"בעיקר ראו עליך אהבה. אהבה לשכונה, לאנשים, לכל דבר. אפילו לפרעה הסוס" • סיפור ○ יצחק טויטו

(חי פה בסיפורים) – יצחק טויטו • מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה"

'לא תאמין עד שתהיה שם'

"ישבנו ברחבה בפרונט של הערקפה. 'שש' ו'בש' (שאת הכינוי שלהם הרוויחו ביושר, כיוון שמשחק השש בש היה עיסוקם היחיד), מוריס, אני, ואולי עוד מישהו.
ראינו נער לא מוכר, בן חמש עשרה, אולי שש עשרה, חוצה את השכונה בדרך לבית הספר. הבגדים שלו היו נקיים, חולצה בתוך המכנסיים, נעליים מצוחצחות, מסורק, שעון על היד, תיק עמוס בספרים על הגב. מחזה נדיר בסביבה. בולט בשכונה כמו מקסיקני עם סומבררו, בתוך קבוצה של חסידי ה'דָלָאי לָמָה'. בקיצור – קוטלגת.

כשידידי מדבר על חיפה, הוא נעשה נוסטלגי, וכשהוא מתחיל לתאר את העיר התחתית, את הדמויות או האירועים, הוא כבר הופך להיות רומנטיקן. עכשיו, לראשונה אי פעם, הוא אפילו החליט למקם אותי במרכז התיאור שלו.

והוא המשיך: "כיוון שאין בית ספר בשכונה, הבנו שלקחת דווקא את הדרך הארוכה. ולא הייתה בעיה לראות למה – יצר הסקרנות. ראינו את המבט החקרני על כל דבר: על קירות בתי האבן הערביים הישנים, על חלונות העץ המעוטרים, אלו עם הצירים המעוצבים של פעם, על המרפסות בעלות זיזי האבן, על החנויות. שקט, חולמני, תמיד עם חיוך, בולע כל דבר בעיניים. כל פרט.
ראינו את 'חילופי הדברים' עם פרעה הסוס, הסוס הרתום לעגלה, שעמד קשור לעמוד החשמל, לועס את מנת החציר שלו, בהפסקה שלפני ההובלה הבאה.
שש ובש, בחיוך הממזרי הרגיל שלהם, התמקמו בכיסאותיהם, כאילו הולכים לראות סרט, כשראו אותך עוצר ליד ויקטור הסנדלר ומתבונן בו בעבודתו.
הסתקרנת איך הוא מוציא אינסוף מסמרים קטנים מהפה ודופק אותם בסוליה במיומנות מדהימה.
מה יש לו בתוך הפה? מחלקת פרזול של הום סנטר?
כולנו חיכינו לראות ולשמוע את ויקטור מעיף אותך לכל הרוחות. כולנו מכירים את ויקטור, הוא לא רגוע, יודעים שזה הולך להגיע… וזה הגיע. הגיע בעצבים.
'מה יש לך ילד, מה אתה רוצה? על מה אתה מסתכל? לא ראית אף פעם נעליים? עוד מעט תראה איך הן עפות עליך. יאללה, לך הביתה'.
הוא גם ליווה את זה ברצף קללות בערבית, בערך חמש דקות ברציפות, בלי לקחת אוויר באמצע, עד שנעלמת מהעין, מבוהל.
שש ובש התמוגגו מנחת. מבחינתם, זה היה אחלה סרט.

למחרת, כשחזרת מבית הספר, כאילו מחקו לך את הזיכרון. שוב נעמדת ליד ויקטור.
'יש לילד מחשבות אובדניות, או מה?' חשבתי.
אבל לפני שוויקטור הספיק לפתוח את הפה, הוצאת עוגייה מהתיק והצעת לו.
'תטעם את ה"גָאלֶט" של אימא שלי, אמרת. זה משהו משהו. שילוב של מתוק עם מלוח
ועם תמרים באמצע'.
זהו, ידעתי שיש לך את זה.

דיאלנה

מאותו יום והלאה, בכל פעם שעברת, ויקטור נופף לך לשלום. נס גלוי.
גם היה קורא לך, מדבר, שואל מה נשמע, איך הלימודים ב'מָדְרסֶה'. ואתה, אפילו לא מבין. אין אפשרות שהיית יודע מה חוללת.

