'קַאפּוֹ דֶּה טוּטִי קָאפֵי' • הסיפור של אִבְּן בֶּבֶּר • יצחק טויטו

(חי פה) – יצחק טויטו • מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה" • סיפורים

קבענו להיפגש בחוף הים הדרומי בחיפה. חוף 'כאמל'.
כשנכנסים לחוף מהחניה, מסעדת 'כאמל' מימינך, ומשמאלך
במרחק חבטת מטקה, גבעת דשא קטנה.
אנחנו שם, על שני כסאות ים מתקפלים.
זה המקום הקבוע שלי.
אנשים נפגשים בבית קפה, אני מעדיף את הים ואת כל הנלווה אליו.

קבוצות תיכוניסטים מורעלי גיוס, שרצים עם תרמיל חול על הגב
קבוצות חובבי לעיסה, שעכשיו מנסים לאזן את מה שהם מאמינים
שיאזן, צועדים וצועדות בלבוש מודרני, המולת ילדים משחקים
ומעל הכול, השקיעה.
ככה זה נראה ומרגיש מהעיניים שלי בחוף כאמל בחיפה.
השקיעה הזאת, שאין כמוה בעולם. לא בברצלונה
ולא בחופי יוון או הוואי.
למה? כי זה שלנו. והיא כאן איתנו. כל יום.

חבר- שכן הילדות שלי, בֶּבֶּר, הגיע.
ביקש עזרה עם הסתבכות של הבן שלו בבית הספר.
אחרי חיבוקים, טפיחות כתף מאצ'ואיסטיות
ועדכונים מתבקשים אני ניגש לעניין.

אִבְּן בֶּבֶּר

"טוב, מה הסיפור עם הבן שלך? אבל לפני כן, תן רקע מקדים.
איך הציונים שלו? האם הוא מקובל בין החברים? איך הוא בספורט?"
מבחינתי, ספורט הוא סוג של קנה מידה. אבל, זה כבר סיפור אחר.

בבר נאנח.
"הציונים סבירים, לא יותר. משתדל מאוד לא להתאמץ יותר מדי.
חברים? כן, מקובל מאוד.
בספורט? אלוף. בכל דבר.
תן לו כדור והוא ייקח אותו לאן שצריך.
אם זה כדורגל, כדורסל, כדורעף, ריצה, מה שתבחר.
אבל כדורסל – במיוחד.
מכיר את מייקל ג'ורדן? אייר גו'רדן?
אז כאן יש אייר אִבְּן בֶּבֶּר".

"בסדר", אמרתי. "אני רוצה שתרמוז לו במילים מעורפלות על
השירות הצבאי שלנו, ומחר בשעה הזו ניפגש כאן. בלעדיך.
תביא אותו עד לחניה, תישאר ברכב ותסביר לו איפה אני מחכה לו".

בבר היה קצת מבולבל. "איזה שירות? ואיזה שלנו?"
היישרתי איליו מבט "איפה ג'מבו שירת אתה יודע?"

ג'מבו היה ידידנו המשותף מתקופת הילדות.
לאחר הגיוס, כששאלנו אותו היכן הוא משרת
תמיד אמר – בקריה.
אלא, שהוא היה מגיע הביתה לחופשת שבת אחרי חודש
ולפעמים אפילו יותר, ומעולם לא ראינו אותו עם מדים.
היה ברור לנו, שהוא יותר לא אומר מאשר אומר.
"לא, אין לי מושג איפה ג'מבו שירת, לא ממש ברור.
לא הגיע אף פעם עם מדים".
"זהו, בדיוק". אמרתי, "תעביר את רוח העניין".

קַאפּוֹ דֶּה טוּטִי קָאפֵי

למוחרת, באותו המקום.
עכשיו הכיסא המתקפל השני מחכה לילד.
נער בגובה בבר הגיע מכיוון החניה. אִבְּן בֶּבֶּר.
לא חיפש הרבה, נראה שקיבל הדרכה מוקדמת.
מייד כשנכנס, הפנה מבטו לשמאל, חיפש, התמקד.
ראיתי אותו כבר מהרגע שירד מהרכב.

הביום לא פחות חשוב מהתסריט.
ישבתי עם רגליים שלוחות לפנים, מבט מרוכז בגלגל השמש
ידיים שלובות מאחורי הראש, ומשקפי השמש המתחייבים
לפוזה ההכרחית. כאילו מנכ"ל החוף, הים, העירייה והמדינה.
כאילו 'קָאפו דֶה טוטי קאפי'. הבוס של כל הבוסים.

אם בתחילה הוא נכנס במרץ, עכשיו, כשהבחין בי – נעצר.
גם פַּבְּלוֹ אֶסְקוֹבָּר היה עוצר.

למרות שמבטי מופנה לשמש השוקעת, ראיתי כל תנועה שלו.
שמעתי את הגלגלים בראש שלו מעבדים נתונים.
את החשש, את ההיסוס, את ההתלבטות, 'וואי, וואי, וואי'.

העולם הוא במה, אנחנו שחקנים וצריך להעלות כאן הצגה.
אין פה שום רמאות או נוכלות. יש מניפולציה על המוח.
כמו שכשסוג של "קוסם" אומר לך לבחור מספר בין 1 ל־100
ועל דש החולצה שלו רקומה הספרה 5, בקטן, בקושי מורגש
ומאחוריו, על וילון, מופיעה הספרה 5 בקטן בצד
וייתכן, שליתר ביטחון הוא גם יגיד לך "אחי הקטן, בן החמש
משוגע על הטריק הזה".
הוא כבר יודע מה בחרת. מניפולציה על המוח.

עכשיו, איבן בבר מתקרב, עדיין מהסס, ונעצר מטר מהכיסא.
אני ממשיך להסתכל על השמש השוקעת.

הילד מתחיל להגיד משהו. מילה כן, מילה לא.
"א..תה חבר של…."
אני מסתכל בשמש, לא מסיט מבט.
שקיעה כזו תהיה רק היום. מחר זה מחר.
הוא עדיין דומם. קפוא.

יאללה, לעבודה

טוב, יאללה לעבודה. עבודה מהסוג שאני אוהב.
הפניתי אליו מבט בהילוך איטי.
"שב", אמרתי בשקט.
ישב.
במבט מהצד, הוא נראה כאילו הוא עומד לדין באולם בית המשפט
העליון, מול הרכב של שבעה שופטי בג"ץ, ללא עורך דין. לבד.

הורדתי את משקפי הפוזה ויישרתי את הישיבה.
הושטתי יד ללחיצה והוא הושיט בחזרה.
ילד, לא מבין. הוא יבין.
לחצתי אותה חזק, תוך שאני מישיר מבט בעיניו.
כמה חזק? דרגה אחת פחות מגבס עתידי.
ראיתי תזוזות שרירים בפנים. תזוזות זעירות.
כאב לו מאוד, אבל הוא ניסה לשדר כאילו כלום. גבר.
אנחנו באמצע ההצגה.

"אבא שלך אומר שאתה סוג של כוכב בכדורסל. זה נכון?"
הוא משך בכתפיו. "אני בסדר".
אני נודניק. "מה זה בסדר? אם אתה ואני משחקים אחד על אחד
אתה חושב שתנצח?"
משיכת כתפיים. בוחן אותי במבט.
העיניים אומרות 'חְטיָאר, לא בעיה'.

"אתה יודע," אמרתי בשקט. "בסופו של דבר, גם כדורסל זה
התמודדות מול צד אחר, וגם שם יש מישהו שחושב
מתכנן ומגיב, ובסופו של עניין הכול מתחיל ונגמר בראש.
טוב, אבל עכשיו ספר לי מה קרה בבית הספר".
והוא סיפר.

הסיפור של איבן בבר

"בשיעור היסטוריה הרמתי יד. ביקשתי לצאת לשירותים.
המורה לא אישר.
לאחר מספר דקות ביקשתי שוב. לא אישר.
אמרתי לו 'אני חייב'. אמר 'תתאפק'.

עכשיו, אני יושב באחד השולחנות האחרונים.
אז הוצאתי שקית מהתיק.
כשפתחתי את החגורה, החברים מאחור התחילו לצחקק.
התחילה המולה בכיתה, צחוקים וקריאות מכל הסוגים.

המורה קיבל קריזה. רתח מזעם. אני מחרב לו את השיעור.
בצעקות ובפנים בוערות מכעס, אמר לי לעוף מהכיתה.
קמתי מהכיסא והלכתי לכיוון דלת היציאה.
בדרך, כשעברתי לידו, המורה תפס אותי בכתף ודחף אותי
לכיוון הדלת. טוב, כאן גם לי יש קריזה.

הסתובבתי אליו, תפסתי בחולצה שלו ורציתי להכניס לו.
למזלו, חבריי, היושבים קרוב, קפצו עליי ועצרו בי. וזהו.
שעה לאחר מכן, המנהל הורה לי לעוף הבייתה עד להודעה חדשה".

כוח.

הסטתי מבט אל השמש, אין שמש. עד מחר.
שתקתי שתי דקות ארוכות.
לבסוף, דיברתי כמעט לעצמי, בלחש.

"כשקמת לצאת מהכיתה, כשהלכת לכיוון הדלת
הלכת לאט לאט, נכון?
רצית להרגיז את המורה, שגם ככה התפקע
מעצבים, עוד יותר. נכון?
אל תענה. זו לא שאלה.
רצית שליטה.
כשהמורה הרים עליך יד, חשבת – 'מי הוא בכלל?'
אבל הוא לא היכה, לא ממש, ואתה לא נפגעת.
מה שנפגע זה האגו שלך. לא הכוח שלך.
אתה הרי יכול לכסח אותו בשנייה.
וכל זה קורה מול החברים וזה קשה. הכי קשה".

עוד הפוגה לסידור התובנות. לא שלי. שלו.
"תגיד, ראית את 'רשימת שינדלר'? הסרט?"
הוא חיפש משהו בזיכרון. "באחד מימי השואה בבית הספר
דיברו איתנו על האיש שהציל יהודים והראו לנו
קטע אחד או שניים מהסרט. אבל אני לא ממש זוכר".

"טוב. אז הערב אתה רואה אותו. ותשים לב לקטע מסוים.
תקופת השואה. גטו.
מפקד אחד ממחנות הנאצים יושב במרפסת שלו על כוס קפה.
רובה מונח לידו. הוא מביט לפנים אל שטח המחנה.
והמראה? יהודים מזי רעב, שלדי עצמות מהלכים, סוחבים שקי חול,
מריצות מלאות אבנים וקרשים, ממקום למקום.
מועדים, בקושי הולכים.
מדי פעם, בין לגימה ללגימה, הצורר הגרמני מרים את
הרובה, מכוון ויורה.
עוד יהודי נופל מת. עוד לגימה מהקפה.
משחק בקליעה למטרה. סוג של בידור.

שינדלר מצטרף אליו ורואה את הזוועה.
בפעם הבאה, כשהגרמני מרים את הרובה ומכוון
שינדלר מניח בעדינות את ידו על הרובה, עוצר אותו, ובאומץ רב
ובסיכון מוחשי של חייו, אומר לצורר: 'חייהם של אנשים נתונים בידיך.
תרצה – יחיו. לא תרצה – ימותו. זה כוח.
הלב מתרחב בהרגשה של עוצמה אדירה.
אבל, לעצור את עצמך למרות שיש לך אפשרות
לעצור את החשק להפגנת הכוח המשכרת, לשלוט בכוח הזה
זה… יותר כוח'.
הערב, תראה את הסרט.
אתה מבין למה אני מספר לך את זה?"
הילד הרהר קצת ואז, הנהן באיטיות, מבטו מהורהר. כבר טוב.

"אז מה עכשיו?" הוא שואל.
"עכשיו כבר לילה, לך הביתה, בבוקר נראה.
'בערב ילין בכי ולבוקר רינה'. ויש לך עוד סרט לראות".

למוחרת בבוקר אני בפגישה עם מנהל בית הספר כנציג המשפחה.
תכננתי בקפדנות את המילים.
אבל לפני שפתחתי, המנהל אמר: "מחר הילד יחזור ללימודים".
הופתעתי, אבל לא אמרתי כלום. 'ישחקו הנערים'.

"תבין", אמר לי המנהל כשראה שאני לא מגיב
"אם יש לי מורה שמגיע עד למצב כזה עם תלמיד שלו, הוא כנראה
לא במקצוע המתאים".
הנהנתי. סוף סוף. הברנש הנכון במקצוע הנכון.

4 : 12

בחוץ, מעבר לתחומי בית הספר, איבן בבר מחכה לי.
זהו, ההצגה נגמרה ואני כלל לא פעלתי. לפחות לא בבית הספר.
"ראית את הסרט?" שאלתי.
"ועוד איך, יחד עם אבא. מדהים.
והקטע שדיברת עליו? ענק. ענק. וכן, כן. הבנתי.
תגיד, איפה הייתם בצבא, אתה וג'מבו?"

כרכתי יד על כתפו וחיבקתי בעדינות. ההצגה מאחורינו.
טוב, כמעט.
"מה אתה אומר", אני עונה. "אם ניפגש במגרש הכדורסל
של בית הספר הערב, אתה ואני, אחד על אחד.
משחק עד שתים עשרה?"

הוא צחק. "אין לך סיכוי".
נפרדתי ממנו בכיף גבוה ומלמלתי ביני לבין עצמי, 'שתים עשרה ארבע'.

מאוחר בערב, כשעה אחרי המשחק, הייתי במקלחת.
כל הגוף כואב. אני כבר מזמן לא ילד.
הטלפון זמזם וריקד. בבר על הקו, ספק מבודח, ספק מודאג.
"מה עשית לילד? חזר עם זנב בין הרגליים.
רק אחרי נדנודים הצליח למלמל שקרעת אותו.
בקושי הצליח לקלוע שני סלים".

בראש רצה לי המחשבה: 'שתים עשרה ארבע, תוצאה הגיונית.
הוא יקלע כנראה סל אחד, כי אתה עדיין לא מכיר אותו, ועוד אחד,
כי תמיד יכול להיות פוקס'.

כפפתי את הגב לאחור. השיעור הזה הולך לכאוב עוד שבוע לפחות.
"הכול בסדר", עניתי. "אל תדאג. הוא בסך הכול למד, שהזלזול של צד אחד
הוא הנשק החזק ביותר של הצד השני".
"אה… אולי כדאי שתשוחח אתו על זה?"
"אין צורך. הוא הבין מצוין. דיבורים הרבה פחות יעילים מהתנסות".

ביציאה מהמקלחת, השתהיתי מול המראה.
'אתה רואה המורה? היום הגעת לעבודה', לחשתי לדמותי המשתקפת.
'שלא תזוח דעתך', היא ענתה, 'העבודה הזו לא נגמרת אף פעם'.

יופי. אחרי שלושים שנות הוראה אני מתחיל לדבר לעצמי.
אולי זה הסימן לפרוש?

זהו פרק אחד מתוך הספר 'לאסוף מתנות מהרצפה'.
פרטים נוספים אפשר לקבל בקישור הבא. רק ללחוץ…

יצחק טויטו

יליד חיפה, ובעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.
בשנה החולפת הוציא לאור את ספרו העלילתי "לאסוף מתנות מהרצפה" הגדוש ברעיונות פורצי שגרה, השזורים כבדרך אגב בעלילה ושהקורא מוזמן פשוט לאסוף מהרצפה.
איציק נמצא כעת לקראת סיומו של ספרו הבא.

עוד סיפורים של יצחק טויטו שפורסמו בחי פה: