(חי פה בסיפורים) – יצחק טויטו • מחבר "לאסוף מתנות מהרצפה" ו"הצלפת שוט" – שראה אור בימים אלה ממש…
כפתור ההשהיה
היינו במנהרות הכותל בירושלים ובמרחק פסע מקודש הקודשים. בקו אווירי.
גם הספקנים שביננו נתמלאו חרדת קודש.
המלמולים פסקו ושקט מהורהר השתרר.
שקט שהסעיר במוח של רובנו מחשבות שהוקרנו כמו סרט בהילוך איטי
ושהראו את שהיה כאן לפני אלפיים שנות.
לא יודע אם זה קשור אבל למחרת, בבית הספר, ראינו מלאך.
וכשהוא הגיע, הכול נעצר באחת.
לשניות ארוכות הכול קפא.
כאילו, המושך בחוטי היקום לחץ על כפתור ההשהיה – pause
דממה מהפנטת.
מעלה השחרור
כשעולים מהעיר התחתית בחיפה דרך מעלה השחרור להדר, קצת לפני שמגיעים
לרחוב שפירא, הכביש מתעכל ימינה. אם לא נמשיך עם הכביש, ובעיכול הזה
נרד קצת שמאלה, נמצא את עצמנו מול מגרש אספלט קטן הצמוד לבית ספר.
זהו בית הספר 'מעלה השחרור'.
בתחילת שנות השבעים, בית הספר 'יבנה' שבחליסה, שם למדתי, עבר שיפוץ יסודי
ונאלצנו, באופן זמני, לעבור לשם.
הזמני ארך שנתיים. ברכה גדולה, מכיוון שגרתי בשיבת ציון. קרוב.
באחת ההפסקות, בסביבות השעה עשר, כשכל החצר המתה ילדים ואני מתרוצץ
על מגרש האספלט, מרוכז במשחק כדורסל עם החברים, קרה משהו מדהים.
באופן פתאומי, כל ההמולה והרעש פסקו. קפאו.
לא בהדרגה – בשנייה.
לרגע, לא הבנתי מה קורה.
כשהכדורסל בידי, הסתכלתי לאותו הכיוון שמבטי חברי היו מופנים אליו.
למעשה, בוהים ומרותקים.
הפניתי את מבטי לאותו הכיוון, ולכמה שניות ארוכות גם אני התאבנתי.
ראיתי תמונה שנצרבה במוחי ולא אשכח לעולם.
המלאך
בשערי בית הספר עמדה חבורה קטנה של אנשים. אבל הדמות שבמרכז החבורה
היא שריתקה והקפיאה את כולנו.
ראינו רב הדור פנים עם עיניים טובות וזקן ארוך ולבן כשלג.
היה בדמות משהו נעים, אוהב, טהור ונקי, כאילו ירד הרגע מעולמות עליונים.
לא פלא שכל היקום מסביבנו עצר מלכת.
התמונה הייתה מהפנטת.
באותו הרגע, דמותו נראתה לי כמלאך. אי אפשר לשכוח מראה כזה.
יותר מאוחר אמרו לנו, שזה היה הרב משאש, רב העיר, שהגיע לביקור.
לעצמי חשבתי, שזכינו לביקור שמימי.
היפהפייה
דרכם של חלומות, שהם נשכחים רגעים ספורים אחרי היקיצה.
אלא שביקור הרב בבית ספרנו, העלה משום מה וכבמעשה קסם
את החלום של אתמול. זה שכבר נשכח. היה אמור בכל אופן להישכח.
פתאום הוא צץ ועלה והביא אתו את היפהפייה שראיתי
במו עיני. כן, חשבתי לעצמי שהיא באמת יפהפייה.
ואז, כאילו קראה את מחשבותיי, היא אמרה בשקט: "אני לא יפהפייה".
אני חשבתי שהיא טועה, היא כן.
וגם אם אני לא אובייקטיבי, אני בטח לא היחיד שחושב כך. ובלי שתכננתי
נפלטו לי, כאילו מעצמן המילים. "את אולי לא המראה שמהמם מהמבט הראשון
אבל יש עוד משהו. משהו שנמצא באוויר מסביבך, כמו הילה של אנרגיה
וכאילו משדר גלים, וזה מוחשי וחזק".
היא שתקה והרכינה מעט את ראשה.