ויקטור היה איש קשה יום. בחוץ לארץ הייתה לו עבודה. הוא התפרנס בכבוד. כולם היו צריכים לתקן נעליים. פה – לא מתקנים, קונים חדש. השתגעו האנשים.
אז קשה לו לוויקטור, מאוד קשה. היה קונה במכולת רק מה שמוכרח ובהקפה. נהיה ממורמר, בקושי מוציא מילה, ואם כבר מוציא, עדיף לא להיות בסביבה. אם אמרת לו 'בוקר טוב', היה נוזף בחזרה – 'מה יש לך אתה?' אם שאלת 'מה נשמע ויקטור?' – 'מה אכפת לך?' היה עונה.
מבחינתנו, אתה הוספת עוד פלא לשבעת פלאי העולם המפורסמים. אתה לא ידעת, אבל הוא כבר בקושי פתח את הסנדלרייה הקטנה שלו. כי בשביל מה?

אבל מאז עוגיית ה'גָאלֶט' שלך, הוא פתח. תבין, הוא למד להכיר את מערכת השעות שלך
והיה פותח חצי שעה לפני שהיית חוזר מבית הספר וסוגר מספר דקות אחרי שהיה נפרד ממך. הוא אפילו התחיל לחייך וזה היה בכלל פלא.
אבל המכתב הלועזי ההוא שם עליך את הפלומבה. לא סתם חותמת, אלא פלומבה,
פלומבה, שחרות עליה – 'דְיָאלְנָה'.

הכל בלירה – ועוד לירה

באותו יום חזרת מבית הספר בשעה הרגילה. הייתה התקהלות קטנה ברחבה שליד מוריס. הסתקרנת, כרגיל, אז התקרבת, עמדת בצד ושמעת את מוריס, את ז'אן, את מישל והקבועים הרגילים, מעלים אפשרויות ודעות. מתפלמסים.

מישל, זה שהמציא את הסטארט-אפ 'הכול בלירה', נפנף בידו במכתב, כזה שמעוטר בבולים גדולים ומיוחדים וכתוב בלועזית. אף אחד לא מבין מה כתוב.
טוב, מישל 'הכול בלירה' היה בעל חנות לא מוגדרת. מה שאומר שאין בה כלום ושיש בה הכול.
גם המחיר לא מוגדר. אם אתה מכוחותינו אז 'בסדר, תביא שתי לירות'. אם אתה לא, יכול להיות כל מחיר, תלוי איך אתה בא לו בעין. ואם אתה נראה מהכרמל – אותו פריט יעלה חמישים לירות.
למה? כי יש לך.
'אתה יודע מה? בשבילך, ואתה גם נראה לי אחד שמבין עניין, קח אותו בשלושים וחמש, ותאמין לי, אני מפסיד'. והיה בה, בחנות הזו, הכול.

יכול היה להיות שם מאוורר ישן, שמישל אומר שיש לו אפילו שלוש מהירויות, הגיע אתמול מ'פְרָאנסָה', זו של נפוליאון. ויכול היה גם להיות שם משקל מאזניים, או שטיח, או אופניים, או כרית, או שמיכת פוך. מה שמביני דבר קוראים לו 'דְרֶדוֹן' – כל דבר.
והיה שם גם שעון קוקייה קטן.
הקוקייה הייתה אמורה לצאת בכל שעה עגולה ולזמר קוקו-קוקו.
פעם, שאלת אותו למה אף פעם לא רואים אותה יוצאת.
'היא כנראה דוגרת', ענה אדון מישל.
'כל החיים דוגרת, אף פעם לא יצאה'. אני זוכר שמלמלת. לימים, שאלתי אותך על זה.
'קוקיות לא דוגרות', אמרת לי. שיהיה.

אחרי שהבנת את החבילה הזו, שנקראת 'מישל', אמרת לו, 'אולי הקוקייה לא יוצאת כי אין שם קוקייה?'
'בטח יש', הוא ענה. 'אבל תראה איך הכול נראה פה. למה שתצא?'
ופעם, עם התמימות שלך, שאלת למה המחיר הוא שתי לירות, אם רשום בשלט 'הכול בלירה'.
'מה, לא למדת חשבון?' הוא אמר לך. 'הכול בלירה ועוד לירה'.
מה שנכון נכון.

מכתב בצרפתית

עכשיו, מישל עם המכתב ההוא בלועזית והמולה דעתנית סביבו, ברחבה שליד מוריס.
ואז, שמים לב שאתה עומד בצד, עם התיק על הגב. זה שתמיד מלא.
'הנה המלומד. עם תיק כזה מלא ספרים, הוא בטח יודע מה זה המכתב הזה'. אומר מוריס.
מביאים לך את המכתב ואתה, כרגיל, אומר 'לא יודע'.
'יופי', אומר מוריס, 'זה סימן טוב'.
עיינת קצת ואז שאלת את מישל, 'עלית לארץ מאלג'יריה?'
'לא. ממרוקו', הוא עונה. 'למה להעליב?'
המשכת.

