סיפורה של משפחת הקדרים בכפר סמיר בחיפה

בנערותי, נהגתי לעצור בקביעות בכפר הקדרים, בדרכי למשחק המטקות המסורתי בחוף הים. עמדתי מהופנטת, מביטה על האובניים המסתובבות ועוסקת בניחוש מה יוליד גוש החימר בעוד דקות ספורות של עבודת ידיים מיומנת.

לימים, נהגו אימי ובן זוגה לפקוד את מסעדת הקדרים עם "פרלמנט" חברים מדי שבת, לאחר צעידתם בחוף הים. מרבית הסועדים היו אורחים קבועים, שנהנו מהאווירה הנעימה, השירות האדיב, האוכל המזרחי הנהדר, תחושה של בית על חוף הים החיפאי. עד שיום אחד לפני כשנתיים נסגרה המסעדה ומאז מייחלים רבים לפתיחתה מחדש. כמתעדת סיפורי חיים, סקרן אותי סיפורה של משפחת הקדרים החיפאית. בשנה האחרונה נפגשתי עם האחים עטאללה, ואני מביאה בפניכם את סיפורם המרתק.

מיוון ומהרי הלבנון לחופי חיפה היפה

"סבי, בולוס, על שמו אני קרוי", מספר לי בולוס עטאללה, "היה במקצועו חופר בארות. לאחר ששתי נשותיו הראשונות נפטרו, נישא סבי לחבובה לבית פח'ורי, היא סבתי.  

מוצאה של משפחת פח'ורי, נוצרים קתולים, הוא מיוון, שם עסקה המשפחה בקדרות. לפני כ-300 שנים, עקב מחסור בכדי חרס בלבנון, עברו סבי וסבתי עם משפחתם ללבנון, שם המשיכו לייצר כלי חרס בעבודת קדרות מסורתית. מלחמת האזרחים בלבנון בין הדרוזים לנוצרים המרונים ששיאה בטבח בשנת 1860, הביאה משפחות רבות לחפש מקלט. רבות מהן ברחו מלבנון לחיפה ולעכו, בהן גם משפחת פח'ורי.

מפעל הקדרות המשפחתי בחיפה אלעתיקה

עם הגעתם לארץ, התמקמה משפחת פח'ורי בתחנת אל כרמל בחיפה אלעתיקה, שם הקימה מפעל קדרות משפחתי קטן ששימש לפרנסתם. את החימר ייצרו מהאדמה במקום, בשילוב חול ומי ים.

"לאחר פטירת סבי", ממשיך בולוס, "נשארה סבתי עם שלושת הילדים: הבכור, בוטרוס, השנייה, רפיה והבן הצעיר, חנא. סבתי חזרה לבית הוריה, כמקובל אצלנו, וביקשה מהם ללמד את ילדיה את מלאכת הקדרות. בפועל, רפיה למדה את מקצוע התפירה וחנא למד נגרות. היחיד שלמד את עבודת הקדרות והתמקצע בה היה בוטרוס, לימים, אבא שלנו.

באותה תקופה, הדרך לשמור על המים קרים הייתה ע"י אחסונם בכדי חרס. משפחת אלפח'ורי ייצרה באותה תקופה כדים ענקיים (ג'ארות) בנפח של 20-30 ליטרים וכדים לשתייה בגדלים שונים, ששימשו לצינון מי השתייה".  

מחיפה אלעתיקה לכפר סמיר

"בשלב מסוים", ממשיך בולוס, "הפעילו דיירי השכונה לחץ לסילוק הקדריות מהמקום, עקב העשן שיצרה שריפת החימר, ואבא חיפש מקום מרוחק מחיפה שאדמתו תתאים לייצור החימר ולעבודת הקדרות. כאן, ליד הים, אבא חפר בחול ומצא את האדמה המתאימה, שילוב מעולה של אדמה שקרובה לים וחול דק. הוא קנה את השטח, דונם וחצי, מערביי הכפר טירה, שאדמותיהם השתרעו מעין הים עד דרומית לכפר גלים של היום.  

בשנת 1924, לאחר נישואי בוטרוס לדורה לבית סוידאן, אותה הכיר בחיפה אלעתיקה, עברו השניים לכפר סמיר והעבירו לכאן את בית המלאכה המשפחתי לקדרות מסורתית. המשפחה מונה 7 ילדים: הבנים – בולוס, רג'א, מוניר והבנות – לידיה,  חבוב, חיאת ומרים. מזה 97 שנים המשפחה שלנו כאן ליד הים ומשמרת בגאווה את עבודת הקדרות המסורתית".

