ונולדה בתם, מלכה".
שלמה גטניו, יליד יוגוסלביה, התגייס בתקופת מלחמת העולם השנייה לצבא הבריטי. בשנת 1946 נישא ברודוס ללאה ולאחר שחרורו מהצבא הבריטי עברו השניים לגור בסמטת הכ"ג בשיכון הבריגדה, מתחם מגורים בשכונת בת גלים שהוקם עבור משוחררי הצבא הבריטי. בהמשך עברו לגור ברחוב העלייה 11.
לאה המשיכה לעבוד במתפרה כשנתיים נוספות, עד לידת בתם. במקביל עבדה כתופרת בחנות חזיות מול קולנוע "עצמון" בהדר הכרמל. לימים, כאשר עזבו את בת גלים ועברו לבאר שבע, חזרה לתפור.
בת גלים, זיכרונות ילדות
עולם הספורט היה חלק בלתי נפרד מעולמו של כל ילד בת גלימי באותם הימים. את ילדותו בילה שמוליק בבריכה ובים עם חברים והיה פעיל במגוון ענפים במסגרת קבוצת "מכבי בת גלים": שחייה, כדורסל, אתלטיקה.
בינואר 1955 השתתף שמוליק במשחק הכדורגל הראשון שלו בקבוצת הבוגרים של "הפועל חיפה", משחק שהחל ביתרון ב"להפועל" והסתיים בתיקו בגמר. בסיקור המשחק בעיתונות נכתב כי "הפועל סבל מהרכב לקוי. ההגנה הייתה חדירה והבלם קוך הירבה לשנות. כהן (שמוליק-י.ה.) בשער הוכיח יכולת נאה, ואילו בן-נון וגלסברג עלו על חבריהם בהגנה".
במקביל לבילוייו הענפים חיפש שמוליק תנועת נוער עם ערכים ואידיאלים שהתאימו לתפיסותיו והחליט להירשם כחניך בשבט "גאולה" של תנועת "הצופים" בהדר הכרמל. בד בבד עזר בפרנסת המשפחה וטיפל באהבה בזוג יונים שאביו הביא מתחנת הכוח.
"כנערים, בימי החופש הגדול חיפשנו עבודה כדי לעזור בפרנסת המשפחה", הוא משחזר. "ניקיתי עם כמה מחבריי עשבים שוטים בחצרות הבתים ועבדתי עם עוד כמה נערים בהעמסת והובלת זיפזיף לבנייה מחוף הכרמל לבת גלים. בעזרת אתים חפרנו בחוף הכרמל, מילאנו דליים בחול, וכאשר העגלה הרתומה לסוס התמלאה, הסענו את הזיפזיף ליעדו בבת גלים. זו הייתה עבודה פיזית לא קלה עבורה קיבלנו כמה גרושים…"
מוכר הנפט, הסנדלר, הגנן, הצבע… מוכר הקרח הבת גלימי לבית פוטר שעבר ברחובות השכונה עם סוס רתום לעגלה ובעזרת דוקרן חוצה את הקרח: חצי בלוק, רבע בלוק… מחלקת החלב החירשת שהייתה עוברת מבית לבית ומוכרת חלב בכד מתוצרת הפרות ברפת הצמודה לביתה בשכונה… ערבים מהסביבה שהגיעו על חמורים ומכרו תרנגולות, ירקות, ביצים. המאפייה של אפשטיין בעלייה השנייה ומאפיית נאמן ברחוב נהלל, ואני נזכר והריח עולה באפי… כל אלה ועוד היו נופי ילדותי בבת גלים.
אקדח בשובך היונים
הימים ימי שלטון המנדט הבריטי ורבים מתושבי בת גלים היו פעילים בחשאי במשימות שונות במסגרת ארגון "ההגנה", ביניהם גם האחים לבית בינה: קלמן, נחום ובצלאל שהתגוררו עם הוריהם בבית פינתי ברחוב העלייה השנייה ורחוב יונתן. בני המשפחה, שהתגוררו בקומה השנייה, הפעילו בקומה הראשונה את "קפה בינה".
"הייתי בן בית אצל משפחת בינה. נהגתי לעזור באיסוף ביצי התרנגולות שהם גידלו בלול בחצר", נזכר שמוליק. "יום אחד, היה זה בתקופת מלחמת השחרור, שלחו אותי לנקות את השובך שעל גג בית הקפה ולהאכיל את היונים.
בעודי מנקה נתקלתי לפתע בקופסה ובה סמרטוטים שנראה שנועדו להסתיר דבר מה. סקרנותי גברה. לא התאפקתי וקילפתי בזהירות את הסמרטוטים ולתדהמתי גיליתי אקדח המונח בתחתית הקופסה. רצתי נסער לנחום, שהרגיע אותי והשביע אותי שאשמור על העניין בסוד. היה זה אקדחו של בצלאל הבן הצעיר, אשר הוסלק בשובך…
מקרה אחר היה כאשר באחד הימים הביא לי אחד מחבריי, רובי אפשטיין, אקדח טופי אותו הסתיר מתחת לחולצתו שאותו, כך הסתבר, "לקח בהשאלה" מבעלה של אימו ששירת בצבא הבריטי. הערכתי מאוד את רצונו הטוב לעזור, אך ביקשתיו להחזיר מיד את האקדח למקומו לפני שהוריו יבחינו בחסרונו.
ימי המנדט הבריטי
חיילים בריטיים המסתובבים ברחובות בת גלים היו מחזה יומיומי שכיח בשכונה בה שכנו כמה ממחנותיהם. מספר שמוליק: "אני זוכר שבאותה תקופה היו מסתובבים בשכונה חיילים בריטיים וגם הודים. כילדים היינו רצים אחרי החיילים ומבקשים מהם סמלים. לא פעם קיבלנו מהם סמלים וכפתורים נוצצים והיינו מאושרים עד הגג.
בקריית אליעזר היה מחנה של חיילים הודים שסופחו לצבא הבריטי. פעם, בזמן שנערך משחק כדורגל בין קבוצה מיוגוסלביה ל"הפועל חיפה" בקריית אליהו, הכריזו החיילים הבריטיים על עוצר. המשחק הופסק וה"כלניות" הקיפו את המגרש עם קונצרטינות (גדרות ברזל) וחיפשו אחר אנשי ארגון "ההגנה" ואחר נשק. בדקו אחד אחד. זה לא היה נעים, אך כילדים ונערים, קיבלנו בהבנה ולרגע לא פחדנו…"
אני זוכר שקראתי בעיתון כאשר נתפסו אוניות מעפילים, בהן האונייה "חנה סנש". את האונייה אולואה ("חיים ארלוזורוב") שעלתה על שירטון בחופי בת גלים, אני זוכר היטב. הייתי אז בכיתה ז'. ברגע מסוים עברה השמועה מפה לאוזן וכל בית הספר, על תלמידיו ומוריו, רצו לחוף הים. ראינו את המעפילים המסכנים קופצים למים בניסיון למלט את עצמם וראינו את החיילים הבריטים ומעלים אותם בחזרה לספינה".
בת גלים – שכונה שהיא משפחה
"זו הייתה שכונה בה כולנו היינו כמשפחה אחת", נזכר שמוליק בערגה. "היינו אוכלוסייה קטנה ומגוונת וכולנו חברים טובים זה עם זה, ללא הבדל גילאים ודעות. שיחקנו בחוץ יחד, אחד דאג לשני, שמרנו זה על זה.
בת גלים עבורי, זה כל עולמי, כל ילדותי. בימי שבת אהבנו ללכת ברגל בחבורות, בטבע, מבת גלים ועד ואדי ג'מאל (עין הים), שם זרקו עלינו אבנים. זרקנו בחזרה ולא התרגשנו במיוחד… אהבנו את השדות, הירק, שדות החיטה והחומוס מאחורי פסי הרכבת…היינו רצים בשדות כאילו אין מחר, נשכבים על החיטה ומדמיינים שאנו קופצים למים…
הספורט לענפיו היה מאוד דומיננטי בחיינו, ספורטאים מעולים רבים יצאו מהשכונה הקטנה שלנו, כמו גם דמויות בולטות בשלל תחומים. החוף השקט היה באותה תקופה חוף ששימש את האצולה הבריטית בארץ, בקזינו הועלו מופעים נפלאים. מדי שבת נערכה "שבת תרבות בבית הספר שכללה הופעות, הרצאות שיח. זו הייתה שכונה לתפארת.
הפנינה מבית אורן
בבגרותו, המשיך שמוליק בדרכו של אביו והחל לעבוד בחברת החשמל, שם עבד במשך 50 שנה במגוון תפקידים. כך פגש את מי שהפכה לרעייתו האהובה ולחברתו הטובה. על ההיכרות ביניהם הוא מספר:
"לאות הערכה על עבודתנו קיבלנו פעם מחברת החשמל נופש של עשרה ימים ואני שובצתי לבית ההארחה בקיבוץ בית אורן. קבעתי עם חבר לנסוע יחד אך ברגע האחרון נבצר ממנו להגיע. בעת שהותי בבית ההארחה פגשתי נערת חמד בת הקיבוץ שעבדה במקום. התאהבנו… עד היום אנחנו יחד באהבה גדולה. בשנת 1961, לאחר נישואיי לפנינה, גרנו כשנה אצל הוריי, שבינתיים עברו לרחוב שרל לוץ 26, מול חיל הים. לאחר מכן עברנו לרחוב ביכורים".
לשמוליק ופנינה, שמציינים יחד 62 שנים מאושרות, 3 בנים שזכו בשנות חייהם הראשונות ליהנות מאימם כגננת פרטית בבית. השניים חובקים שמונה נכדים ונינה כבת שנה.
זוג צעיר ונמרץ
שמוליק ורעייתו פנינה הם צעירים ספורטיביים, בני בלי גיל. מדי יום, בכל מזג אוויר, אחר הצהריים הם יוצאים לצעוד מרחק לא מבוטל בחוף הים, מתרחצים, וחוזרים רעננים ומלאי אנרגיה.
במהלך מפגשינו נחשפתי לאישיותו המיוחדת של שמוליק. הוא פעלתן עם "קוצים בטוסיק", איש עמל וכפיים, מוכשר בכל מה שידיו נוגעות ואינו בוחל בעבודה קשה. את איבזור המקלט ה"המתוקתק" ביצע לבדו. כך גם שיפור פניה של המעלית בבניין, הוא בונה, משפץ, יוצר, מנגר… והכל כמובן מאהבה. אשריהם של דיירי הבניין בו מתגוררים שמוליק ופנינה רעייתו.
הוא קונה בשוק תלפיות דגים ומטפל בניקיונם הדקדקני. לניקיונה של הדירה המטופחת בה מתגורר הזוג הוא דואג עד היום בעצמו. מזיז את הספות והשולחנות לניקיון יסודי, בכלל זה שואב את האבק בקביעות מאוסף הפריטים הנוסטלגיים שתלויים על קיר הכניסה. "מעולם לא הבאנו עוזרת", הוא מעיד. "אני עושה הכל ונהנה".
על לבו הרחב, זה שעוזר ותורם רבות לחבריו וגם למי שאינו נמנה עליהם, לא ארחיב, כדי לא להביכו יתר על המידה. רק ארמוז שהכותרת שבחרתי "שובב עם לב זהב", משקפת את דמותו של הנער הבת גלימי. לא נותר אלא לאחל לזוג המקסים הזה בריאות איתנה, אריכות ימים, אושר ונחת.
אופטימיות זהירה (מאוד)
באחת משיחותינו, כשבוע לפני שנחתם הסכם הפסקת האש, ביקשתי משמוליק מסר של תקווה ברוח הימים שעוברים עלינו. אך גם מאופטימיסט מושבע כמותו לא היה קל למצוא בימים אלה מילות תקווה.
"מה שקורה כיום במדינה מזעזע אותי", הוא אומר. "אני מאוד מקווה שיגיעו בקרוב זמנים טובים יותר. יותר סבלנות, יותר הבנה וקבלה זה את זה, יותר כבוד אחד לשני, עם מנהיגות שדוברת אמת".
יעל שלום. קראתי שוב ושוב את הכתבה הנפלאה שהכנת על שמוליק הדוד האהוב שלי, והתרגשתי במיוחד מהשילוב של החומר המשפחתי. כל אבן וכל שביל בבת גלים מעוררים בי זיכרונות עזים מהשכונה הקסומה הזו, בה עברו עליי שנות ילדותי המופלאות. גדלתי במשפחה חמה ואוהבת. סבא וסבתא, דודים משני צידי המשפחה. הן של אמא שלי והן של אבא שלי. ילדות משולבת של ים כחול ואינסופי מצידו האחד של הנוף, לבין הכרמל הירוק והמרשים מצידו השני. נמל חיפה, נוכחותו של חיל הים, בית החולים רמב"ם המוכר, ובית הספר לאחיות, אותו סיימה אחותי – כולם היו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי. גם הרכבת, שפסיה חצו את השכונה והפרידו בינה לבין קריית אליעזר, טבועה בזיכרונותיי.
אתי יקרה,
תודה על ששיתפת בזיכרונותייך המרגשים
ותודה על המילים הטובות
1. אדריכל אלפרד גולדנברג תכנן את הקזינו ואת בית כספי בבת גלים ואת שיכון עובדי בתי הזיקוק ובית אגיון בכרמל.
2. יוכבד ילידת מטולה אשתו של נחום בינה ניהלה שנים ארוכות את המחלקה הפלסטית ברמב"ם שכללה אז גם את אף אוזן גרון ופה ולסת.
תודה דן
כתבה מרגשת ביותר בעיקר למי שהכירה היטב את שאלתיאל ואסתר כהן (עבורי: נונו ונונה אסתרינה) ואת משפחת גטניו (דלת מול דלת בבת גלים) ואפילו הייתי בחתונתם של שמוליק ופנינה הנפלאים
תודה אסתי, מרגש מאוד
יעל היקרה,
כבן של… התרגשתי כל כך לקרוא את הכתבה שהיא סיפור החיים של אבא שלי.
קודם כל זה שבחרת בו ומצאת אותו ראוי לכתיבתך זה כבר מרגש, העומק והרבדים שנכנסת אליהם מדהימים וכל זה מבלי שנבקש, נתעניין או נשאל, עשית הכול במלא העניין ובמלא האהבה, רואים זאת בכל שורה.
הערת אצלי את הצורך ל"טיול שורשים" בבת גלים, וכשאני קורא את התגובות כאן זה בכלל מעורר את כל החושים.
תודה על הכל, כתבה יפהפיה, כתובה כבת משפחה 🙂
עפר יקר,
ריגשת עד מאוד, נעתקו מילותיי…
אכן, מכל הלב, שמחה שהורגש!
מאחלת להוריך המקסימים בריאות איתנה
והמשך עשייה ענפה, שמחה ונחת.
מישהו בשכונה יודע היכן היה מטבח הפועלים ?? בשנות ה 20 ??
התרגשתי לראות צילומים שנעשו על ידי טכנופוט, הסטודיו לצילום ברחוב הרצל 16 שהיה בבעלות אבי המנוח. הכתבה הייתה מעולה .
שלום מיקי,
מרגש! בפגישותיי עם בני הדור הוותיק נתקלתי מפעם לפעם בתמונות שצולמו על ידי טכנופוט, אשמח שתיצור עמי קשר.
תודה על הפירגון.
התרגשתי לראות צילומים שנעשו על ידי טכנופוט, הסטודיו לצילום ברחוב הרצל 16 שהיה בבעלות אבי המנוח. הכתבה הייתה מעולה.
שלום,
תודה על ההיסטוריה המשפחתית שבאה לידי ביטוי בכתבה לעיל.
אני נשוי לרחל, בתם של שמואל ואלגרה ז"ל, ושמואל הוא דודה.
בקצרה, אהבתי מאוד ותבורכי על העבודה שעשית
שלום בנימין,
תודה על המילים הטובות,
שמחה ששיקפתי נאמנה את ההיסטוריה המשפחתית.
התרגשתי לראות צילומים שנעשו על ידי טכנופוט, הסטודיו לצילום ברחוב הרצל 16 שהיה בבעלות אבי המנוח. הכתבה הייתה מעולה.
תודה רבה מיקי
יעל, את בת-גלימית? גם לי ישנם מלא סיפורים. אני בתמונה אחת בסיפור הנפלא שלך. אני בווטסאפ בשם menahem less או 864-517-0913
תודה מנחם,
פניתי אליך לפני כמה חודשים,
חפש את ההתכתבות שלנו בצ'ט.
שמוליק, איך שהוא הגעתי למאמר הזה. תודה ענקית, וחיבוקים עזים לך ולפנינה!
המשפחה היקרה הזו שזורה באלף חוטים במשפחתי. אוהבת אותם כבר המון שנים.
מלח הארץ זה הם.♥️💙🇮🇱
אני "רק" בת 70 נולדתי וגדלתי בבת גלים.תענוג צרוף לקרוא את שכתבת.ילדותי שזורה בסיפור ועולים זכרונות טובים מאוד.
תודה
תודה גם לך, חביבה יקרה.
אשמח שתשלחי לי תמונות מהאלבום המשפחתי מימי ילדותך בבת גלים.
הי חביבה. אני חושבת שלמדנו יחד ב"עליה". האם את ממשפחת סטרוגו?
וואו נוסטלגיה וגעגועים לתקופה הכי יפה בחיי , בת גלים שכונת ילדותי משנות ה-50
בה נולדתי ובה התחנכתי בביה״ס בת גלים. הקהילה החמה והנוסטלגית משאירה בתוכי את החשק לחזור לתקופה הכי יפה , ללכת יחף אל חוף הים, להאזין למוזיקה שבוקעת מהקזינו בערבי החתונות ועד לחצר של גינתי מטיול במעברה ועד לחצר של יהודה חזן …
שלום אמנון,
תודה על ששיתפת בזיכרונות מרגשים.
אשמח שתשלח לי תמונות שצולמו בבת גלים של שנות ה-50 מהאלבום המשפחתי
(פרטי הקשר רשומים בכרטיס הביקור בסוף הכתבה)
ואוו איזה כתבה כיפית כמה כיף לקרוא דבר כזה תודה שאת עושה את זה וכל כך חשוב
שלום ליאן,
תודה רבה, כיף לקרוא מילים חמות שכאלה!
מרתק ומעניין אני נולדתי בבת גלים וגר בעליה השניה74 אבי היה הסנדלר של בת גלים יחזקאל ברחוב יונתן ממש כף לזכר בתקופה הזו
תודה יעקב,
אשמח שתיצור עמי קשר (הפרטים מופיעים בכרטיס הביקור בסוף הכתבה)
יחזקאל הסנדלר, דמות מיתולוגית של ילדותי. זוכרת אותך בסנדלריה ואת הוריך, כמובן
בוקר אור יעקב. מרגש לקרוא שאתה הבן של יחזקאל הסנדלר. הדודים שלי דיזי ויקטור יפה. (הילדים שלהם אבי יפה ואלי יפה ז"ל). גרו מעל הסנדלריה שלכם. אני הבת של שמלואל ואלגרה פרדו. ואנחנו גרנו בשרל-לוץ 36א. מול בית ספר עליה. הכרתי את אבא שלך ואהבתי להיכנס לסנדלריה לומר לו שלום.
יעל
הגיע זמן לכתוב ספר "הסיפורים מאחורי הסיפורים".
נהנה כל פעם מחדש.
יענקלה
יענקלה יקר,
שימחת, כמובן, ותודה.
באשר להצעתך, מתבשלת מזה זמן "על אש קטנה". בבוא העת…
כל הכבוד לך ידידיתי יעל על הכתבה.שבת שלום ומבורך לך.
תודה רפי, שבוע טוב ושקט
יפה
תודה לך
וואוווייי קראתי בשקיקה. גדלתי בבת גלים בגיל 6 רובי יאנג לימד אותי כדורגל.עדיין יש לי תמונה אני בגיל 6 עם רובי. אין כמו ילידי שנות ה 50 של בת גלים.תודה עבור הכתבה המרתקת.
חיפאית יקרה,
מרגש מאוד ותודה על המילים הטובות.
אשמח שתשלחי לי את התמונה ותמונות נוספות מבת גלים של שנות ה-50 מהאלבום המשפחתי.
(המייל ומס' הנייד מופיעים בכרטיס הביקור שלי בסוף הכתבה)
רובי יאנג היה המורה שלי להתעמלות למשך שנה אחת בבי"ס עליה
מהמם. תודה לך. גדלתי בעין הים. בת גלים הייתה המקום בו למדנו שחייה וטיילנו וישבנו במסעדות של פעם. חוף השקט היה הבית השני אחרי בית הספר. הילדים של חיפה תחתית. הזכרונות מיהדות סלוניקי של פעם שנמחקה.
תודה גם לך, אתי יקרה, ותודה ששיתפת