'זה מכתב בצרפתית מהשגרירות הצרפתית. יש חותמת ויש דגל של צרפת. אני לא מבין כל מילה אבל נראה לי שהמכתב הזה הולך לעשות לך שמח בלב'.
עכשיו מישל נראה כמו חתול שגילה סליק של גבינת מוצרלה.
'חכה, חכה. אני לא בטוח לגמרי', המשכת.
'אני לא מבין כל מילה, אבל אם תיתן לי את המכתב, עד מחר אביא לך אותו עם תרגום של כל מילה. גם של הבול'.

תחנת קדוש

למחרת, בשעה 15:30, ברחבה שליד מוריס, הברנז'ה כבר שם, מחכים: שש ובש, ויקטור, מוריס, ז'אן החייט, מישל ואפילו קדוש, תופר הברזנטים.
כל חיפה והסביבה מכירים את קדוש העיראקי. כל ברזנט שתרצה הוא יתפור לך.
'אני דור שביעי בארץ', היה אומר בגאווה. יכול להיות. זה שהיה לו מבטא כאילו רק לפני שעה הגיע לארץ מבגדד, לא אומר כלום.
אין נהג משאית שקדוש לא תפר לו ברזנט למשאית, ואת זה כל מקומי יודע. למה?
כי המתפרה של קדוש נמצאת ממש על הכביש הראשי. שיבת ציון 18.
על הכביש הראשי המחבר את הדר לעיר התחתית. וכשיש ברזנט גדול לתפור למשאית, קדוש פורש אותו באמצע הכביש הראשי. מסמן, גוזר, מקפל. וכל התנועה נעצרת.
ואז מתחילות יללות צופרים.
נוסעים עצבניים צועקים מתוך האוטובוס וקדוש, בחיוך, מסמן לנהג, 'רגע, יא חביבי, רגע, כבר מסיים, סבלנות. אסור למהר, שלא נטעה במידה. ברזנט למשאית צריך להיות מדויק'.
והנוסעים בתוך האוטובוס מתרעמים על הנהג שעוצר בלי סיבה. כי לדעתם אין סיבה. אין פה תחנה.
'רגע', אומר הנהג. 'קדוש תכף מסיים'. תחנת קדוש.
ועכשיו, בקפה, גם בבר הנגר נמצא. זה עם האצבע אחת פחות. ככה זה. מס מסור נגרים שנת 1960. והנה אתה מגיע, אחרי הלימודים, וכולם קמים.
מישל מנקה כיסא עם השרוול. 'גֶלְש, יא חביבי, שב'. לא בטוח שעכשיו הכיסא נקי יותר.
מוריס מניח לפניך כוס מים, בלי תוספות. עכשיו צריך ריכוז.
'אימא שלי', התחלת.
וויקטור כבר נאנח. 'האאממממא על הגאלט'.
'שששששש…' כולם משתיקים אותו ומתרכזים בך.
'אימא שלי תרגמה את כל המכתב', המשכת, 'אבל אני אסכם אותו בקצרה'.

מאה אלף פרנק

'תראה', אמרת למישל. 'אתה נולדת במרקש שבמרוקו, אבל ההורים שלך נולדו וגדלו באלג'יר, וכך גם ההורים שלהם. בשלב מסוים הם עברו למרוקו והשאירו אחריהם נכס – בית עם שטח גדול מסביבו. באותה תקופה, אלג'יר הייתה תחת שלטון צרפת. העירייה רצתה לעשות שימוש בשטח, כך שהם העריכו את שוויו ואת הפיצוי הם שולחים ליורשים החוקיים.
כמובן, אחרי המיסים המקובלים. יש לך שני אחים בצרפת. כך שהחלק של כל אחד הוא 100,000 פרנק צרפתיים.

כולם נאלמו דום. בוהים באוויר בפה פעור. מנסים לעכל.
איך בכלל הוגים סכום כזה?
'אבל', הוספת, 'זה במטבע הישן. במטבע שלנו, לפי החישוב, זה יוצא 2,000 לירות'.
הס. דממה. נפלו חומות ירושלים.
'מה קרה?' גוער מוריס, השפם הענק שלו מתנדנד מעלה מטה בכעס. 'מה התשעה באב הזה? לפני דקה לא היה כלום, עכשיו 2,000 זה לא טוב? מישל, אל תהיה תָמָע'.
ומישל, כאילו התעורר. מתאפס. 'תחי אלג'יריה', הוא מכריז בקולי קולות. 'בִיבְר לה פרנס'. תחי צרפת, אלג'יר, דה גול. בורגיבה. לא חשוב.
'אבל, איך רואים ת'כסף ביד?' הוא שואל וחוזר לעניינים.
'לא בעיה', אמרת. 'לך מחר לקונסוליה הצרפתית ברחוב הגפן, קח כל נייר שיש לך בבית וזהו'. זהו. ההתרגשות ברחבה נרגעה, ואז…
מוריס מסתכל על מישל, מרים את האצבע המורה שלו אל מתחת לעין ומושך אותה למטה.
תנועה חד משמעית וברורה. וואי וואי וואי.
מישל מתעשת בן רגע.
'בטח, בטח. מוריס, תוציא "מַחְייה" לכולם, עליי'.
מוריס נרגע. בעיקר מהמילה האחרונה.
כולם משיקים כוסיות: 'תְעֶש לילד שלנו'.