◄ צפו בווידאו -רג'א עטאללה מספר על רכישת הקרקע בשנת 1924

ח'אן הקדרים

בתחילה התגוררו בני משפחת עטאללה בצריפים ולאט לאט בנה בוטרוס את בתי האבן, באמצעות תבניות ויציקות קפדניות. מיקומם בסמוך לכביש עכו-יפו דאז, הובילו את בוטרוס ודורה להקמת ח'אן דרכים להתרעננות וללינת לילה, למנוחה לסוסים ולרוכביהם, אותם כיבדו בקפה שחור מהביל שנמזג מפינג'אן נחושת ענק. משני הבארות בשטח הישקו את הסוסים וניקו אותם לקראת יום המחרת.

"אחת לשנה התקיים ליד באר ענתבי (באיזור תחנת האוטובוסים חוף הכרמל של היום) כינוס של כמרים מהארץ ומחוצה לה", מספר רג'א. "פעם, שאל אחד מהם את אבא: אתם גרים 50 מטרים ליד הים המלוח, איך זה שיש לכם מים מתוקים? הכומר, מצויד בערימת תבן, לקח את אבא המופתע למעין הנובע בנחל שיח (ר' בוסתן כיאט), סמוך למנזר הכרמליטי שפעל שם בימי הביניים והכניס את התבן למי המעיין. למחרת, הגיע התבן לבאר המים שלנו ולבאר ענתבי.

לימים, ביקרה אותנו ציירת מפינלנד שציירה את הוריי. לאחר פטירת ההורים, היא הביאה לנו את הציור ועד היום הוא תלוי במקום של כבוד".         

תהליך ייצור החימר וכלי החרס בשיטות מסורתיות

"לאחר המעבר, בנה אבא בשטח שלוש בריכות גדולות בשלושה מפלסים, ששימשו לתהליך ייצור החימר. התמהיל היה חצי אדמה מכאן ובערך כמות זהה של חצי אדמה מההרים, בשילוב מי ים.    

ערבוב האדמה, החול והמים בתוך הבריכה הגדולה התבצע באמצעות הליכה בתוך הבריכה סביב שוב ושוב, עד שהדריכה החוזרת ונשנית עשתה את שלה והחומר התחיל להתערבב ולהידבק. גושי החומר עברו לישה אינטנסיבית בה נטלו חלק הידיים והרגליים בעבודה מתואמת, עד שגוש החימר הפך לאחיד וגמיש. באמצעות טוריות הוצאו האבנים המיותרות.

מדי קיץ הכנו שניים או שלושה סבבים של חימר בבריכות, ומאחסנים בחדרים הגדולים על מנת שיהיו מוכנים לעבודה בתקופת החורף. התנור הישן על הגבעה שימש אותנו לשריפת החימר מלפני 82 שנה ועד סוף שנות ה-60. לידו הייתה אחד הבארות".

הכלים הראשונים

"לאחר ייצור החימר", ממשיך רג'א, "המשיך אבא לייצר כדי חרס ענקיים ("ג'ארות) ששימשו לאחסון מים ושמן וכלי חרס קטנים יותר עם פיה לשתיית מים. אימא הייתה שותפה גם היא בעבודת הקדרות והתמחתה בהתקנת הפייה וה"אוזן" של כלי החרס הללו. באותן שנים בכל בית השתמשו בכלים שלנו לשתייה. פועלי בניין, למשל, נהגו לתלות במקום גבוה את כלי החרס לקירור ובמהלך העבודה גמעו מהם מים.

אבא היה בקשר מסחרי הדוק עם יצחק לוי שבחנותו ב"דרך המלכים" (לימים רחוב העצמאות) מכר ציוד לדיג וגם את כלי החרס שייצרנו לשתייה. הם היו כמו אחים, סמכו אחד על השני בעיניים עצומות. האמון ביניהם היה כל כך חזק, שאת ההתחשבנות הכספית ביניהם היו עושים רק אחת לשנה, בסוף השנה".

בוטרוס מוכר חול לבניית הדר הכרמל

"בשנים הראשונות", מספר בולוס, "אבא ייצר בעזרת בן דודו צינורות חרס ויצירת קו מים מהמעיין להבאת מים לבתי טירה. יצירת קו המים, סיפר לנו אבא, ארכה שלוש שנים. כאשר החלו לבנות את שכונת הדר הכרמל, נזקקו לכמויות גדולות של חול. במקביל לעבודת הקדרות, אבא קיבל רישיון משלטונות המנדט לעסוק במכירת חול. עגלות רתומות לסוסים ומשאיות קטנות היו מגיעות לכאן בבוקר, להעמיס את החול ולהביאו לשכונה הנבנית. אימא הייתה מפקחת מקרוב על עבודת הפועלים. כל עגלה/משאית שהועמסה קיבלה ממנה פתק ובסוף כל שבוע נהג הגיע למשרדי חברת "ההגה" בהדר לגבות את שכרו השבועי".

◄ צפו בווידאו -בולוס מספר כיצד אביו מכר חול לבניית בתי הדר הכרמל

לינה לעולים החדשים, המוח'תאר ומשק התרנגולות

בתקופת גלי העלייה ששטפו את המדינה לאחר הקמתה, השכירה משפחת עטאללה חדרים למשפחות עולים חדשים, מרביתם ניצולי שואה, שחיפשו דיור נוח יותר לאחר צעדיהם הראשונים בתחנת המעבר בשער העלייה.

בשטח הבית, לצד החדרים לדיור, היו הבריכות לייצור חימר, בית המלאכה לייצור כלי החרס ומשק תרנגולות שמנה מעל  3,000 פרטים. מצוקת הביצים שהורגשה בארץ בתקופת הצנע, פסחה עליהם, ושפע התפוקה איפשר להם לחלק ברצון ביצים לכל דורש.

"מכיוון שמרבית העולים הגיעו לארץ חסרי כל, מספר רג'א, אבא הלווה להם כסף עד שהם התארגנו והחלו להשתכר באופן מסודר בעבודה בסביבה. אימא נתנה להם אפרוחים והם גידלו אותם כאן וטיפלו בהם. 

בין העולים שגרו כאן זכורים לי משפחת פרידמן מפולין, להם שני בנים, אחד מהם, דוד. משפחת זלקוביץ', שהגיעו מצ'כוסלובקיה, מרתה ברקוביץ' ובנה אליהו ועוד. הם גרו במשך חודשים ואף שנים עד שהסתדרו. מפעם לפעם הגיעו לבקר אותנו".

"המוח'תאר של כפר סמיר באותה תקופה היה אדם בשם הקר", ממשיך בולוס, "יהודי ממוצא גרמני שהיה מקובל על המשפחות היהודיות והערביות לפתרון בעיות. הוא עבד כמכונאי, ניהל את אחד המוסכים במחנה הסמוך. שם בנו היה שבתאי. מאוחר יותר החליף אותו זליקוביץ כמוח'תאר".  

אחת ממשפחות העולים שהתגוררו בבית עטאללה הייתה משפחת בנקיר שעלתה מרוסיה בשנת 1950. בית המלאכה לקדרות שהיה חלק ממתחם הבית סקרן את בנם בן ה-7, ישראל, ורג'א שמח מאוד ללמד אותו את רזי המקצוע.

מאוחר יותר, עברה המשפחה לברזיל, שם המשיך ישראל בלימוד עבודת הקדרות המסורתית. בשובו לארץ בשנת 1965 החל לייצר כלים בשיטה זו באופן פרטי ובמקביל עבד במפעלי הקרמיקה הישראליים. בהמשך פיתח ישראל גלזורות מגוונות שהשלימו את הצורות הקלאסיות שיצר על האובניים.

ישראל בנקיר וחנה צונץ, מבכירי הקרמיקאים בארץ, היו בין הבודדים שהצליחו להגיע לצבע הטרה סיגלטה. "אני גאה שלימדתי את ישראל בנקיר ילדותו את עבודת הקרמיקה", אומר רג'א בסיפוק. "חנה צונץ הייתה גם היא בקשר הדוק עם אבא וביקרה אצלנו פעמים אין ספור, בבית המלאכה שלנו".

מפעל הקדרות עוברת לצביעה של כלי החרס

"נולדתי לתוך תעשיית הקדרות המשפחתית, אומר רג'א בגאווה.אבא לימד אותנו איך להסתכל על האדמה, הוא היה מלך החימר. אבא לימד את בולוס, אחי הגדול ואני זכיתי ללמוד משניהם. ישבתי בחדר המלאכה סמוך לאחי, אובניים ליד אובניים וחיקיתי את עבודתו. כאשר עשיתי משהו לא בסדר, הוא העיר לי וכך למדתי, השתפרתי והתמקצעתי".

בשנות ה-50 ומחצית שנות ה-60, ייצרתי את כלי החרס למרבית אמני הקרמיקה בארץ. ההסכם היה שבתהליך ייצור הכלים אחתום את שמם בתחתית הכלי והם יבצעו את הגלזורה. אבי מטנטורה ומנס מהרצליה היו בין אותם קרמיקאים שנהגו לקנות ממני את הכלים ואישרו לי להזכיר את שמם.

אחד הפרויקטים הבולטים שלנו, היה ייצור למלון דן ת"א מעל 20 כדי חרס ענקיים במהלך שנות ה-70, כל אחד מהם בגובה 1.40-1.50- מטרים".  

בסוף שנות ה-60 פשט המפעל את הרגל לאחר שהארץ הוצפה בכלי חרס זולים שהגיעו מהשטחים. בעקבות זאת, נסע מוניר, צעיר האחים, ללמוד גלזורה לחרס בהולנד. את התמחותו במלאכת הצביעה העביר לרג'א. בשובו, רכשו האחים תנורים לשריפת הכלים הצבועים, המפעל שב לפעול במלוא המרץ ואף התרחב לייצור מגוון כלי נוי, סטים לקפה ולתה, אהילים ועוד, הנצבעים בססגוניות נפלאה.

רג'א, הקדר האחרון?

בולוס, בן ה-81, ממשיך לעבוד בקדרות מפעם לפעם. אחיו רג'א בן ה-76 ממשיך במלוא המרץ לייצר כלים מרהיבים. על קירות הבית, יצר רג'א דמויות של חיות מחול הזיפזיף שסביב. אומן בנשמתו.

"לצערי, הילדים שלנו, אף אחד לא רוצה לעסוק בקדרות", אומר רג'א בעצב, "אך לשמחתי, הכלה שלי, ג'ולי, ילידת הפיליפינים, מגלה עניין ובקרוב אתחיל ללמד אותה באופן מסודר ואני מקווה שיהיה דור המשך לקרמיקה המסורתית. כמו-כן החלטתי להכין סרט המדגים את תהליך העבודה של הקרמיקה המסורתית ולהעניקו במתנה לכל הקרמיקאים באמצעות אגודת הקרמיקאים.  

◄ צפו בווידאו – רג'א עטאללה מדגים את עבודת הקדרות המסורתית

◄ צפו בווידאו – הקדר רג'א עטאללה מסביר על הכנת ספחת מחרס בשיטת הקדרות המסורתית

האם רג'א הוא הקדר האחרון לשושלת הקדרי הוותיקה שמוצאה ביוון? ימים יגידו.

מסעדת הקדרים

בשנת 1982, העלו האחים עטאללה רעיון לפתוח מסעדה במקום, וכך הפך השטח הפונה לים למסעדה מבוקשת, פינת חמד אהובה על תושבי חיפה, בה הוגשו ממטעמי המטבח המזרחי, בהם דגי ים טריים, באווירה נעימה. פיתוח הטיילת בחוף דדו הביא למקום אורחים רבים. במקביל המשיכו בולוס ורג'א בייצור חימר וכלי חרס. 

"אבא בנה את האבן הראשונה בכפר סמיר, לפני 97 שנה, ועד היום לא מאפשרים לנו לקבל היתר בנייה, אומר בולוס בכאב. ביוני 1983 הגשנו בקשה לרישיון עסק ולאורך השנים היה לנו רישיון זמני, אך במשך שנים מערימים עלינו אין ספור קשיים. אנחנו מאוד מקווים שהנושא ייפתר בקרוב".   

רג'א ושמוליק, ידידות אמיצה

את שמוליק כהן פגשתי בעת עבודתי על פרויקט תיעוד היסטורי בשכונת בת גלים. לאחר שנודע לי על הקשר המיוחד בין רג'א  ושמוליק, ביקשתי להיפגש עמם לראיון משותף.      

"כילדים, הגענו לכאן מבת גלים בחופש הגדול לעבוד, מספר שמוליק, הנושק ל-90. אנושקה, שמוצאו מאוקראינה, עסק בענייני בנייה. בחופש הגדול, הוא אסף קבוצת ילדים בעגלתו הרתומה לסוס, הביא אותנו לכאן וצייד אותנו באתי חפירה. משימתנו הייתה למלא את העגלה בחול זיפזיף שישמש כחומר בנייה לבתים הנבנים בבת גלים. אמנם השתכרנו פרוטות, אך באמצעותן קנינו גלידה או כרטיס לקולנוע.

לפני כ-20 שנה, התהדק הקשר עם רג'א והפך לחברות אמיצה. אני עוזר לקלף תפוחי אדמה, גוזם שיחים, צובע את הגדר, מרגיש חלק מהבית. "כששמעתי שהוא מיוון זה עוד יותר מצא חן בעיניי", מוסיף רג'א בחיוך. "הילדים קוראים לו דוד שמוליק".

הביאנלה לקדרות בצרפת

"בשנת 2012 פנו אליי מאגודת הקרמיקאים", מספר רג'א, "הציעו לי להשתתף בביאנלה לקדרות המתקיימת בצרפת בהשתתפות קדרים אומנים ממדינות אירופה. המועמדים רואיינו ע"י משרד החוץ, והמשלחת שנבחרה מנתה נציגות בני כמה דתות ועדות.  

"רג'א התנה את הסכמתו בכך שאצטרף לנסיעה, מספר  שמוליק, כמובן, כרטיס הטיסה מומן על ידי. משרד החוץ מימן משלוח 50 ק"ג תוצרת מוכנה של כל אחד מהאומנים שנבחרו ואירוחם בתקופת הביאנלה. תוצרת שלא תימכר, שליחתה לארץ תמומן ע"י האומן.

בין האומנים חברי המשלחת הייתה אומנית, שהביאה איתה קערה מדוגמת גדולה שייצרה. אלא שכנראה הקערה לא נארזה כראוי ונשברה במהלך הטיסה. כל עבודתה ירדה לטמיון. לבו של רג'א נכמר עליה, שהרי זהו כרטיס הביקור שלה לביאנלה. ביום המחרת, כאשר כולם הלכו לארוחת הבוקר, הוא התיישב וייצר עבורה קערה זהה להפליא. למזלה, רג'א עובד מהר. אי אפשר לתאר את התרגשותה כאשר ראתה את הכד…"  

"קיבלנו חללי עבודה", ממשיך רג'א, "כל אחד מהאומנים ייצר כלים והציגם למכירה. לילות ארוכים עבדנו בשריפת התוצרת שכל אחד עשה. ייצרתי כלים גדולים מאוד יפים. במשך עשרת ימי הביאנלה ארחו אותנו הצרפתים בצורה מכובדת ויפה:  "אירועים חגיגיים, ארוחות, אווירה של פסטיבל. כל אחד מהאומנים גם יצר במקום וההכנסות היו למען הקהילה".

"בתקופת הביאנלה ארחה אותנו אלמנת רב חובל בביתה הענק, מספר שמוליק. באחד הימים, בצאתי לצעידת הבוקר, ראיתי בקיוסק העיתונים עיתון בצרפתית עם תמונה של רג'א, קניתי את העיתון, זה היה מרגש.

לקראת ערב סיום הביאנלה, האמנים נתבקשו להכין את המאכל הלאומי של העדה עליהם הם נמנים. לרשותנו הועמד מטבח ענק מאובזר, פרודוקטים בשפע. רג'א בהכשרתו טבח, הכין ממולאים, תבשילים ומטעמים. הוא הכין סיר מרק סורי בכמות ל-150 איש, ("מרק דאוד פאשה", מסביר רג'א,  המבוסס על עצמות, בצל, כוס חומץ רימון, וקיבלתי מחמאה מהשפית הצרפתייה).

באירוע, בהשתתפות מאות מכפריי הסביבה, נשאתי נאום בשם האמנים הישראליים. את דבריי תרגמה לצרפתית אמנית ישראלית שחיה בצרפת. בסוף דבריי, קראתי לרג'א לבמה להעניק למארחת שלנו את המיוחד שרג'א הכין עבורה. היה מאוד מרגש".