במבט אחד, היא נראתה לי נאיבית, תמימה, כעין ילדה טובה ירושלים.
ובמבט אחר, היא הייתה נועזת, מתריסה, קוראת תגר. כאומרת: אם אתה לא שלי
טוטאלית, אין לך מה לחפש פה.
ואז במבט נוסף, היא נראתה מחויכת ומפויסת. כאחת שנוח לה במקומה והיא טובה לכל.
לא כולם כמוך
אבל היה עוד משהו.
גם כשהתריסה ואף כשחייכה בפה מלא, בכל מקום ובכל זמן, היה במבטה עוד משהו.
כן, יכולתי להבחין בזה.
זה היה שם בקצה, בזווית העין, או אולי ממש בתוך אותו המבע שמעבר למבט.
היה שם קורטוב של עצב.
העזתי, ובדחילו ורחימו שאלתי אותה על אותו הבהוב עצבות. ואז, לרגע חולף אחד
יכולתי לראות את תגובתה בניד ראשה שכמעט ולא הורגש.
"אתה כנראה לא מכיר את הסיפור שלי". אמרה כמעט בלחש.
"כולם מכירים. עברתי הרבה והיו זמנים קשים. אבל אני חזקה, אני שורדת.
נכון, אני חרדה, אבל אני לא מרכינה ראש ונכנעת. אני לוחמת ויותר מכך
אני חיה את החיים. ואם אתה רוצה לשמוע את כל הפרטים,
בוא ניפגש ואספר לך".
"את יודעת," אמרתי לה "מעולם לא דיברנו ממש. ועכשיו בעודנו 'משוחחים'
נדמה כי אנחנו מכירים כבר אלפיים שנה".
שוב הבחנתי באותו הבהוב עצב כשענתה. "נכון, הגדרת את זה באופן מושלם.
כמו שיש כאלה שמיד נראה שאין להם מה לעשות כאן, יש את זה שתמיד נמצא ורצוי
גם אם הוא לא תמיד נוכח בפועל. כמוך".
כך שָׂחָה לי אתמול היפהפייה – ירושלים.
מוזמנים להיכנס לקישור, שם תוכלו לקרוא את הפרק הראשון מכל אחד מספריו של טויטו, וכמובן, תוכלו לבצע רכישה ולקבל את הספר או את שניהם, בדיוור מאובטח, להנאתכם:
לאחר שנים של עיסוק בחינוך, יצא לפרישה מוקדמת ועוסק בכתיבה ובייצור יין ביקב הבוטיק הקטן שבבעלותו. לאחר הצלחת ספרו הראשון "לאסוף מתנות מהרצפה" שזכה לשבחים ולאהבה רבה בקרב הקוראים, הוציא לאור, ממש בימים אלה, את ספרו השני – "הצלפת שוט".
אני ילידת חיפה, בת לילידת חיפה, אמנם אינני דתית וגם לא גרתי באיזור המדובר, אבל הקטע הקצר הזה על מחוזות עירי אשר לא הכרתי מענין אותי ומרגש מאוד.
שמח ומרגש לקבל תגובות כאלו.
כיליד חיפה יכול רק להגיד שבאמת אי אפשר כנראה להוציא את חיפה מחיפאי.
בספרי הראשון, 'לאסוף מתנות מהרצפה', שרוב העלילה שלו מתרחשת על רקע רחובות חיפה
יש הרבה מאד טעמים וריחות של חיפה.
תודה לך.
מרשים ידידי יצחק טויטו. שבת שלום
תודה רבה
רח' מעלה השחרור נקרא פעם רח' סטנטון.
נכון, ובעיקר שיבת ציון
היום מלאכים כאלה לא מגיחים מרחוב שפירא וכנראה שגם לא מגן הזכרון..לגמרי סיפור של חיפה של פעם.אגב בי"ס יבנה מתחת לגשר רושמייה היתה בחליסה בשנות ה80-70 קהילה חרדית גדולה.כיום באיזורים האלו של ואדי סאליב וחליסה בקושי נשארו יהודים
אכן
זכיתי גם אני להיות במחיצתו, התפללתי בבית הכנסת שלו שהיה ברחוב החלוץ. כמו שכותב המחבר כאשר הרב משאש הלך ברחוב, הכל נעצר מתוך כבוד ויראה מהרב.
איש צדיק היה…