כשקמת ללכת הביתה, על הדרך, לחשת למישל באוזן, 'סוף סוף תוכל לקנות קוקייה לשעון'.
אבל הוא לא קנה. הוא טען שקוקייה פטפטנית שתצא בכל שעה ותעשה רעש, קוקו-קוקו, רק תפריע לזאת שבפנים לדגור. שיהיה.

בן כמה השׁוּשׁ?

הילד המלומד הפך לסוג של קמע, וקמע – צריך שיהיה קרוב.
ויקטור, הטוניסאי מג'רבה, התקרב אליך, ספק שואל יותר מקווה: 'אתה טוניסאי, נכון?'
'לא בדיוק', ענית. 'ההורים עלו מאלג'יר'.
'זה אותו הדבר', ענה ויקטור, מבסוט.
'אתה "דְיאלנָה". אתה מרוקאי, נכון? מיסֶלָנוּ', שואל ז'אן.
'ההורים עלו מאלג'יר', ענית בסבלנות.
'אה, סֶה לָה מֶם שֹוז'. זה אותו הדבר, מבסוט ז'אן.
'בטח', ענית תמיד בצחוק. 'סֶה לּה מֶם שוֹז'. שיהיה.
וכך, הפכת ליקיר השכונה. בן המקום לכל דבר ועניין. וזה לא דבר של מה בכך.
אפילו הסוס של אבא שלי חיכה לך. זה היה פשוט מבחינתו: ילד = עוגייה. גירוי מותנה.
הוא ידע שאם אתה בא, הוא יקבל 'גָאלֶט'. רק שלא יריב עם ויקטור.
כשאבא שלי הביא אותו, את הסוס, מוריס שאל במבטא המרוקאי הכבד שלו: 'בן כמה השׁוּשׁ?' שש ובש געו מצחוק.
אז מוריס עקף את הבעיה. הוא המציא לו שם – פרעה.
ומאז, זה שמו לעולם וזה זכרו לדור ודור. עכשיו אין שׁוּשׁ, עכשיו יש פרעה.

אשתו של זה תהיה מבסוטה

אתה יודע, אני לא זוכר שעברת פעם בלי חיוך מרוח על הפנים. אולי השם מחייב.
'וואלק, אשתו של זה תהיה מבסוטה'. אמר פעם ז'אן.
וראו עליך כל דבר. 'שקוף כמו ערק נקי'. היה מוריס אומר. 'יכול לשחק שש-בש… מקסימום.
לא פוקר, בחיים לא פוקר'.

אבל בעיקר ראו עליך אהבה. אהבה לשכונה, לאנשים, לכל דבר. אפילו לפרעה הסוס".
הייתה הפסקה קלה. ג'מבו מסיט עיניים מהכביש לרגע ומתבונן בי.
"וואלק, אפילו אם היה עכשיו ינואר, שיא הקור, לא היינו צריכים להדליק חימום.
הסומק על הפרצוף שלך היה עושה את העבודה יופי".
"וואי, וואי, איזה נוסטלגיה". חייכתי, "התחלת להתפייט לעת זקנה. וחוץ מזה, חבל שלא הקלטתי את חמש הדקות האחרונות. זה היה המונולוג הכי ארוך שלך אי פעם. יכול היה להתאים להספד שלי".
"לא, לא שלך, של התקופה. של משהו שהצעירים לא יוכלו להבין, ואני גם לא מצפה שיבינו.
כמו לתאר את צבעי הקשת לאדם שנולד עיוור".
צחקתי.

זהו פרק אחד מתוך הספר 'לאסוף מתנות מהרצפה'.
פרטים נוספים אפשר לקבל בקישור הבא. רק ללחוץ…

יצחק טויטו

יליד חיפה, ובעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.
בשנה החולפת הוציא לאור את ספרו העלילתי "לאסוף מתנות מהרצפה" הגדוש ברעיונות פורצי שגרה, השזורים כבדרך אגב בעלילה ושהקורא מוזמן פשוט לאסוף מהרצפה.
איציק נמצא כעת לקראת סיומו של ספרו הבא.

עוד סיפורים של יצחק טויטו שפורסמו בחי פה: